אייס קיוב אומר, ״תקנו עוד מאמאזון״: ״מלחמת העולמות״ (2025) פשוט לא מחובר למציאות
- עידו שייביץ
- 13 באוג׳
- זמן קריאה 10 דקות
הכתבה מכילה ספוילרים קלים לסרט, אם כי אני מאמין שלא תכננתם לראות אותו גם ככה.
מי מכם שגדל במהלך סוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 בטח זוכר את רשת ״בלוקבאסטר״, חנות ספריית הוידאו והמדיה, וסביר להניח שדרכה צרך המון תוכן קולנועי בשנים אלו (או דרך ״ענק הוידאו״, למיטבי לכת). אני לא אשכח לעולם את החוויה בתור ילד של להיכנס לחנות המציגה בגאווה מגוון רחב של היצע מארזי דיוידי שונים, עם כריכות המציגות עולמות צבעוניים שונים שרק מתחננים שתשכירו אותם ותצפו בהם. אז, עם חוסר קיומם של סמארטפונים ואינטרנט סלולרי ברמה שהוא זמין כיום, לא היית ממהר ללכת לבדוק ביקורות לפני שהיית בוחר סרט. המסע אל החנות הטיל עליך משימה מאוד קשה: להחליט איזה סרט אתה הולך לראות השבוע, על בסיס הכריכה בלבד. ועל כן, יתכן שהיו כמה אופציות שמשכו לך את העין והתלבטת בניהם, אבל לרוב לא ידעת מה מחכה לך בתוך האריזה, עד שהיית מגיע הביתה. עצם הרעיון הזה גם היווה חלק מהרעיון האסטרטגי של מפיצות הדיסקים ושל ״בלוקבאסטר״ בעצמה, שדאגו להבליט כריכות של סרטים שהם רצו מאוד שלא תפספסו בקדמת החנות. האם זה אומר שכל סרט שהייתי לוקח היה בהכרח סרט טוב? בואו נגיד, שלא סתם אומרים אומרים לא לשפוט ספר על פי הכריכה. אני מדבר אליך, ״שרדרמן שולט״.
בכל אופן, למה אני מזכיר את זה? גם היום, לאחר עליית העידן הדיגיטלי, סגירתם של סניפי ״בלוקבאסטר״ והעובדה שיש כמות בלתי ניתנת לספירה של תוכן הזמינה בחינם במרחק הקלדת המילה ״יוטיוב״, יש לנו ״חנויות״ המושתתות בעיקרון על עיקרון מכירתי דומה. אלו הן רשתות הסטרימינג. כל חברה אשר מקימה שירות סטרימינג משל עצמה, היא כמו חנות DVD שמטרתה למשוך ולהשאיר את הצופים מנויים אליה, באמצעות טייטלים שירגישו מרעננים ומיוחדים לצפייה. שיהיו מספיק מלבנים צבעוניים במסך הפתיחה שיגרמו לצופים ללחוץ עליהם כשמשעמם להם בערב פנוי. להחזיק את אותו תחושת ריגוש שאולי, רק אולי, ככה הם יגלו את הדבר החדש והלא-צפוי שהם אוהבים - או שמא, להרבות בכותרות כדי שתהיה תחושה שלשירות יש באמת הרבה מה להציע. חברות יכולות להתרברב בכמות הכותרים האדירה שיש להם (וכך הן גם עושות), אבל האם אכפת להם מה האיכות המצטברת מכל הכותרים האלו? ככל הנראה שלא. ו-״מלחמת העולמות״ החדש הוא בדיוק דוגמה לכך.
