בעקבות המצב בימים האחרונים יצאנו בסדרת כתבות מיוחדת, בה אני ועידו המלצנו לכם על סרטים וסדרות שונים שעושים תחושה חמימה וכיפית בלב, כדי שתוכלו להעביר את הימים המטורפים האלו עם קצת אסקפיזם. אבל מעבר לשני המדיומים האלו, שיחד עם מדיום הגיימינג משרתים אותי נאמנה בתקופה האחרונה, קיים גם מדיום הספרים שמשרת אותי נאמנה לא פחות מהם. ואחרי שממש אתמול התרחשה עבורי התנגשות מעניינת בין מדיום הספרים למדיום הקולנוע (ולאחת מסדרות הסרטים האהובות עלי ביותר), החלטתי קצת לרמות את משמעות הפינה ולהקדיש אותה הפעם לאותה התנגשות קסומה, בסדרת סרטים שהיא לגמרי האסקפיזם שלי.

ההיסטוריה של הקסם

כפי שבוודאי יכולתם לנחש מהכותרת, ההתנגשות הזו התרחשה בדיוק כאשר סיימתי אתמול בלילה לקרוא בפעם השנייה את הספר ״הארי פוטר והנסיך חצוי הדם״. כדי להבין מהי אותה התנגשות, חשוב לציין שלמרות שזו אכן הפעם השנייה שאני קורא את סדרת הספרים המופלאה הזו מתחילתה ועד סופה, הפעם האחרונה שקראתי אותה הייתה לפני כמעט 15 שנים, כשהייתי תלמיד כיתה ג'. לכן, מעבר לעובדה שאני מחשיב את הקריאה הזו כסוג של ריצה מספר 1.5, ראוי גם להגיד שכאשר התחלתי את הקריאה הזו, נכנסתי אליה כשמה שאני זוכר מהארי פוטר הוא בעיקר את הסרטים, ולא את הספרים, וזאת למרות שידעתי שיש לא מעט הבדלים ביניהם.

למרות אותה הידיעה, ככל שהמשכתי לקרוא ועברתי מספר אחד לשני, כך הבנתי עד כמה הספרים והסרטים שונים זה מזה. ככל שהתקדמתי, הבנתי לא רק עד כמה ג'יי קיי רולינג היא סופרת וכותבת מעולה, אלא גם עד כמה ספרי ״הארי פוטר״ הם פשוט סיפורת מופלאה. מספר לספר הבנתי כמה אלמנטים וקווי עלילה הלכו לאיבוד (אם כי יש לציין שאני מבין את יוצרי הסרטים – זה היה בלתי אפשרי להכניס הכל לסרט אחד), וכמה דברים הוצגו ונבנו טוב יותר במהלך הספרים מאשר במהלך הסרטים. אבל אז, משום מקום, במהלך הקריאה אתמול בלילה, נתקלתי בהבדל שבפעם הראשונה גרם לי להעריך יותר את סדרת הסרטים בכלל, ואת הסרט השישי בפרט, והוא תפס אותי כל כך חזק שהייתי חייב לדבר עליו.

רגע שיא חדש

ההבדל המדובר נמצא בסצנה המפורסמת והדי אייקונית, בה אוכלי המוות תוקפים את ביתם של משפחת וויזלי ושורפים אותו עד היסוד. זו אחת הסצנות האהובות עלי ביותר, לא רק בסרט הזה אלא בסדרת הסרטים כולה, והיא מצליחה להיות אחת מנקודות האור המורגשות ביותר בסרט שגם אם הוא לא נורא ואיום (והוא לא) רבים מחשבים כהחלש והמשעמם ביותר בסדרת הסרטים כולה (ודי בצדק, אם יורשה לי לומר), ולכן אתם יכולים בוודאי לדמיין את הפתעתי הרבה כאשר גיליתי שהסצנה הזו היא המצאה חדשה ומקורית לגמרי של הסרטים.

נדהמתי לגלות שהסצנה הזו, שכל פעם שצפיתי בה מחדש הרגישה לי כאילו פרק גדול, מרתק ומלא אקשן שכתבה רולינג מתעורר לחיים בצורה מדויקת והישר מדפי הספר, היא לא יותר מהמצאה מבריקה של התסריטאים של הסרט. הסצנה הזו, שמשלבת באופן מושלם בין אקשן מרהיב ושיא רגשי של לופין, הארי וג'יני כאחד, תוך כדי שהיא מצליחה להציג בצורה מעוררת השתאות את האימה והנזק שטמונים במושג "אוכלי מוות" ולתת להלנה בונהם קרטר, שגילמה את בלטריקס לסטריינג', את האופציה לזרוח באחד הרגעים הכי מרשימים שלה בסדרת הסרטים כולה, השתלבה בצורה כל כך טבעית והגיונית עם הסיפור המקורי והכולל של הסרט, עד שכאמור במשך שנים הייתי שרוי בקונספציה על כך שהיא ממש חלק אינהרנטי מהספר.

כוחה של אהבה

חשבתי על התגלית הזו לא מעט ביממה האחרונה, וככל שחשבתי עליה יותר, כך הגעתי למסקנה שאם כמה שקריאת הספרים גרמה לי להעריך עוד יותר את רולינג כסופרת, היא גרמה לי להעריך לא פחות את התסריטאים של סדרת הסרטים. לעבד יצירה ספרותית כה אהובה ופופולארית באופן נאמן זו לא משימה פשוטה (ראו ערך ״האחרונים מבינינו״ עונה 2), אז להצליח במשימה הזו, ועוד להוסיף ולשדרג את חומר המקור בצורה נאמנה? זו הצלחה מסחררת של ממש! עצם קיומה של הסצנה הזו והשזירה המדויקת שלה בציר הזמן של הסרט מעידה שהכותבים והיוצרים של סדרת הסרטים העריכו והבינו את חומר המקור באופן מושלם. גם אם היו להם טעויות, וגם אם הם נאלצו לוותר בעל כורחם על לא מעט חלקים מעניינים ומגניבים עקב מגבלות הזמנים של הפורמט הקולנועי, הם עדיין הבינו אותו מספיק כדי לדעת מה ואיך לשמר כדי לספר את הסיפור בצורה נאמנה, אבל גם מה ואיך לשנות ולשפר כדי לשדרג את החוויה ולהעצים אותה עבור מי שכבר הכיר אותה מלפני, וזה חשוב לא פחות מכך.

הסצנה הזו מעידה שלפני שהם היו תסריטאים, הם היו מעריצים, ואהבו את ספרי ״הארי פוטר״ כמו אחרון המעריצים שקנו כרטיסים לסרטים הללו במשך שנים. האהבה הזו היא מה שהפכה את הסרטים האלו בעיניי ובפני דור שלם של ילדים שגדל איתם לכל כך אייקוניים ומיוחדים, וכעת כל מה שנותר לקוות הוא שגם את הסדרה שתבוא עלינו לטובה יובילו מעריצים לא פחות גדולים מהם.