ביקורת ComicON: ״סופרמן״ (2025) - היקום של DC זוכה לתקווה חדשה
- עידו שייביץ
- 10 ביולי
- זמן קריאה 18 דקות
תודה לטוליפ אנטרטיינמנט על ההזמנה להקרנת העיתונאים!
הכל התחיל בשרשור בטוויטר. בשיחה הקצרה הזו בין במאי לאדם חמום מוח הציתה שרשרת של אירועים כה מוניומנטלית, שיש כאלו שיגדירו אותה בעצמה כסיפור שיכול לקרות רק בסרטים. אבל הדיון הזה זרק אותנו, ואת תעשיית סרטי הקומיקס כולה, אל ציר זמן מאוד ייחודי. ציר זמן שבו אחד מהבמאים הגדולים והמוצלחים ביותר שפרצו לתודעה ונשארו במארוול סטודיוס, חברה שעד לא מזמן הייתה ענקית בלתי מעורערת בתחום, הוא כעת המנכ״ל השותף של החברה המתחרה, DC סטודיוס.
התוצאה הזאת לא רק הביאה לנו הרפתקאות קולנועיות אדירות משני צידי הזירה, שהן ״יחידת המתאבדים״ מ-2021 ו-״שומרי הגלקסיה חלק 3״. היא גם הציתה הזדמנות מאוד נדירה ואחרונה בהחלט עבור DC קומיקס לבסס יקום קולנועי בנוי היטב ואיכותי, ולתת לארסנל הדמויות והעולמות שבידם עיבוד הגון על המסך הגדול - דבר שעלול סוף סוף לאפשר להם להוות תחרות בריאה, קשוחה ואמיתית אל מול המותג הקולנועי המצליח והרווחי ביותר בהיסטוריית הקולנוע. למרות שההכרזה הרשמית על המהלך יצאה באוקטובר 2022, רק ביום האחרון של ינואר 2023 זכינו לגלות מה האדם הזה והשותף שלו מכינים לנו מאחורי הקלעים. הם לקחו זמן לרקום את התוכנית בעדינות, ושיתפו אותנו רק בחלק הראשון שלה. כעת, שנתיים וחצי לאחר מכן, התוצר הקולנועי הראשון שלהם - האחד שעל גבו אמון הציבור ביכולת של DC לגרום לתוכן כזה באמת לעבוד יקום או יפול - סוף סוף יוצא לבתי הקולנוע ברחבי העולם.
אני אוהב את ג׳יימס גאן כיוצר, אני לא מתבייש להודות בכך, ורוב הסרטים שלו נחשבים בעיניי לשלמות יצירתית. ״סופרמן״, לעומת זאת, מציב בפנינו תוצר מסוג אחר. כבר אין לנו פוקוס על קבוצה של אנדרדוגס, אנחנו מתמקדים דווקא בגיבור גדול ואיתן שיש לו כלב. אנחנו כבר לא מטיילים ברחבי יקום שגדלתי להכיר ולאהוב, אלא בעולם מלא בסיפורים שאני אישית יודע מעט מאוד עליהם. זהו ניסיון להתעמת מחדש עם דמות שקיבלה מספר עיבודים לפני כן, חלקם אייקוניים בהיותם על-זמניים וחלקם אייקוניים במחלוקת שהם מעוררים. אבל מעל לכל, יש על הפרויקט הזה את המשימה הבלתי אפשרית מכל - להתחיל משהו חדש, שונה ומרענן. הייתה לי אמונה בגאן, ועל אף שהטריילרים נראו מבטיחים, הם עדיין שמרו המון מידע מהקהל הרחב. וכך, בהתלהבות וסקרנות רבה, נכנסתי להקרנת הבכורה הישראלית. כל תחושת התקווה שעטפה אותי זמן רב בנוגע לכל העניין עמדה להתגשם או להתרסק בפניי בתוך רגע קצר. מה שלא יהיה, זה בהחלט עמד להיות רגע היסטורי עבור הז׳אנר כולו. ובחיי, על אף שאכביר במילים, אני חייב פשוט לומר זאת: אני עפתי עליו.
הסרט הזה מצליח בדרך באמת מדהימה לספק תוצאות מעולות עבור המשימות שנדרש למלא, ובעיקרן זו הראשית. הוא מצליח באופן יצירתי ביותר להביא יקום קולנועי חדש אל מסכי הקולנוע, תוך כדי שהוא מבצע את ההישג הזה באופן שונה וזר מכל מה שהכרנו עד היום מהפורמט, כך שלא יחוש כמו העתקה של קודמיו, ויתרה מכך - לא ישויך להגדרה של ״Superhero Fatigue״. הוא מעבד את עולם הקומיקס מהדף אל המסך בשיטה שככל הנראה לא שומשה עד כה בתחום, ובכך יוצר תחושה שהצופה ממש קורא מספר גיליונות של ריצת קומיקס במהלך הצפייה - ואינו כבול למגבלות ההוליוודיות הפשוטות של עיבוד עלילה אחת באופן צר אופקים. התחושה הזאת מושגת באמצעות שני מאפיינים הכרחיים ובסיסיים לפרויקט, שניכר שגאן בחר להטמיע.