סרט הסטרימינג החדש של ״מלחמת העולמות״, המשוחרר ישירות לאמאזון פריים וידאו בהפקתם המקורית של אמאזון בעצמם, אמור לכאורה להיות מבוסס על רומן המדע הבדיוני הוותיק באותו השם מאת ה. ג׳. וולס, שראה אור בשנת 1898. סיפור המציג באופן די מקורי לתקופתו פלישת חייזרים לכדור הארץ, תוך כדי שהוא מעביר ביקורת על החברה ועל קולוניאליזם. הסיפור עובד מספר פעמים, כאשר הבולטים מבניהם הם תסכית הרדיו השערורייתי ב-1938 שהתקבל בפני הציבור כאילו היה אמיתי, וכן סרטו של סטיבן ספילברג משנת 2005 בכיכובו של טום קרוז. מאז שנת 2016, בה עברו 70 שנה מתאריך מותו של וולס, נכנס הסיפור המקורי אל ״נחלת הכלל״ (Public Domain), ועל כן כל הרוצה בכך יכול להשתמש בסיפור כאוות נפשו, ללא צורך בתשלום תמלוגים או בשיחות על זכויות יוצרים. אז מה אמאזון עשו עם הבסיס הסיפורי המוכר שהיה זמין להם?
עלילת הסרט מתמקדת בוויל רדפורד, המשוחק על ידי השחקן והראפר אייס קיוב, סוכן במחלקה לביטחון המולדת של ארה״ב, האחראי על פיקוח על הציבור באמצעות כלי המעקב השונים הזמינים לו כחלק מתפקידו הממשלתי - ומנסה להפיל איומים כנגד הממשל, כמו שידור חי של דמות אפלה העומדת לחשוף מסמכים על תוכנית סודית במיוחד. במהלך עבודתו, רדפורד משתמש בכלים על מנת לעקוב גם אחרי שני ילדיו וזאת מתוך דאגה אליהם, למרות שהוא עובר את גבול הטעם הטוב וחודר להם לחיים האישיים מעט יותר מידי - כי הוא מסוגל. לפתע, כשחייזרים מתחילים לפלוש לכדור הארץ, חוזה רדפורד בכל המתרחש דרך המחשב שלו מתוך חדרו התת-קרקעי ומנסה לנצל את הכלים ברשותו על מנת להבין מה עומד מאחורי הפלישה, וכן להציל את ילדיו מהסכנה העומדת בחוץ. נשמע... סטנדרטי, נכון? אז מה הבעיה?
ראשית כל, הסרט החדש מבוסס על טכנולוגיית ScreenLife, המציגה סיפורים עלילתיים באמצות הסרטה פיקטיבית של שימוש במכשירים דיגיטליים. במילים יותר פשוטות - הסרט כולו מוצג כתצוגה של מסך מחשב, כאשר השחקנים השונים מופיעים עליו דרך תוכנות לשיחות וידאו, כמו FaceTime או WhatsApp. זה לא קונספט חדש לגמרי, סרטים כמו Unfriended או Searching עשו בו שימוש בעבר, אבל זו בהחלט בחירה מעניינת להצגת סיפור בדיוני שכזה. בעוד שסרטי מדע בדיוני לרוב מעדיפים להשתמש בחשש ובסקאלות הגדולות של איומים חייזריים כבסיס לאקשן גדול על המסך, המציב את הדמויות בסיטואציות לא שגרתיות, הסרט הזה מגביל כמעט את כל המד״ב שהוא מציג לצילומי סטוק-פוטג׳ גנריים של צבא מתכונן מלחמה, שנערכו מעליהם אפקטים ממוחשבים זולים. אלו, בסופו של דבר, מוצגים על המסך של אייס קיוב, אך הם לא באמת מציבים אותו בשום סכנה ממשית. מכירים את זה שסרטי אסונות לפעמים מציגים מונטאז׳ של דיווחי חדשות פיקטיביים בשביל להראות את ההשפעה של האיומים על כל העולם? בדרך כלל מדובר בקטע של דקה או שתיים. במקרה הזה, על קטעים כאלה מבוסס הסרט כולו - וכן כלל החשיפה של הדמות הראשית למתרחש מחוץ לחדרו.
השימוש בטכנולוגיה הזאת קצת תמוה ומעלה סימני שאלה, בעיקר בנוגע לחיסכון בתקציבים, אבל סיבה אחת מרכזית לכך היא שמסתבר כי הסרט צולם במלואו במהלך מגפת הקורונה, בשנת 2020. למעשה, הסרט סיים את צילומיו בשלהי אותה שנה. מאיזו שהיא סיבה, החליטו באמאזון (וביוניברסל, שהפיקו את הסרט) שלא להוציא אותו החוצה מאז, כנראה בגלל איכותו. הסיבה שלפיה החליטו להוציא אותו עכשיו, 5 שנים לאחר מכן, תמוהה ביותר - במיוחד כאשר הטריילר הראשון אליו שוחרר רק שבוע לפני יציאתו. מי שעבד על הפרויקט הזה לחלוטין לא סמך עליו. קצת בצדק, אפשר לומר.
