ביקורת ComicON: ״חלומות רכבת״ - בן אדם כעץ הוא, חלק מיער
- עידו שייביץ
- 19 בנוב׳
- זמן קריאה 5 דקות
הסרט והביקורת עליו מדברים על כאב הנובע משכול פתאומי. התוכן עלול להיות רגיש לחלק מהקוראים.
תקציר: רוברט גריינר (ג׳ואל אדג׳רטון) הוא חוטב עצים, העובד כחלק מצוות המיועד להקים מערכת רכבות שתקשר בין יעדים שונים בארצות הברית אחרי מלחמת העולם הראשונה. הוא גם פוגש בצעירותו את גלאדיס (פליסיטי ג׳ונס), בחורה יפה ועדינה, איתה הוא מקים משק בית ומביא לעולם ילדה. הצורך של המשפחה להחזיק את עצמה כלכלית וכן הצורך בקידום בניית הרכבות מאלץ את גריינר לעבוד שבועות רבים הרחק ממשפחתו, כשכל מה שהוא רואה בזמנים האלו סביבו הם עצים וחוטבים אחרים. גריינר יאלץ להתמודד עם האירועים השונים שהחיים מביאים עליו כתוצאה מכך ולהבין, לאורך כאבים שונים בדרך, שלא משנה מה הוא מרגיש - בחיים האלו הוא אף פעם לא לבד.
האמת שמהר מאוד מצאתי את עצמי מוקסם מהסרט הזה, שמעיד בעיקר לזכותו על היכולת שלו להטמיע אותי באווירת העולם שהוא מנסה לבנות. זה לא ממש סיפור פנטזיה, העלילה ריאליסטית מאוד פשוט תקופתית. אך הוא מנסה לצייר לי תחושה של אנושיות באמצעות הויז׳ואלס והמשחק הבאמת עדינים שלו, ששומרים על אפקט הדרמה מבלי להרגיש כאילו מדובר בפרויקט שמאביס עליך דרמה, כמו ״המנט״ למשל (שצפיתי בו, אך ביקורת עליו תעלה בסמיכות לעלייתו בישראל בינואר הקרוב). למעשה, יש לסרט הזה ול-״המנט״ מספר נקודות השקה סיפוריות, שכן הם מתקפים נושאים יחסית דומים, ואילו אני חושב שהם מוצגים בצורה יותר איכותית ונוגעת ללב בפרויקט כאן מאשר ב-״המנט״.
הסרט שם על המוקד שלו את הנושא של התמודדות עם אובדן ושכול, וכחלק מאוד עיקרי של כך, האשמה שיכולה להיגזר על אדם שנותר לבדו לאחר לכתם של אנשים קרובים אליו. דרך סיפור של חוטב עצים ואב למשפחה קטנה, הסרט מצליח להציג אלגוריות עדינות (ולא בוטות כמו ב-״הנרדף״ מה שהיה מרענן) להתמודדות של גברים שיוצאים לקרב כחלק ממלחמה. איך הם מאבדים חלק מהחיים שלהם גם בזמן שהם רחוקים מהבית, וגם עם החברים שלצידם שמוקרבים לאור יום בשם הלחימה. בעיקר הסרט דואג להבליט בצורה מאוד אפקטיבית את נקודת המבט של השכול כאילו כל העולם ממשיך מסביבו גם לאחר המוות, כאילו הוא לוקח בבנאליות את אותה הריגה או כאילו לא מצופה ממנו לעצור ולהתאבל, וכן את הערך שבמשפחה - זו שמצאת וזו שתמצא, קרובה ככל שתהיה. אני יכול להגיד שבעיניי מפתיע שהסרט הזה קיבל הפצה קולנועית (גם אם מוגבלת) בישראל, שכן הוא יכול להיות די טריגרי (או שמא תרפי?) למצב שאנחנו נמצאים בו אחרי המלחמה. עם זאת, הוא מתעסק בנושא הזה בצורה מאוד רגישה, עדינה ואכפתית כלפי האינדיבידואל שבמרכזה. מדובר בעלילה שמעבדת את התחושות הנובעות מסיטואציה שכזו בצורה הרבה פחות עוצמתית במרכז העלילה כמו ב-״זו הייתה רק תאונה״ (שהוא עדיין סרט משובח) ויותר עם כבוד לאנשים שבעלילה מאשר משהו כמו ״המנצחים״, סרט שלא ידע להתמודד עם זה טוב בכלל.