ראשית, הסרט דואג לשמור על תחושה ואווירה בקרב הצופים שהסיפור אכן מתרחש בפועל בעולם רחב ושלם, כזה שבאמת אפשר לכנות אותו ״יקום״. הוא דואג שנדע על קיומם של מספר דמויות ומגוון שחקנים פוליטיים ואסטרטגיים הפועלים בתוך ארגז החול הזה, כאשר חלקם לוקחים חלק אקטיבי בסיפור הממשי שלו כאן וחלקם רק מוזכרים או מוצגים בהופעות אורח קצרות. המהלך הזה תומך בתחושת החוויה הקומיקסית הממשית בכך שאנחנו יודעים שהדמויות שלנו חולקות את העולם הזה עם דמויות אחרות, אשר הן גדולות וחשובות לא פחות, שעלולות לתקשר עם הגיבורים שלנו או אפילו להשפיע על מסלול העלילה שלהם באופן ישיר. הרי שמו של הסרט, ״סופרמן״, עלול לרמוז לאדם הממוצע כי מדובר בסרט סולו. אך במקום לעקוב אחר המגבלות הצפויות שראינו בסרטי קומיקס סולו אחרים, בהם אירועים מסכני עולם מקבלים התייחסות רק מגיבור אחד וראשי כשקיומם של אחרים בוסס בעבר בסרטי אנסמבל, הסיפור כאן דווקא מאפשר לדמויות נוספות לזרוח, להפגין את נוכחותם ולהרגיש באמת כמו אורגניזמים חיים ורלוונטיים בעולם הזה.
זו בחירה שאפתנית, כזאת שמארוול לא ממש יכולים לבצע כאשר רוב הדמויות שלהם מגולמות על ידי שחקנים איי-ליסטרים. וגם כשהם כן, למשל בסרטי אנסמבל עם תקציבי עתק, הם לרוב מגבילים את אותן הדמויות לחלוק את אותן הסצנות והסביבות, על מנת לחסוך יותר באספקט הזה. ההזדמנות הייחודית של גאן וסאפרן להתחיל מההתחלה עם המטרה הזאת בראשם, ואיתה לקדם ליהוק של שחקנים קצת פחות יקרים ומוכרים לתפקידים האלו תוך כדי טיפוחם בתוך האולפנים לסטטוס של כוכבי על, אפשרה לכל זה לקרות - ולצלוח את האספקט הזה בצורה מספקת ישר על ההתחלה. בהתחשב בכך שניקולס הולט הוא כנראה השחקן הכי מפורסם בקאסט, יש להם את החופש להגדיל את העולם מסביב לסיפור מבלי להפוך לפרויקט ברמת ״הנוקמים: סוף המשחק״.
שנית, האופן שבו מבנה הסרט מורכב תורם מאוד לכך, בעיקר מהיותו מאוד לא נפוץ בז׳אנר הזה. בעוד שלסיפור אכן יש מסר עוטף לחוויה כולה (שנגיע אליו עוד מעט) והוא בונה את דרכו בכיוונה, הוא עושה זאת באמצעות שרשור של 4 ״מיני סיפורים״ שונים המוצגים לאורך זמן ריצתו. כל אחד מהם חושף אתגרים חדשים ומציג פעולות ומסקנות חדשות הן מצידו של סופרמן והן מצידו של לקס לות׳ור. חשוב להדגיש שהסרט לא מפריד בין סיפורים אלו בצורה מוחלטת מלבד מסך שחור של 3 שניות, והוא בהחלט לא אנתולגיה של סיפורים המוכלים לגמרי בתוך עצמם. כל סיפור בונה על קודמו, ואף מעלה שלב את התסיסה בין הדמויות ואת המתח בהתחשבות מלאה בתוצאות הסיפור הקודם. זה מאפשר לנו כקהל לא רק לחקור את הדמות על גבי יותר מסט אחד של איומים וסיכונים עם דמויות חדשות שמוצגות בכל אחד מהמקרים, אלא גם מחזק את מסרי הסיפור ומאפשר לסרט להעביר אותם בצורה המתגברת ממקרה למקרה, מבלי הצורך להפוך את המניעים של הגיבור ושל הנבל לדלים בעומקם.
שתי הדמויות מתפתחות ומשתנות, לטובה או לרעה, וכך המבנה הזה מספק זווית טובה על הנחישות שלהם, המתעצמת אט אט לקראת נקודה מספקת מאוד לסיים בה. התחושה שאני קיבלתי הייתה כאילו ארבעת הסיפורים האלו הם למעשה גיליונות שונים של אותה ריצת קומיקס. הייתה להם מטרה והם דאגו להדגיש ולחזק אותה לאורך הסיפורים ובמיוחד באחרון מבניהם, אך זכינו לראות בזמן התהליך את האיבה והקיצוניות משני הצדדים נוצרת. הבחירה הזאת גם מבססת יותר את העובדה שסופרמן משמש כגיבור בתור עבודה ממש יומיומית. הוא לא רק מציל את מטרופוליס כשהעולם קרוב לקיצו, אלא גם מתמודד עם כל האיומים שדורשים טיפול למען בטיחותם של האזרחים. אומנם זו עלולה שלא להיות האנלוגיה הטובה ביותר לעניין, אבל תחשבו על כך כמשהו דומה בצורה רופפת למערכת היחסים בין דוקטור דופנשמירץ ופרי הפלטיפוס מ-״פיניאס ופרב״. יש ״טרון״ חדש בכל יום, וצריך לוודא שהוא לא משמיד את כל האיזור המשולש. רק שכאן אין כפתור להשמדה עצמית, ולות׳ור הרבה יותר אפל מדוף.