הבעיה בשימוש ב-ScreenLife ובצורך ליצור ריחוק בין השחקנים בשל התקנות הבריאותיות, מובילה למצב שכמעט אף אחד מהשחקנים לא משחק לצד שחקן אחד באותה נקודת צילום. כולם חייבים לשחק לפי הוראות הבימוי כשהם מסתכלים ישירות אל תוך עדשת המצלמה, ולקוות שהכל יסתנכרן בצורה טובה בפוסט פרודקשן. הבעיה ניכרת במיוחד אצל אייס קיוב, אשר נשאר באותו הסט ומסתכל לאותה מצלמה במשך 98% מחומר הצילום שהוא מופיע בו. הוא צריך להביע שוק, הלם ותדהמה, אך לא מצליח לעשות זאת בצורה רצינית כאשר אין לו משהו לשחק מולו. כל ניסיון שלו להיות מופתע, לכעוס או להתעמר באנשים שהוא מדבר איתם עובר כמזויף ולא רציני.
הדבר הבא, הוא שהסרט הזה נותן לדמות של אייס קיוב יותר מידי קרדיט בנוגע לדברים שיש לו גישה אליהם, תחת האמירה שהוא איש מהממשלה ו-״הממשלה גם ככה עוקבת אחרי כולם״, ככה שהגיוני שיהיה לו את כל המידע הזה. הבעיה היא שכל דבר - כל דבר ודבר - שהדמות של אייס קיוב צריכה שיהיה לה גישה אליו, ויזואליה שלו או מידע אליו, היא פשוט משיגה בכמה לחיצות עכבר פשוטות. הוא יוצר סיסמאות מאסטר שמאפשרות לו גישה לדיונים סודיים עם הנשיא, או למחשב של הבת שלו באמצעות TeamViewer. הוא מוחק רישומים פליליים של פושעים מבלי הצורך להזדהות מחדש, כאילו היו מיילים שמוחק מהתיבה שלו. הוא משיג גישה לקובץ סאונד של פושע כאשר קולו מעוות, אך רק כאשר הוא מגלה חשש סביר לגבי זהותו בשלב הרבה יותר מאוחר של הסרט, הוא נזכר להשתמש בתוכנה שמאפשרת לו לנקות את עיוות הקול שמסתבר שיש לו - בצורה מושלמת וללא איבוד איכות.
יתרה מכך, בתוכנה המחוכמת העומדת לרשותו של אייס קיוב קיים חלון בו יש איזור חיפוש עם 4 שדות. לא משנה מה תכתבו בו ואיזה סוג של נתון או גישה אתם רוצים להשיג, התוכנה תיתן לכם אותו ישירות. לא תוצאות, אלא את הדבר עצמו, לא משנה איך הוא מורכב ויזואלית וטכנולוגית. רוצים לעקוב אחרי אדם ספציפי? פשוט תכתבו את השם שלו ו-״תעקוב אחריו״. רוצים לראות איך נראה רחוב מסוים? חפשו ״איומים באיזור״. אתם מקבלים איום שהחייזרים פורצים לשרתים שלכם? כתבו ״שרתים בבניין״ ותראו גרפיקה של שרתים מתרוקנים כאילו היו מיכל דלק ברכב. מדובר ביכולות טכנולוגיות שגם האדם הממוצע, שאינו מבין בטכנולוגיה בצורה מתקדמת, היה יכול להבין שמדובר בשטויות.
