תודה ל-Apple TV על הגישה המוקדמת לסרט!

תקציר: ריף הוק (קיאנו ריבס) הוא שחקן קולנוע קלאסי, שחוזר להופיע בפרויקטים לאחר 5 שנים של הפסקה, במהלכן התמודד עם התמכרות לסמים ונגמל ממנה. לריף אכפת מאוד מהתדמית הציבורית שלו, כשהוא חושש מכל בחירה שעלולה להוציא אותו כאדם בעייתי בעיניי הציבור. כאשר נודע לעו״ד מצבי החירום שלו, איירה (ג׳ונה היל), כי סרטון מסתורי בכיכובו הודלף לידיים הלא נכונות ועלול לפגוע בשמו הטוב - ריף חייב לוודא שאינו יוצא לציבור. הוא מתחיל מסע בין האנשים לאורך חייו שהשאיר עליהם רושם רע, במטרה להתנצל, לאחות את השברים ולאתר את האדם המחזיק בחומרי הסרטון שעלול לבטל אותו לעד.

אני לא חושב שזו תהיה טענה קיצונית לומר שמעטים מאוד - עד כדי לא קיימים - האנשים ששונאים את קיאנו ריבס. הגישה החביבה שלו, החיוך הקוסם שלו והכנות האנושית הכללית שלו המוכרת לכולנו הופכות אותו לנקודת אור בכל הפקה שהוא משתתף בה, לא משנה אם היא טובה או רעה בסופו של דבר. הרי רק לפני מספר חודשים ביקרתי את הסרט ״מזל משמיים״, שהיה קומדיה די בנאלית ואנכרוניסטית מכל כיוון שהוא, אך עדיין נהניתי מכל שורת הגשה שהייתה לריבס להציע בו. וגם אם מסתכלים אחורה, ניכר שזו מגמה שחוזרת על עצמה. מפיקים משתמשים בנוכחותו של ריבס על מנת לנסות ולהרים סרטים שפחות מצליחים לעמוד בזכות עצמם. אם נשים לרגע בצד את תפקידו כשאדו ב-״סוניק הסרט 3״, הרי שגם פרויקטים בתקציבים די גדולים כמו ״בלרינה״ או אפילו ״בובספוג הסרט: מבצע הצלה״ נאחזים בקצות אצבעותיהם בהופעות האורח שלו הן עלילתית והן שיווקית, שכן כוחו ככוכב קולנועי אולי יוכל לסייע להם למשוך עוד כמה אנשים אל המסך. בעוד שאני לגמרי לא מאשים אותם על הבחירה הזאת, אני כן חושב שריבס צריך לקיים איזו שיחה או שניים עם המנהלים שלו ועל הפרויקטים שהם מביאים לו. אני בהחלט מאמין שיש לו את הכישרון והיכולת לשחק בפרויקטים אמיתיים ומשמעותיים, ואני כן סקרן לראות אותו בסרט ״מערכת הבידור תקולה״. אבל כפי שיכולתם לתאר לעצמכם, גם במקרה הזה מדובר בסרט שנשען כל כולו על ריבס, ובלעדיו היה קורס כמגדל קלפים.