ההישג המשמעותי בגיבוש תחושת עולם שלם אינו מוגבל אך ורק לקיומם של קאסט המשנה, אלא למעשה נותן מקום לאפשר לדמויות המשניות להתבלט ברגעים הממוקדים בהם - שגם תומכים בעלילה של סופרמן, אך גם מספק זמן עבורם לבטא את האיפיון שלהם. אנחנו רואים ארגונים כמו ״הדיילי פלאנט״, ״חבורת הצדק״ ו-״לות׳ורקורפ״, וכולם מהווים חלק חשוב מהסיפור. אך מלבד הדמויות הראשיות שלנו, אנחנו גם זוכים לראות גורמים שונים בתוכם, כאלו שהיינו מתעלמים מהם או דוחקים הצידה בעבר, זוכים לשחק תפקידים חשובים בעלילה המתפתחת. זאת בעוד שגורמים אחרים, שיתכן והיו יותר נוכחים בעיבודים אחרים, נלקחים צעד אחורה הפעם. לדוגמה, אנחנו זוכים לראות שילוב ממשי בעלילה מצד הדמויות של ג׳ימי אולסן (סקיילר גיסונדו) ומיסטר טריפיק (אדי גאת׳גי הבאמת מעולה), בדרכים שגורמות להם להתבלט הרבה יותר משציפיתי בהתחלה, אך שניהם מתגלים להיות דמויות חביבות למדי עם חשיבות ברורה לחלק שלהם בסיפור.
בעיניי, מדובר בכיוון מעניין ויצירתי מצידו של גאן, מאחר ומדובר בדרך די עקיפה עבורו עדיין לעסוק בעיקר בדמויות פחות מוכרות, למרות שהדמויות הראשיות כאן הם בין המוכרות ביותר שקיימות אצל DC. על אף שזה עלול להיראות כמו ״תכסיס״ למשוך קהל עם סופרמן ובפועל להבליט דמויות אחרות, אני מאמין שזו דרך מעולה לספק לדמויות האלו אישיות עגולה ולפתח עבורן הרבה יותר הכרה ציבורית. הוא הצליח לעשות זאת עם ״שומרי הגלקסיה״ ועם ״יחידת המתאבדים״, אז למה לא לדאוג שאנשים יכירו יותר דמויות של DC? אתם לא יכולים לדעת מי תהיה הדמות האהובה הבאה שלכם. זה לא כאילו שאני הכרתי את סטאר-לורד לפני הסרט הראשון שלו, וכיום הוא האהוב עליי ביותר במארוול.
עכשיו, מוסר ההשכל של הסיפור בפרויקט הזה הוא ש-״אתה האדם היחיד שיכול להגדיר מי אתה באמת, ואף אחד אחר לא יכול להגדיר זאת עבורך״, כשהמסר מותאם גם לתקופה המאוד מודרנית. הגרסה הזאת של סופרמן חיה ומתקיימת במטרופוליס בזמן הווה ממש כמו שלנו, עם גישה לטכנולוגיות. הוא גם בעל מודעות רבה לשיח הציבורי ברשתות החברתיות ואלו אכן משפיעות עליו בפן הפסיכולוגי והרגשי, וגורמות לו להעריך מכך איך העולם רואה אותו ואיך הוא צריך לראות את עצמו. בעידן שבו עימותים שמתבצעים ברשתות יכולים לאגור בתוכם המון שנאה בין אנשים, ואף להוריד ולבטל מערכם של אנשים שנחשבו בעבר כגיבורים, הסיפור הזה מספק ייצוג מאוד אותנטי של איך אלו יכולים להיות מנוצלים לרעה ושל התוצאות שנזק כזה יכול לגרום, מבלי לגלוש למחוזות קלישאתיים או חינוכיים יתר על המידה. ההתעסקות בנושא הזה גם באף שלב לא מוזיל מטבעו הפנטסטי של עולם מלא גיבורי על (בניגוד למה שרואים למשל בסרט ״קדימה״ של פיקסאר), שכן פלטפורמות הטכנולוגיה והמדיה המודרניות משמשות אך ורק לצורך תקשורת והסטת דעת קהל.
כשחשבתי על זה לאחר ההקרנה, נפלה עליי ההבנה שזה ככל הנראה אספקט סיפורי שהושפע רבות מהחוויה האישית של גאן והנזק שנגרם לו בידי אותם משתמשי טוויטר. הם העלו מהאוב ציוצים ישנים שלו, המכילים בדיחות מוזרות שהוא לא תומך בהן או מקבל כיום, אך אלו בבירור הסיטו את הדעה הציבורית לגביו. ובכן, מספיק בשביל לגרום לפיטוריו. גאן מראה לקהל שעל אף שאחרים עלולים לנסות להגדיר את התדמית הציבורית שלכם, זו עלולה להיות טעות לשפוט אדם על פי כל מאפיין אחר שהוא לא הדרך שאותו אדם מגדיר את עצמו. הנקודה הזאת מוצגת בצורה איכותית, בעוד שסופרמן זוכה ללמוד על עצמו דרך החוויה המטלטלת הזאת, שבסוף דרכה מעודדת צמיחה אישית.
בכל הקשור לאווירה הכללית של הסרט, הוא כן שומר על רוח מאוד אופטימית, קלילה וחומלת לאורכו, אשר עוברת הן בשימוש בצבעים בהירים ועזים הצובעים כל סצנה וסצנה, והן בגישתו הצנועה והכנה של סופרמן בעצמו. אלו שומרות על טון חם ומזמין, המוכיח שלב רחב טמון בתוך תוכו של הפרויקט. עם זאת, אני כן אודה שהרגעים העוצמתיים שכוללים רגשות שבאמת נוגעים ללב, לצד נקודות ההזדהות המרכזיות של הסרט, מתחילות להגיע בעיקרן רק לקראת תחילת המערכה השלישית והאחרונה, כאשר לפני כן ישנם בעיקר טפטופים. בתור אדם שהתאהב בפרויקטים הקודמים של גאן ספציפית בגלל האספקט הזה, ועל אף שהוא הצליח לרגש אותי גם כאן, אני חושב שהיה יכול להיות טיפה טוב יותר אם הייתה שימת דגש על כך גם בשלב מוקדם יותר. אני מבין שיש צורך להעביר את הגיבור בין נקודות שיא ושפל לאורך סיטואציה על מנת שהוא יוכל ללמוד ולהשתפר מכך, אבל אני חושב שהסרט הזה ניסה ברוב זמן ריצתו להטמיע את הצופה בתחושה הזאת דרך היצירתיות של האופן בו הוא מוצג חזותית, יותר מאשר שילוב שלה בתסריט, דבר שגאן דאג יותר לעשות בעבר. על אף זאת, אתם עדיין עומדים להרגיש רוח חיובית ומעודדת לאורך הסרט כולו, ודי התרשמתי מהאופן שבו הרגשות האלו, שנועדו למטרת הצגת מסר מעורר מחשבה, הוצגו ובוצעו.