ניכר גם שהחברה שסיפקה לסרט את הויזואליה של המחשב לא עשתה את עבודתה נאמנה יותר מידי. למרות שהם כן משתמשים בתוכנות לשימושן המציאותי לרוב, כמו MS Teams לפגישות עסקיות או Audacity לשמיעה ועריכה של קבצי אודיו (כשסרטים בדרך כלל מחליפים אותם במותגים פיקטיביים), הם עדיין עושים עיגולי פינות על מנת לקדם את העלילה כמו שהם רוצים, גם אם אין בזה היגיון. תפריטים הנפתחים כאשר לוחצים קליק-ימני בעכבר לא רק מכילים אופציות שלא סביר שיהיו רלוונטיות, אלא גם אופציות כפולות - למשל פעמיים ״Sort By״. או שכאשר הוא צריך לחפש פושע שמשדר בשידור חי ביוטיוב לפי ה-IP שלו, הוא פשוט לוקח שם של CSS Class מה-HTML של יוטיוב וזה מספיק.
במהלך שיחת וידאו, אם החלון המציג איך נראה הדובר בעצמו מסתיר חלק ממצלמת המשיב שצריך לכלול אפקטים ממוחשבים, אותו חלון פשוט מרחף מעלה ולמטה כדי לפנות מקום, וזאת מבלי שהדובר בכלל גורר אותו. החלק שהכי הצחיק אותי הוא שכאשר מוצג שהחייזרים גורמים לתוכן של פייסבוק להמחק ולהעלם, אייס קיוב מקבל הודעת שגיאה 404 - אבל של Wix. ואולי אני ספקן, אבל אני לא חושב שפייבוקס בנוי על Wix (האתר הזה כן, דרך אגב).
עוד אלמנט המעיד על זלזול רב בכתיבת התסריט, שלא לומר זלזול בצופה, הוא המטרה שלשמה החייזרים פולשים לכדור הארץ. בעוד שבסרטים אחרים, חייזרים לרוב רוצים להתיישב בכדור הארץ ולשם כך מנהלים מלחמה עקובת דם על בני האדם במטרה להשמיד אותם, פה הסיפור האחר. החייזרים פולשים לכדור הארץ כי... הם ניזונים מדאטא. כן. הם אוכלים מידע. אתם בטח קוראים את זה ושואלים את עצמכם, ״מה זה לעזאזל אומר?״. כך גם אני בצפייה בסרט. במהלכו, אנחנו רואים את החייזרים מתחברים לממסדי מידע ופשוט ״שותים״ מידע כאוות נפשם. הם לא קוראים מה יש במידע הזה ומשתמשים בו לרעתו של בני האדם, אלא פשוט צורכים אותו בשביל... שיתן להם אנרגיה להתקיים, כך נראה? אנחנו גם רואים לא פעם את הדמויות קוראות בחוסר אונים, ״השרת שלי מתרוקן! הם אוכלים לי את כל הדאטא!״.
אפילו כאמור קודם לכן, אייס קיוב מביט על שרתים בהסתכלות כמה הם מלאים מבחינת נפח, ולא איזה מידע רגיש עלול להיגרט מהם. אם לחייזרים לא משנה איזה מידע הם שואבים, כל עוד הם ״אוכלים מידע״ (מה שזה לא אומר), מה מונע מאיתנו לכתוב קוד פשוט שמג׳נרט טקסטים חסרי משמעות בקבצים במאות ג׳יגות? הרי זה גם ״דאטא״. זה אפילו לא יהיה מורכב לעשות זאת, כל תלמיד מתחיל בלימודי מדעי המחשב יוכל לבנות דבר שכזה.