הפרויקט הבימויי של השחקן הקומי המוכר ג׳ונה היל (״21 ג׳אמפ סטריט״) שואף להציג זווית שונה ומעניינת על החוויה של שחקן בתעשיית הבידור בעת המודרנית, כאשר תרבות הביטול אופפת מעל ראשו באופן תמידי. כששחקנים ויוצרים רבים מוצאים לאור על עוונותיהם, מהקטנות ועד הגדולות, מובן מאוד כי כוונתו המקורית של היל הייתה להראות את הצורך של עובדים תמימים בתעשייה ללכת על קליפות ביצים, על מנת שלא ליפול במעידה לא מכוונת. על פניו, מדובר בקונספט די מעניין, עם פוטנציאל רב להיחקר דרך סרט באורך מלא. אך לצערי, הסרט נכשל בצורה משמעותית בהבאת הרעיון הזה לכדי נרטיב מעניין. הוא אינו מצליח להרכיב את מסע דמותו של ריבס בצורה מספיק אותנטית, מספיק מסקרנת, מספיק מעוררת אמפתיה או אפילו מספיק מבדרת לצפייה. בזמן שניתן להבין את חשש הדמות למצבה, השיחות שלו עם הדמויות השונות שהוא מנסה להתנצל בפניהן לא מורכבות או מוצגות בצורה שתגרום לנו להתחבר אליהן בפן הרגשי, או להבין בעצמנו את ה-״לקח״ שהוא אמור לקחת מהם. מאחר והסרט אינו משקיע את הזמן בלבסס את אותן הדמויות יותר מידי, או את העולם העוטף את הדמות הראשית שלנו בצורה מעמיקה דיו, כל דמות שהוא נפגש איתה היא אדם אקראי עבורנו. המפגשים האלו אינם מצליחים להיות אמוציונליים ואינטרוספקטיביים כמו שהתסריט חושב, מאחר ואין לנו היכרות עם גישתם המקורית או חלקם בסיפור, ועל כן רגע של כנות לא נתפס בעינינו כחריג או רציני יותר מיתר הרגעים בסרט. גם באשר לדמויות המעטות שהוא כן דוחף לתוך הסיפור שלנו ומלוות אותנו לאורכו, הוא עושה זאת בצורה מציקה ומאביסה, כך שהצופים לא רוצים לראות אותם על המסך שלהם - ולבטח שלא אכפת לקהל מהרגעים בהם אלו מנסים להיות אמוציונליים. רגעים בודדים בתסריט כן מצליחים להעלות נקודות מעניינות למחשבה, אך אלו נטמעים ונבלעים בין נסיונות מלאכותיים לאחוז בכל החלקים יחד מפני קריסה.

דווקא מפאת מקורו של ג׳ונה היל כשחקן קומדיה, הייתה בי איזו שהיא תקווה שהסרט לפחות יוכל לעבוד מהפן הקומי ולהציג סאטירה שחורה מבדרת במיוחד. לצערי, בדיוק כמו עם עזיז אנסרי ב-״מזל משמיים״, קיבלנו כאן עוד הוכחה שקומיקאים טובים הם לא בהכרח תסריטאי קומדיה טובים. ההומור בסרט הזה פשוט לא מצחיק באף שלב שלו. במקום להציג את המתרחש בצורה אירונית וביקורתית, בהצגה של חוסר נוחות ריאליסטית בסגנון הסדרה המעולה ״הסטודיו״, הסרט נמנע מלהביע אמירה מושחזת בתחום הזה ולהפנות אצבע מאשימה לאיזה שהוא הלך רוח חברתי כזה או אחר. אם כבר, כיאה לסרטי קומדיה שמאבדים את הצפון שלהם, הסרט רוכב מאוד על כך שהוא מרשה לעצמו להתייחס בישירות לנושאים שאינם ״פוליטקלי קורקט״ ומצפה שהקהל יתן לו קרדיט על כך. הוא רוצה שהקהל יקרע מעצם זה שהם רומזים לכך שיתכן כי סיבות הביטול היו גזעניות או מיניות, אך לא באמת מתעמקים בנושאים האלה, שהם באמת הרבה יותר מורכבים ממה שמוצג. בדיחות רבות אחרות של הסרט מתבססות על כך שהדמויות אומרות משפטים אקראיים שמוציאים אותם ״מוזרים״, לרבות דברים שקשורים לעישון, לאלכוהול, לבדיחות שואה או להיותם זקנים ומרופטים. ויתר הבדיחות, לצערי, פשוט מציגות את דמויות המשנה עושות הרבה רעש או מביעות מימיקות קריקטוריסטיות, שלא הולמות את הטון של הסיטואציה. אומנם ריבס לא משתלב בפני עצמו בהומור הנחות הזה, אך שוב, כפי שכתבתי בביקורת לפרויקט הקודם שלו - סמים הם לא תחליף לבדיחה ומשפט מודע על גזענות הוא לא פאנץ׳ ליין. ובמקרה הזה, גם הטיות של ״פאק״ שמוטמעות בצורה מוגזמת אל תוך משפטים לא הופכות אותם לרציניים יותר. כנראה שלא למדנו כלום במהלך חצי השנה שעברה. מצד שני, לפחות הפעם התוכן לא זכה להפצה קולנועית, מה שכנראה מעיד ש-Apple לפחות בעלי מודעות.