הרוח מלאת התקווה הזאת שמאפיינת את הסרט הזה מוצגת גם בסינמטוגרפיה הבאמת פנומנלית, המביאה מבט בוהק, בהיר ומרענן אל תוך עולם שבאמת ניתן להאמין שנתלש היישר מחוברת קומיקס. כל שוט מלא בהמון צבע ופרטים שונים, ואפשר לראות איך כל אחד מהם דרש מחשבה רבה בנוגע לאיך הוא ימוקם ויסודר בתוך שטח מסך ה-IMAX, וכן לגודל העצמים שהוא אמור להציג ביחס לדמויות ולקהל. הסרט מכיל כמעט בלבד סצנות מוארות המתרחשות במהלך היום, בהם התלבושת של סופרמן והמפלצות בהן הוא נלחם בולטות בצבעים חיים ומשובבות עין. אך גם בשוטים היותר כהים, אנחנו בשום שלב לא מקבלים סביבה חשוכה לחלוטין או כזו שמטילה צל כבד על דמות לרמה שקשה לזהותה על המסך. הסרט מתעדף, במקום גווני שחור ואפור, לצבוע את הסביבות האלו בגוונים בהירים וכהים של כחול בסצנות הבהירות והחשוכות, וזה פשוט נראה יפהפה. התוצר נותן תחושה ניכרת של מעין תמונה חצי מצויר, עם מעט אפקט גרעון מעליו שמטרתו ליצור תחושה של סרט קלאסי ותמים, כפי שיצרו בשנים עברו.
אני חושב שזה ככל הנראה השימוש הכי טוב בפורמט ה-IMAX שראיתי בסרט מבוסס קומיקס בשנים האחרונות, יתכן שאף מאז ״סוף המשחק״. גאן מודע ליכולות של פורמט ה-IMAX לאחר נסיונות רבים איתו, והוא ממלא את המסך לאורך הסרט כולו בדרכים מהממות למדי, שגורמות לך להרגיש קטנטן בסביבות שעוטפות אותך מסביב, כמו מבצר הבדידות, מטרופוליס ממבט על או כאזרח הצופה באיום על הריסתה. הצילום והעריכה גם הם עובדים יחד בצורה ממש טובה על מנת להציג בצורה מיטבית קטעי תעופה של סופרמן ודמויות אחרות, באופן ששם אותך באותה המהירות וזווית הראייה שלהם, באמצע האקשן. הסרט לא רק גורם לך להאמין שבן אדם יכול לעוף, הוא גורם לך לעוף עם האדם הזה.
אותם התוצרים הויזואליים המרשימים האלו מלווים בעבודת האפקטים הממוחשבים, שברובם נראים ממש טוב ומציאותיים ככל שהיו צריכים להיות. אני כן אומר שהיו כמה שוטים בודדים שכללו מעמסה של פרטים ״רועשים״ ויזואלית, אבל אלו היו בחירה אסתטית נקודתית שלא מעמיסה על השוט בחוסר הנוחות שלה, בניגוד למה שאתם עלולים להיתקל בו בפרויקטים אחרים ואפלים יותר של DC. בהתחשב בעובדה שקריפטו הוא דמות כלב ממוחשבת לחלוטין, גאן מראה פעם נוספת איך הוא יודע לעבוד טוב עם WETA FX על מנת לספק ייצוגים משכנעים, אותנטיים ומקסימים של דמויות קומיקס חיות ונושמות, שלא היית מפקפק בהן לרגע. המודל של קריפטו נראה מעולה בכל אחת ואחת מהסצנות שלו, כאשר טקסטורת הפרווה שלו מפורטת להפליא והתנועות האנרגטיות שלו מחקות בצורה מדויקת את התנהגותו של כלב לא ממושמע. יש באמת שוט אחד או שניים בודדים שהתוספת שלו מעל הרגע נראית קצת שטוחה, אבל מדובר במקרים מאוד קצרים ומינוריים. לעין הממוצעת הוא יראה כמו כלב מציאותי לחלוטין. זה הישג משמעותי ומרשים במיוחד.
זה נכון גם לעבודת המידול של העיר והדרך שבה היא מוצגת מנקודת מבטו של סופרמן במהלך קטעי התעופה שלו, מה שמצריך לקחת בחשבון זוויות מנקודה אווירת על שטחי מבנים מפורטים מאוד. אולפני האפקטים עשו עבודה טובה במידול ובהרכבה של האלמנטים בשוטים המיוחדים האלו, שנראים אמינים ואותנטיים תוך כדי שמירה על השפה העיצובית של ההפקה. אני שמח שהסרט הזה קיבל כמעט שנה של פוסט-פרודקשן על מנת לדייק את העיצובים האלו, במקביל לכך שלא נדרש להעביד אמנים בפרך או להתפשר על סביבות חיוורות / אפלות על מנת להחביא פגמים.