אך הנושא הזה מכפיר יותר מטמטמת ממבו-ג׳מבו טכנולוגי ש-״השמיניה״ היא אלן טיורינג לעומתה, והיא שהסרט מנסה להעביר מעין מסר ״נאור״ ו-״בוגר״, על כך שהממשלה עוקבת אחרי האזרחים בצורה מאוד חטטנית ופרטנית, ואין לה באמת צורך או שימוש בכמויות המידע העצומות שהיא אוספת, אבל היא רוצה לדעת כל דבר ודבר כי הם כל כך גרידיים לשליטה מוחלטת על האזרחים. זה כשלעצמו לא טיעון מורכב במיוחד ויש המון גברים מיוזעים שיצרחו עליכם מידע כזה ביוטיוב, אבל אתם בטח שואלים מה הסיכון בכך שהסרט מנסה להציג? הוצג מציג שלממשלה יש תוכניות איסוף מידע הרבה יותר נרחבות ועמוקות ממה שאפילו הסוכנים הממשלתיים עצמם יודעים, ויתרה מכך, שהממשלה ידעה שאם יאספו מידע בכמויות כאלה - אז יגיעו חייזרים להשתלט על כדור הארץ ולאכול את המידע הזה. כן, הממשלה ידעה שחייזרים ירצו לאכול מידע - לא להשתמש בו, לאכול אותו - ובכל זאת הלכה על זה כי הם כל כך רשעים מרושעים. על כן, כך הממשלה מסכנת את הציבור, כי היא הזמינה במודע את החייזרים. איזה איום הסרט מצפה שאני, בתור צופה, אקבל מכך? שבאמת זה חבל מאוד שהממשלה אוספת מידע כי חייזרים יבואו לאכול אותו? מפחיד מאוד. שמעתי גם שאם אני לא אסיים את האוכל מהצלחת, יבוא שוטר.
ומעל לכל אלו, הסרט בוחר, בצורה שאפילו לא מודעת לעצמה, להטמיע בתוכו לא פעם פרסומת שיווקיות כביכול ״סמויה״ - ולאחר מכן הרבה יותר בולטת - לשירותי הקניין של אמאזון בעצמם. מעבר לכך שהסרט מופץ בשירות הסטרימינג של החברה ומופק באמצעות אולפני התוכן שלה, הסרט מקדם את תרבות הצריכה הנוחה באמצעות שימוש באתר החברה ומשלב אותו בצורה אינטגרלית ביותר לעלילה. זה אומנם מתחיל בכך שהסרט חוזר שוב ושוב על האמירה שהממשלה לא צריכה ״לחטט בעגלות האמאזון של כולם״, טענה עקיפה שמעידה על כך ש-א׳ לכולם יש מוצרים באמאזון לרכוש ו-ב׳ זה אחד הדברים האישיים ביותר שיש לאדם. אבל לקראת סוף הסרט, הדבר מתעצם עוד יותר.
בן זוגה של בתו של אייס קיוב, המשוחק על ידי השחקן דבון בוסטיק (שאתם בטח מכירים בתור רודריק מהסרטים הקלאסיים של ״יומנו של חנון״), עובד בתור שליח של אמאזון פריים. עיסוק לגיטימי, נכון? ובכן, ברגעי השיא של הסרט, כאשר אייס קיוב ממש זקוק לדיסק און קי בשביל להפיל את החייזרים ואין לו בנמצא, אותו בחור מציע לו שישלח לו דיסק און קי שיש לו - באמצעות כוח המשלוח המהיר והיעיל של Prime Air. כן כן, הרחפנים של אמאזון שהיו פעם אולי דבר מגניב וחדשני, אבל עד היום לא באמת נכנסו לפעילות רחבה. הבחור מנחה את אייס קיוב להיכנס לאמאזון ולהזמין דיסק און קי על מנת שיוכל לספק אליו משלוח. וכך, השליח מביא אל הגיבור את האלמנט שהוא צריך באמצעות משלוח של אמאזון. לא לפני שהוא משחד הומלס (שכמובן שיש לו סמארטפון) שיעזור להפוך את הרחפן, בתמורה לשובר מתנה על סך 1000 דולר לאמאזון. איזה כיף לקנות באינטרנט, נכון?
סופו של הסרט מעלה להילוך מהיר את כל מה שבעייתי עד כדי גיחוך עם הסרט, גם באופן שבו אנשי הממשלה שהוא מתקשר איתם הופכים להיות נבלים קרטוניים עם שפם מסולסל, הייצוג כאמור של המותג של אמאזון והאמונה שלמרות שאותם חייזרים הם כביכול ״שילוב בין טכנולוגיה לבין יצור חי, כי יש להם DNA״, אז אפשר בקלות ״לפרוץ ל-DNA שלהם ולהשבית אותם״ כי ״DNA זה ממש כמו קוד של תוכנה״. הלוואי שהמדע שלנו כיום היה עד כדי כך פשוט ומתקדם, אבל מישהו בהפקה של הסרט הזה צריך קצת להתחבר למציאות לפני שהוא מתעסק בנושאים כאלה. גם אגיד שלאורך הסרט, אך בעיקר כאן, עבודת האפקטים הממוחשבים של חייזרים, בניינים שקורסים, פיצוצים או מטוסים שנופלים, פשוט לוקה בחסר ונראית זולה להחריד. אף אחד לא רצה לעבוד על הסרט הזה. אף אחד לא רצה שהסרט הזה יצא. זה ניכר מאוד בכל שלב בתהליך.