נקודת האור החזקה ביותר של הסרט היא עבודת הסינמטוגרפיה שלו שהיא פשוט מרהיבה ביותר. היא הופכת את כל חווית הסרט הזה להרבה יותר תואמת את הרגשות שהוא מנסה להעביר, עם שוטים באמת יפים ומחושבים להפליא של יערות, עצים נופלים, בקתה ליד נהר זורם עם שמיים בהירים וכל המתרחש מסביב לזה, בצבעים שמשרים תחושת רוגע קסומה שכזו לכל אורכו. הסרט גם לוקח בחירה להציג לא מעט מהשוטים שלו כך שבקומפוזיציה הדוברים נמצאים בשליש התחתון של השוט, וזו דרך ויזואלית מאוד חכמה לקדם מסר של הסרט שהוא ״אתה לא לבד״ - כלומר בהסתכלות מלמעלה כולם נראים קטנים, אבל יש הרבה אנשים קטנים וביחד אנחנו רבים. הסתכלות שהיא ״גם אם העולם נראה גדול עלינו, אנחנו גדולים על העולם״. מבחינתי, הסינמטוגרפיה מובילה את הסרט להתבלטות ניכרת ומרשימה בצורה יוצאת דופן בין שאר הפרויקטים שיצאו בעונת הפרסים האחרונה, ועל כן הסרט נכנס לרשימת התחזית שלי לקטגוריית הסינמטוגרפיה בפרסי האוסקר השנה. הוא אפילו מתברג מעל ״אין ברירה אחרת״ (שגם אותו ראיתי וביקורת תתפרסם עליו בצמוד לשחרור בישראל), ולצערי בשלב זה דוחף החוצה ממועמדות ריאלית את ״ג׳יי קלי״ המוצלח גם הוא.
אני כן אגיד שמבחינת התסריט אין בו תחכום יוצא דופן או פורץ דרך, אבל הוא כן כתוב עם הסבלנות וההתייחסות המתבקשים לנושא המרכזי שאנחנו עובדים איתו. לא הרגשתי שניסו להגחיך או לזלזל בחוויה שבן אדם עלול לעבור בסיטואציה שכזו, ואפילו היו משפטים בין השורות שגרמו לי לחייך באופן בלתי צפוי ולהכמיר לב. אני כן אגיד שהסרט משתמש באלמנט של מספר בחלק מהרגעים בו, אומנם בצורה מאוד עדינה בעיקר בשביל לקשר בין חלקים בסרט (לא כמו ״חייו של צ׳אק״). המספר עזר למקד את הכיוון ואת התחושות שהיה צריך להביע מתוך תוכה של הדמות הראשית, באופן שלא היה ניתן להסביר במילים, ואני דווקא רואה בזה שימוש אפקטיבי באמצעי התסריטי הזה.
התסריט אכן הפתיע והרשים אותי בחלקים מסוימים, אבל לא לרמה שאני יכול להגיד שהוא ממש המציא את הגלגל מחדש. כשמדובר בתסריט שמגיע מהתסריטאים של ״סינג סינג״, אני לא לגמרי מופתע והוויב המתקבל מהסרטים הוא די דומה - טוב מאוד, אבל לא מושלם או מיוחד בהכרח. הוא פשוט היה אפקטיבי והדבר הכי קרוב שאני יכול להשוות לרמת הרגש והעדינות שהוא מתעסק בנושא הוא ״סורי בייבי״, שזה דבר מאוד לציין לחיובו. אני כן יכול לראות את הסרט פחות עובד עם חלק מהקהלים שמחפשים דווקא ספקטקל מדרמה קולנועית, אלו שמצפים לאפוס ברמה של נולאן. אבל זה בהחלט פרויקט שמתקדם בקצב הנכון ומתאים בדיוק למה שהקהל צריך לצפות מסרט שקיבל הקרנות קולנועיות בקולנוע לב בלבד.