חשוב לציין שהמערכה הראשונה של הסרט מתמקדת בעיקר על ביסוס היסודות של הדינמיקות, הדמויות והמיקומים של העולם הזה, בדרך שגם נמנעת מלספר את אותו סיפור מקור מוכר ושחוק פעם נוספת, אך עדיין זורעת זרעים מעברו של סופרמן על מנת להזכיר לנו את הפרטים הקטנים בסיפור שראינו ושמענו כבר מיליון פעם. הוא מצליח לעשות זאת בצורה די טובה, ואינו מבזבז זמן בשחזור הגעתו של סופרמן אל כדור הארץ, אלא מטמיע את האזכור אליו בהתקדמות הטבעית של הסיפור. למרות זאת, על אף שאלו סצנות מבדרות ומהנות, ההחלטות לבסס את הקרקע הסיפורית ״על הדרך״ גורמות לסרט לקחת קצת זמן עד שהוא באמת לוכד את העניין של הצופה בדמויות האינדיבידואליות ומוביל אותו לתמוך בהם תוך כדי גילוי העומק שבתוכן.
הניסיון של הסרט להציג לקהל שהסיפור מתרחש בעולם קיים בכך שהוא מתחיל ישר מאמצעו של קונפליקט, עלול לגרום לתחילתו להרגיש מעט גנרית וקרובה לקלישאות מהבחינה התסריטאית. אבל גם בהינתן זאת, כאשר הסרט מסיים לחשוף את כל המידע הבסיסי, הוא מטה את המיקוד שלו לניצול מיטבי של הדמויות והאלמנטים המבוססים האלו, ומרים את הסרט לגבהים הרבה יותר גבוהים. אני כן מאמין שדרך הפעולה הזאת הייתה הכרחית על מנת לאזן בין אקספוזיציית העולם לזריקה שלנו אל תוך ״הגיליון״ הראשון של העלילה, זאת על מנת שיוכלו לפלס את הדרך בלי אף רגע משעמם. זו לא נקודה שלילית בעיניי, ואני ממליץ לכם לתת לסרט הזדמנות לפני שאתם שופטים אותו לפי 10 הדקות הראשונות שלו.
גאן שומר על הבטחותיו הציבוריות בנוגע לחיבוריות בין התכנים ביקום הצעיר והטרי הזה, באופן שעובד במקביל לשתי קבוצות הצופים שהסרט פונה אליהם. מצד אחד, הסרט אכן מראה חיבורים לפרויקטי עבר ועתיד שנטען שהם חלק מה-DCU, כך שמעריצים שנלהבים לקבל רמזים וללמוד עוד על הדרך שבה קווי העלילה האלו עלולים להשתלב או להתקדם, כנראה יהיו מרוצים מהאספקט הזה. מצד שני, כמה דמויות מהיקום הרחב שציפינו לראות בסרט הזה נכללות בפועל בהופעות די קטנות ובלתי משמעותיות, אפילו יש לומר הופעות אורח, באופן כזה שהן יכלו להיות מוסרות לגמרי מהסרט ולא הייתה לכך השפעה על העלילה - מה שנותן לקהלים שלא מכירים אותם עדיין להנות מהסרט בפני עצמו. למשל, כדוגמה ספציפית, התפקיד של פרנק גרילו בתור ריק פלאג סיניור הוא מינורי ביותר, ובסך הדברים, גם לרקע שלו וגם לאישיות שלו אין השפעה ממשית על הסיפור. זה מאפשר לקהלים שיתכן ולא צפו בתכנים קודמים כמו ״קריצ׳ר קומנדוס״ מחוסר רצון, ידע או זמן, להנות מהסרט מבלי לפספס אף פרט עלילתי או רגע מלהיב.
היכולת של גאן לפתור את הבעיה הגדולה ביותר של מארוול, שהיא ״הדרישה לעשות שיעורי בית״, עם סרט שמצליח להלהיב את הקהל מבלי להסתמך כמעט בלבד על הופעות אורח מפתיעות ושמות גדולים של שחקנים, ובו בזמן כן מספק רגעים קטנים של אושר למעריצים המושבעים, יוצרת הישג ייחודי וחדש בריצוי הקהל בתוך ז׳אנר סרטי הקומיקס, לאחר שהשטיקים הקיימים של הפתעות ״סמויות״ כבר שחק את עצמו, גם ב-MCU וגם ב-DCEU. בהסתמך על אותו עניין, סצנות האפטר קרדיט הן אך ורק גאגים קצרים ומשעשעים שקשורים לאירועי הסרט, ואינם רומזים בצורה מפעימה על אף אירוע עתידי. זה לא רק מאפשר לקהל למקד את התלהבותו על הסרט עצמו, אלא גם מקרין מעט ענווה בהחלטה להתקדם אט אט בדרכו של ה-DCU ולא להבטיח דברים שאתה עדיין לא בטוח כיצד תבצע אותם בהמשך.
פרויקט כמו ״סופרמן״ דורש שחקן ראשי שיוכל לסחוב את הסיפור על הכתפיים שלו ולהוות סמל לתקווה של ממש. הדמות הזאת כבר פורשה בדרכים שונות כחלק מעיבודים שונים והתבלטות בתחום הזה היא לא משימה קלה. אבל אין דבר מלבד שבחים ענקיים להעניק לדיוויד קורנסוות, שבאמת פשוט מהפנט בתפקיד הזה (ולא רק בגלל משקפי ההיפנוזה שלו). יתכן שהתפישה שלי לגביו קיבלה חיזוק מהמהלך השיווקי הארוך, אבל הסרט הזה באמת שכנע אותי שהוא התגלמות אמיתית של דמותו של סופרמן בכל רמ״ח איבריו. הוא באמת ״לקח את השרביט״ והתייחס לכובד את התפקיד ברצינות מספקת, על מנת להטמיע לחלוטין את רוחה של דמות הקומיקס האייקונית אל תוך הופעת המשחק שלו.
