תודה לוורנר ברוס דיסקברי ול-HBO Max על הגישה המוקדמת לכל פרקי העונה!

הביקורת הינה ללא ספוילרים.

אחרי המתנה ארוכה במיוחד להשקת HBO Max בישראל, בשבוע שעבר זה סוף סוף קרה! ולצד ההמתנה הזו, הייתה המתנה קצרה יחסית לפרק הבא בעולמו של ג'ורג' ר.ר מרטין. הפעם, אנחנו חוזרים אל העולם של ווסטרוז דרך הסדרה החדשה - ״האביר משבע הממלכות״. אבל בשונה מהפרויקטים הקודמים שלקחו חלק בעולם זה, הסדרה הזו מתיימרת להביא רוח אחרת לחלוטין מזו שהכרנו בסדרות ״משחקי הכס״ ו-״בית הדרקון״. במקום תככים, פוליטיקה ושפיכות הדמים המוכרות, יוצרי הסדרה הסבירו שמדובר בסיפור קטן יותר ואינטימי יותר: דמות אחת מרכזית פשוטה, מסע, כבוד ודינמיקה בין הדמויות שלנו. אז לצד ההבטחה לסיפור קטן וצנוע יותר, נכנסתי לפרויקט החדש בתחושה מעט סקפטית. למרות הביקורות הראשוניות ששוחררו ושיבחו את הסדרה בהתלהבות, לא יכולתי שלא לתהות לעצמי: מה כבר אפשר לחדש בעולם שנחקר מכל זווית אפשרית? כמה אפשר עוד לסחוט את המותג המצליח הזה לפני שהקסם ייעלם?

תנו לי לבשר לכם - טעיתי. ובגדול. כבר מהדקות הראשונות, ״האביר משבע הממלכות״ מוכיחה שמדובר בסדרה נהדרת, כזו שמצליחה להציב טון ברור ומובחן מהגרסאות הקודמות ביקום. מבלי להיכנס לספוילרים, סצנת הפתיחה מעבירה מסר חד: אין כאן ניסיון לצלול שוב אל עומקי הפוליטיקה של היקום הזה או להעמיס על הצופה רשת מורכבת של תככים ומזימות. במקום זאת, מתמקדים בדמות אחת - סר דנקן.

דנק, נושא כלים פשוט שהאביר שלו מת זה עתה, יוצא למסע ברחבי ווסטרוז בתקווה להגשים את חלומו ולהפוך בעצמו לאביר. זהו מסע של זהות, כבוד וצניעות, שמקבל תפנית הומוריסטית ודרמטית כאחד כאשר מצטרף אליו ילד קטן, עקשן ולעיתים מעצבן בשם אג, שהופך להיות נושא הכלים שלו. הדינמיקה בין השניים מציגה כבר מההתחלה את הלב של הסדרה: החיפוש אחר מהותם של גבורה, מוסר ונאמנות. הסדרה מבהירה שבכדי להפוך לאביר טוב, אתה לא תלוי רק בחרב או בשיריון - אלא קודם כול בטוב הלב שלך.

וכמה שזה נשמע כמו סיפור קלישאתי, זה פשוט עובד. זה עובד מעולה דווקא בגלל שמדובר בסיפור קטן, אינטימי, כזה שלא עוסק בהצלת ווסטרוז או במלחמות ענק על כס המלכות. הבחירה להתמקד בדמויות ולא באפוסים אדירים יוצרת אווירה רעננה שמחזירה את הקסם של העולם הזה. מעבר לכך, הפורמט עצמו משחק לטובת הסדרה: עונה קצרה במיוחד של שישה פרקים, וכל פרק נמשך בערך 35 דקות בלבד. אין מריחות, אין פרקי פילר, אין סצנות שנועדו רק ״למשוך זמן״. הכול מדויק, ממוקד ואפקטיבי. הקצב הזה מאפשר לעלילה להתגלגל קדימה באופן מהודק ומאוזן, מבלי להעמיס על הצופה ומבלי להעמיס על הסיפור.