הסרט הזה אומנם טוען שהוא אורך 90 דקות, אבל הוא הרגיש לי כאילו הוא נמשך נצח. אפילו עם ״הברוטליסט״ לא הרגשתי שגוררים אותי לאורך כל כך מוגזם. אולי זה בגלל שהייתי צריך לעצור כל רגע בשביל לצחוק, להתעצבן או לתהות על הבחירות שלי בחיים שהובילו אותי לראות את הסרט הזה, אבל כך או כך התחושה הייתה שאין התקדמות. שאין ריגוש, שאין עניין, שאין גיוון. יש אייס קיוב מול המסך, וזה כל מה שאני מקבל כחלק מהתשלום החודשי לאמאזון פריים וידאו. אולי אני באמת צריך לבטל אותו.
הסרט הזה כביכול חושב שהוא חכם כשהוא מתנשא על צופיו עם המסר שלו, אבל הוא לא באמת מלמד את הקהל כלום בנוגע לנושא ה-״חשוב״ שהוא מנסה להציג. ההפקה עושה את המינימום הנדרש בצילום השחקנים, בעיקר באמצעות טלפונים שהם מחזיקים בעצמם או מזווית אחת, עם כמות מאוד מינמלית של סטים. הוא לא דואג לתת לך לחוות את האקשן ולהטמיע אותך לתוך העולם, אלא נותן לך לחוות את העולם מתוך מסך בתוך מסך, כאילו חבר מראה לך סרטון מגניב ביוטיוב מבלי להגדיל אותו למסך מלא. ויותר מכל, הוא מעקם כל היגיון של טכנולוגיה או של קושי קיברנטי בחיים האמיתיים, על מנת פשוט להמשיך הלאה - ומצפה מהקהל להתעלם או לקבל את זה. גם אם זה מדע בדיוני, אתה לא יכול להכניס מספר רישוי של טסלה ולגרום לה לנסוע לאן שאתה רוצה. אתה פשוט לא יכול לעשות דבר כזה. הסרט כל כך מעגל פינות, שאתה כבר לא אייס קיוב - אתה אייס בול.
אז כן, נכון לעכשיו, הוא אחד הסרטים הכי גרועים שראיתי השנה. אני יכול להבין למה הוא נתפס בציבור לאחרונה כסרט שיכול להיכנס תחת הז׳אנר של ״גרוע כל כך שזה טוב״, אם כי אני לא חושב שההומור האירוני שהוא מציע מגוון מספיק בשביל להצדיק צפייה בו לכל אורכו. סרט כמו ״החדר״ לפחות מצחיק ממגוון סיבות שונות, הן תסריטאיות והן צילומיות, והסיטואציות המוזרות המוצגות בו מספקות מספר רב של בדיחות מסוגים שונים. סרטים כמו ״קאטס״ או ״אימוג׳י הסרט״ לפחות נוטפי קרינג׳ באופן שכיף לצחוק על כמה הם לא נוצרו על ידי בני אדם. ״מלחמת העולמות״ הוא פשוט תוצר של מישהו שאולי היה לו רעיון בסיסי לפרויקט ואולי כבר החתים טאלנטים על חוזים, אבל ממש לא רצה להוציא אותו לפועל. מישהו שזרק ערמה של שטויות אקראיות בצילומים, על מנת שבסוף, ״מישהו יתקן את זה בפוסט״. מסכנים אנשי הפוסט שנאלצו בעל כורחם להשקיע את זמנם היקר על זה. מסכן אני שבזבזתי על כך 90 דקות מהחיים שלי. היה עדיף שהחייזרים בסיפור היו אוכלים את הדאטא שהוא הסרט הזה. לפחות הם היו מוציאים מזה סיפוק כלשהו.
תגובות