על אף שעיבודים קודמים של סופרמן התמקדו במטרה להפוך אותו למטא-אנושי אפי וחזק מכל, בשאיפה למכור אותו פשוט כ-״בד-אס״, קורנסוות חקר את הנושא הזה לעומק והציג הבנה איכותית של המשמעות של תקווה. הוא מבטא את האמונות והערכים שלו לא רק באזכור מילולי שלהם בשורות שלו, אלא באמת פועל לפיהם. הוא מאמין בחשיבות ביטחונם של כל נפש חיה, מקטן ועד גדול, מאנושי ועד לא-אנושי. המיצוב שלו בתור ייצור חזק במיוחד, אשר מסוגל להילחם עבור אנשי כדור הארץ, לא עולה לו לראש ולא מוביל אותו להפוך להשוויץ ביתרונותיו כמו דמויות DC אחרות שהוצגו לנו בעבר. הוא רוצה שכולם ירגישו בטוחים ומעודדים, וכן למנוע כמה שיותר אובדנות. הבעות הפנים שלו מצליחות להציג חלקים בהם הוא עלול להיות חלוק בדעתו ופגוע מבפנים, אך בו בזמן הוא מצליח להיות מקסים ומלא חיבה כשהוא מחייך באושר לצידה של לויס. אנשי מטרופוליס מעריצים אותו בזכות כל מה שהוא עושה וכל מה שהוא מייצג. ואין לי שום ספק שצופי הסרט יחושו את אותה האהדה לגיבורי על מהגרסה הזאת של סופרמן, בדיוק כפי שהעריצו את הדמויות האלו בילדות (או שהינם ילדים ברגע זה).
מהצד השני מולו, יש לכם את השחקן המוכר ניקולס הולט, שגם מתגלה לתת הופעה ממש איכותית בתור האנטיגוניסט, לקס לות׳ור, שרק הופך יותר ויותר משכנע בתפקיד וכליהוק גאוני ככל שהסרט מתקדם. קראתי לו ״אנטיגוניסט״ ולא ״נבל״ מאחר ועל אף שלות׳ור הוא הדמות שמנסה להסב נזק לגיבור שלנו, הוא לא דמות הנבל הגנרי שזומם מזימות ומסלסל את שפמו ברצון להשתלט על העולם כשהוא מחזיק בכוחות פנטסטיים. לות׳ור בעיקרו הוא איש עסקים ממוצע עם מטרות מאוד אסטרטגיות ומחושבות מראש, המבצע את המהלכים שלו עם תככנות לוגית והטעיה, מאשר עם שיכרון כוח. זה הופך אותו לדמות שבפועל די מעוגנת במציאות, המקבילה לאנשי עסקים המעורבים יותר מידי בפוליטיקה של ימינו. אך אם מסתכלים רק על הנייר, הוא עלול להראות כמו דמות די משמימה ביחס לסרט מלא בחוצנים ואנשי על. כאן בדיוק מגיעה הופעת המשחק של הולט, שהופך את לות׳ור לאדם חסר רחמים, שלא יבחל באמצעים ולא יעצור בדבר על מנת להשיג את מבוקשו. הוא מפתח את הכעס שלו לאורך הסרט, וזה רק גורם לו להתחזק ולהתעצבן עוד יותר - אך במקום לצאת מדעתו, הוא נהיה חכם עוד יותר. הוא מנסה להתעלות בחוכמתו ולנצח את סופרמן במשחק שלו עצמו. ובאמת אפשר להרגיש את השנאה והאיבה העזה שיש לו כלפי סופרמן.
אתם מתחילים לפתח עניין בדמותו של לות׳ור, כאשר על אף שעליות הרמה שלו הופכות אותו לאדם ״מטורף״, אתם יושבים בקולנוע בצפייה רבה לראות איך הוא ישתמש במשאבים ובידע שלו על מנת לדרוש את מטרותיו. אתם מבינים שהחלק שלו בסיפור עלול להיות מסקרן ומושך כמעט כמו של סופרמן, על אף שהוא לחלוטין הצד השגוי לתמוך בו. הולט פוגע בצורה מדויקת ברגשות שאדם שכזה נושא עימו, בזמן שהוא עדיין שומר על שפיות ואיזון בזמן רגעים אינטנסיביים, מה שהופך אותו לדמות מעניינת אף יותר. אותו התסריט בביצועו של שחקן אחר יכל לעבור בצורה הרבה יותר שטחית, אז אני שמח שהוא נבחר לתפקיד.
באשר להשוואות בין הפרויקט הזה להצלחה ההיסטורית והמשיכה הציבורית העצומה שצבר ״סופרמן: הסרט״ בכיכובו של כריסטופר ריב משנת 1978, בעיקר מאחר והשימוש המחודש במוזיקה המקורית כהשראה דורשת לפחות התייחסות לנושא, יש ביניהם כמה נקודות דימיון באווירה, אך גם כמה הבדלים מרכזיים, שאני מאמין שהם לטובה. מצד אחד, דיוויד קורנסוות מצליחה ללכוד את אותה כנות, הגינות ותקווה שהדמות של סופרמן אמורה לייצג, ואלו מוצגות בצורה מופלאה על המסך. החיוך המקסים שלו, לצד דרכי הדיבור האסרטיביות והציניות שלו, מעצבות אותו לכדי דמות סמכותית שמרוויחה את התדמית המרשימה שלה, ואפילו משאירה מקום עבורו לבטא את הצד הפנימי הפגיע והיותר ״אנושי״ שלו - כך שלא יראה כאילו הוא בהכרח מורם מעם (מה שאני מאמין שהוא כל הסוד).