המשחק של ג׳ואל אדג׳רטון סוחב את הסרט והוא באמת באמת מוצלח במה שהוא מביא. הוא מצליח להתמסר לרגש ולשבירות הנפשית, לא זו שמגיעה בהכרח בהשתפכות בדמעות או בצעקות אלא דווקא ביבבות השקטות ובמבטים השבורים נפשית. זה דברים שהחוזקה שלהם מתגלה בשלב יותר מאוחר של הסרט כאשר בהתחלה קצת מפקפקים בהם, אבל הוא באמת נתן ביצוע מאוד אפקטיבי לסוגת הדמות שהוא אמור לייצג ומצליח לסחוב בתוכו את ה-״בוקס בבטן״ שהוא אמור להעביר. עם זאת, אני בשלב זה רק מכניס אותו לרשימת ה-״ממלאי מקום״/״טוב מאוד אבל לא מספיק״ של קטגוריית השחקן הראשי ולא רואה אותו מתברג לחמישייה של האוסקר (קיים הסיכוי שיכנס לקטגוריית הדרמה בגלובוס הזהב). פשוט כי עם כמה שאני נהניתי ממנו, אני לא יכול להגיד שהוא עוצר נשימה או נתן בוסט להתלהבות שלי מהסרט בגלל שהוא הוא - בשונה משחקנים כמו ג׳סי פלמונס או ג׳ורג׳ קלוני.
אני גם רוצה לציין לחיוב הופעת משנה בולטת מאוד של השחקן וויליאם ה. מייסי, שתפקידו בתור בחור מבוגר ומסביר פנים עובד בצורה מעולה מעולה. למדתי לאהוב כל רגע ממנו ולדאוג לו ברגעים אחרים, לפעמים אף לשווא. הוא אפילו הזכיר לי הן בוויב והן בדמיון החזותי את הדמות של מארק האמיל ב-״חייו של צ׳אק״. עוד הופעות משנה שהיו חמודות הגיעו מהשחקנים פליסטי ג׳ונס, קרי קונדון ונתניאל ארקאנד, שכל אחד מהם הבין וביצע את תפקידו בכוח בצורה טובה בהחלט.
הסקור שהסרט מציע הוא בהחלט סקור יפה מאוד ואיכותי, אך הוא מגיע ובולט רק בחלקים מאוד מסוימים בעלילה. הוא מעצים מאוד מתי שהוא נוכח, והלחנים שנוצרו בשימוש בעיקר בכינור (לפי מה שאני יכולתי לשמוע) היו באמת יפים. אבל כשאני מסתכל עליו בהשוואה לסרטים אחרים, אני לא יכול להעיד על גיוון מאוד גדול בין הטראקים או אפילו על כמות גדולה מאוד של טראקים שתפסו את אוזניי כחלק מהסרט. לכן, אני לא יכול לתת לסקור שבח מעל ומעבר, ואני לא יכול להגדיר אותו כמשהו שהייתי בהכרח דוחף לפרסים אם סרטים אחרים לוקחים את האספקט הקולנועי הזה בצורה הרבה יותר בולטת. עבור הסרט הזה הסקור היה יותר כמו תוספת מאשר המרכז, ואין בעיה עם זה כלל, אבל שם זה נשאר.
אני בהחלט ממליץ על הצפייה בו למי שאוהב סרטי דרמה איטיים יחסית, אבל עם מסר שאפשר ממש להתחבר איתו ברמה האישית ובטח במדינה שלנו שידעה הרבה מכך. אפילו רק בשביל ההערכה של עבודת הצילום, המסגור והצבעים שהיא יוצאת מן הכלל והסיכוי הטוב ביותר של הסרט להתברג לאוסקר השנה. ברוב האספקטים האחרים הוא סרט טוב מאוד, אבל מתקשה לשבור את תקרת הזכוכית שתהפוך אותו לפרויקט קולנועי ייחודי בדורו. למרות שקיים הדיבור על כך שהוא יתברג לקטגוריית הסרט הטוב ביותר והדבר בהחלט יתכן, אני חושב שהסיכויים לכך לא גבוהים במיוחד. בתסריט, במשחק, בסקור ובעריכה הוא מפגין איכויות בולטות במגוון רגעים לאורכו, אבל עדיין נשאר צנוע בגדר הדרמה של האדם הקטן שהוא רוצה להתמקד בה. ועל זה אני לגמרי יכול להעריך את הצוות היוצר, שידע בדיוק לאן לכוון את הרכבת הזאת בשביל לקבל את האפקטיביות המקסימלית.
אני מדרג את הסרט הזה 8 גבוה מתוך 10! 🌲
תצפו בו כשיצא לנטפליקס, כאמור אם אתם בקטע של דרמות איטיות ופשוטות עם רגש.
״חלומות רכבת״ קיבל הפצה קולנועית מוגבלת בישראל, ויעלה לשירות הסטרימינג נטפליקס ביום שישי ה-21 בנובמבר.
תגובות