מצד שני, עדיין חשוב לזכור שאנחנו מדברים על סרט גיבורי על מודרני ומלא באקשן. למרות שיש לו כמה רגעים שקטים יותר המבססים את הדינמיקה בין סופרמן והדמויות האחרות שיותר קרובות אליו רגשית (כגון לויס ליין וההורים שלו בקנזס), הסרט עדיין מכיל ומתעסק ברובו במגוון סצנות אקשן עם אויבים באנימציה ממוחשבת בסביבות שהן בעיקר דיגיטליות, לצד רגעים אפיים של הצגת יכולות קוסמיות במלוא כוחן, כפי שבטח יכולתם לצפות מפרויקטים כאלו בימינו. אני חושב שגאן מאזן באופן אפקטיבי בין שתי הגישות האלה בדיוק במרכזן, ולא נוטה בצורה חדה לאף אחד מהכיוונים האלו. הוא נותן לקהל דמות שיכולה להיות גיבור על אמיתי וסמל שתקווה שראוי להערצה, לחגיגה ולשאיפה להיות כמותו, מבלי לאבד את הכיף שאתם רגילים לקבל מסרטי מד״ב ופנטזיה. זו בחירה מאוד טובה, לדעתי, והסרט מצליח לעמוד בשני הצדדים במקביל. אני נוטה להאמין שריב היה מאוד גאה בקורנסוות.
אנשים רבים הגיבו לציטוט של גאן מראיון ששוחרר לאחרונה, בו הוא אמר שהסיפור של הסרט הוא בגדול ״הסיפור של אמריקה״, כאשר סופרמן מייצג מהגרים והסרט מציג את היחס הציבורי אליהם. עכשיו, אני אטען שהטענה הזאת נכונה חלקית לעלילה שיש לנו כאן. הנקודה אכן עולה מספר פעמים פה ושם על ידי דמויות דיפלומטיות שונות, וכן זו למעשה לב ליבה של התעוזה הרבה של לות׳ור כנגד סופרמן. אבל מה שאני ראיתי באופן אישי, הוא שהביקורת המועברת בעלילה הזאת לא מוגבלת רק לגזענות ושנאה בתוך גבולות אמריקה, אלא פשוט לכל שנאה בוערת מאורגנת הנוצרת בידי קבוצות אנשים גדולות הממהרים לשפוט אדם רק על סמך איך שהוא מצויר וממוסגר בסביבות ציבוריות - ללא כל תלות אם יש אמת בדבר, וזאת כאשר לרוב האנשים לא באמת אכפת לבדוק זאת. סוג הקפיצה הזאת למסקנות וקידום שנאה בלתי מוצדקת בהתבסס על שטויות חסרות שחר יכולה להיות מיוחסת לכל אוכלוסייה, אפילו כאן בישראל!
אך מלבד זאת, חלק שעלול לעורר שיח שנאה ברשת הוא הקונפליקט הפוליטי שמוצג בסרט, אשר אנשים שמתמודדים באופן יומיומי עם המצב הבטחוני במזרח התיכון יכולים בקלות לתפוס ולקשר בראשם מספר נקודות דמיון בין השניים - בעיקרן נגדנו, מה שאני די בטוח שלא הייתה כוונת המשורר (וזו גם טענתו). אני לא חושב שהסרט מציג את הדמויות של אף אחד מהצדדים הפוליטיים שבו כדומים ולו במעט ללאומים של צדדי הקונפליקט האמיתי. על אף שכמה קולות רעילים רועשים עלולים להדהד מסרים שכאלו, אני לא הייתי רץ להאמין שוורנר ברוס או DC בעלי כוונות להיכנס באמצע של הנושא הזה. זאת אומרת, ממש המסר של הסרט עצמו מלמד אותנו שאנחנו לא צריכים לשפוט את האולפנים האלו לפי האופן שכמה קיצוניים ברשת מפרשים את היצירה שלהם.
אז, האם הסרט הזה עומד בקנה אחד עם היצירות הקודמות של גאן, שאהבתי אליהן נשמרת כבר במשך שנים? ובכן, נתתי לנושא הזה מחשבה שנייה והגעתי להבנה שלמרות שהסרט מצליח להשיג את כל היעדים השאפתניים שהציב לעצמו ואף הפתיע אותי מעבר, מה שהסתכם לחוויה מיוחדת שזכיתי ממנה להנאה רבה, עדיין הרגש האמיתי שבו (במשמעות של הפגיעות האישית הנפשית ורגעי ההתמודדות עם הנושאים האלו - לא להתבלבל עם אווירת הקלילות וההומור ששורה לכל אורכו) מגיע בעיקרו לתוך עלילה רק במערכה השלישית והאחרונה. בעיניי, העובדה הזאת הופכת את ״סופרמן״ למעט שונה, חוויה מעט פחות מאוזנת באספקט המאוד ספציפי הזה, מאשר אלו שגאן סיפק בסרטי ״שומרי הגלקסיה״, שקרובים ויקרים לליבי. אני חושב שאם הייתי צריך להשוות ביניהם, הייתי מדרג את ״סופרמן״ מתחת שלושתם. אולי בערך באותה הרמה או מעט מעל ״חלק 2״, שמציג מקרה מאוד דומה של העדפה רבה של סטייל על גבי הרגש, בדיוק כמו ״סופרמן״. רגש, שעל אף שהוא קיים, מגיע מאוחר מידי ובכמויות קטנות מידי. אני עדיין חושב ש-״סופרמן״ הוא פרויקט שמגיע לו שבחים רבים, וכן שאותו פרויקט מכיל נקודות רבות לחיוב שמאפילות לרוב על פגמים שכאלו.
כן, למרות שבהתחלה חשבתי שזה לא יהיה משמעותי בעיניי, העובדה הקטנה הזאת מורידה טיפ טיפה את הסרט מטה משלמות מוחלטת. באמת רק שבריר קטן. זאת מאחר ואם אני מרגיש שהסרט הזה יכול לרדת ממקומו בתור הסרט האהוב עליי ביותר השנה על ידי סרט אחר פוטנציאלי, אז ״סופרמן״ לא לגמרי בלתי מנוצח כמו שהגרסה המתלהבת שלי מסוף ההקרנה חשבה. אם ״שומרי הגלקסיה חלק 3״ היה יוצא השנה, הוא היה מדורג מעל בוודאות. יש כאלו שהיו טוענים אותו הדבר בנוגע ל-״יחידת המתאבדים״, וזה נושא שאני לפחות פתוח לדון עליו בגלל שאני מבין אותו חלקית, אבל לא סגור עליו. אבל גם בהתחשב בכל זה ובאפשרות ש-״סופרמן״ יחשב בעיניי בתור הסרט הכי פחות-מעולה מאז שהתחלתי לעקוב אחריו בשנת 2014, עדיין מדובר ביצירה מרשימה למדי של קולנוע קומיקסי. אם גם הסרט הכי פחות-מעולה שלך הוא ״רק טיפ טיפה מתחת לשלמות״, זה סימן שאתה יוצר מוכשר מאוד. אני רוצה להבהיר שאני לא יורד על הסרט, והמיקום שלו בתחתית הערימה הוא עדיין טוב מאוד כשהערימה כולה צמודה לתקרת הדירוג.
״סופרמן״ הוא משב עז ומעורר השתאות של רוח מרעננת כמנטה, הפותח יקום חדש לגמרי של הזדמנויות, לא רק לעיבודי עלילות של DC קומיקס, אלא גם לעיבודי חומרי קומיקס למדיום הקולנועי ככלל. הוא משלב טכניקות מדויקות שמפיקות לקחים שנלמדו מכשלים שנתקלו בהם במארוול, וכן לוקח סיכונים ששוברים קונבנציות של סרטי גיבורי על, בתעשייה שברובה נשארה בין גבולות אלו כבר כמעט 20 שנה. הוא מציג בפנינו וריאציות מודרניות של הדמויות של סופרמן ולקס לות׳ור, תוך כדי שהוא מוודא שהגיבור שלנו שואף לעורר תקווה ומשרה הרגשה של תקווה. תכנון העולם המשובח של היקום החדש, הן מהפן הסיפורי והן מהפן העסקי, מאפשר להם לתת לצופים תחושה אמיתית שהסיפור מתרחש בתוך עולם רחב אופקים, עם מגוון דמויות נוספות שהיה מהנה לחקור כאן, ויהיו מהנות להמשיך לחקור בעתיד. כל זה עטוף בממתק הנהדר לעיניים שהיא עבודת הסינמטוגרפיה, שגם ממקסמת את השימוש ביחס המסך של ה-IMAX לקצוות היכולת הויזואלית שלו וגם מאמצת את סגנון עיצוב ההפקה המיוחד, שמזכיר לנו ימים של צבעים עזים ומעט מגורענים, בדיוק כמו הסרטים הקלאסיים שגדלנו עליהם. בעוד שהלב נושא את תצוגתו של סופרמן לאורך הסרט כולו, הרגעים האישיים המעוררים הזדהות, שהם הלחם והחמאה של גאן והדבר שאני הכי מעריך, מגיעים מעט מאוחר מידי בריצתו ונקטעים מעט מוקדם מן המצופה. עם זאת, נקודת הקטנוניות האישית הזאת די נדחקת הצידה כשמביטים על ההישג הענק בשחרור סרט DC המיועד לכל הגילאים, שכולם יכולים לאהוב. שכולם יכולים לחייך במהלך הצפייה בו. שאנשים יכולים לאהוב אותו לצד אהבתם למארוול. סרט שמראה עולם של DC בדיוק כמו שהיה בילדות שלנו - בין אם בקריאת חוברות הקומיקס, במשחק עם אקשן פיגרס או בצפייה בסדרות האנימציה הטיפשיות. בשבילי, זו ההתגלמות האמיתית של תקווה. כי בדיוק כמו שסופרמן ב-1978 גרם לנו להאמין שאדם יכול לעוף, סופרמן ב-2025 גורם לנו להאמין שיקום קולנועי של DC באמת יכול לעוף.
אני מדרג את הסרט הזה - 9.5/10! 🦸🏻♂️
נ.ב. למרות שהסרט ניכר כמו סיפור מרומם דעת לכל המשפחה, יש בו רגע אחד או שניים שעלולים להיות מעט אפלים או לא נוחים לצפייה עבור ילדים צעירים, בעיקר בזמנים בהם אנחנו חיים. אני כן ממליץ לצפות בו מגילאי 10 ומעלה.
״סופרמן״ זמין כעת בבתי הקולנוע בישראל, ובאולמות ה-IMAX, ה-4DX וה-ScreenX.
מה דעתכם? האם אהבתם את העיבוד החדש של ״סופרמן״ על המסך הגדול? והאם אתם חושבים שליקום החדש של DC בהובלתם של גאן וסאפרן יש עתיד בהיר מלפניו? ספרו לנו בתגובות!
תגובות