תקציר: מייבל (פייפר קורדה) היא נערה החיה בעיר ביוורטון, שאוהבת מאוד את הטבע ואת החיות שגרות בו. לצערה, קרחת היער שגדלה לאהוב ולהשקיף עליה עם סבתה הפכה אט אט לריקה מכל חיה. האיזור הנטוש מנוצל במהרה על ידי ראש העיר ג׳רי (ג׳ון האם), שמתכוון לפוצץ את הסכר הנמצא שם ולבנות מעליו כביש מהיר. מייבל מבינה שהסיבה שבעקבותה קרחת היער ריקה, היא שאין באיזור אף בונה פעיל - והרי שמדובר בחיית מפתח לסביבה טבעית. בנסיונה לדאוג לחזרתו של לפחות בונה אחד לקרחת היער ולמנוע את מאמצי הריסת הטבע של ראש העיר, מייבל מנצלת טכנולוגיה מפתיעה שפיתחה הפרופסורית שלה - טכנולוגיית ״הופרס״ - המאפשרת לה להטמיע את תודעתה בתוך בונה רובוטי ולהשתלב בתוך קהילת החיות. מייבל אומנם נלהבת מההזדמנות לראות ולתקן את הדברים ממקור ראשון, אך היא עלולה לגלות מה יכול לקרות כאשר מתערבים באופן ישיר בחוקי הטבע.

אם יש משהו שכל ילד ואדם שגדל בישראל ב-30 השנים האחרונות יודע, זה ש-״אצלנו פה בג׳ונגל, החוק הכי חשוב...״. כבר מגיל צעיר, לימד אותנו טוביה צפיר שטבע השואף לאוטופיה ולכבוד בין החיות השונות צריך לעקוב אחרי 3 חוקים ברורים מאוד - ״אם טורפים זה רק כדי לאכול״, ״בג׳ונגל טוב לחיות בלהקה״ ו-״בג׳ונגל אין לא ריב ולא מדון״. באנלוגיה די פשוטה, השתמשו באלמנטים שונים של עולם החיות על מנת לחנך את הילדים הצופים לערכים של אחוות אחים וערבות הדדית, על אף השוני שעלול להיות בינינו. באירוניה מעניינת, אלו הם בדיוק הערכים בהם אולפני פיקסאר בחרו להתמקד בסרט האנימציה החדש והמקורי שלהם. נכון, בדיסני עיבדו את ״ספר הג׳ונגל״ הרבה לפני חנוך רוזן. אך במקרה שלנו כאן, פיקסאר שמים דגש מיוחד על האופן שבו חוקים וכיבוד שלהם יכולים להיות הגורם המחזיק קהילה מקבלת ומכילה, שיכולה להתגבר על כל מכשול ולגרום לכל אחד להרגיש שייך אליה. אחרי תקופה קצת מתישה להיות בן אדם ועם חזרתם המבורכת של בתי הקולנוע, קפצתי לעולמן של החיות על מנת לבדוק את התוצר החדש והמסקרן של אולפני האנימציה האהובים עליי ולהביא אליכם... ביקורת בונה. כן, הבדיחה הזאת הייתה בלתי נמנעת.

הדבר הראשי שהפתיע אותי בפרויקט הזה, הוא שבניגוד למה שעלולים לצפות מקריאת התקצירים, עיקר האמירה בפועל של הסרט היא אינה קריאה ל-״סביבתנות״. בעוד שקיימים כאן אלמנטים של שמירה על הסביבה אל מול תיעוש ״על הנייר״, היוצרים מבינים שמדובר במסר די בסיסי ואף שחוק, עם כל סדרה אי פעם שניסתה לעשות ספיישל יום כדור הארץ. במקום זה, הם משתמשים ברקע הזה כדוגמה לאקטיביזם באופן כללי, ובכדי להנגיש לילדים ולכלל המשפחה מסגרת תמאטית של סביבה מתוחה בין בני אדם לבין החיות - או בפועל, בין קבוצות אוכלוסיה חזקות מול מוחלשות. בעוד שבני האדם רואים ביחסיהם אל מול החיות כבלתי שווים וחסרי יכולת התנגדות לדורסנות, בעלי החיים מוצגים כדמויות הדוגלות באמונה שלמה ותמיכה הדדית - כולל בטוב המסתתר בבני האדם. בזווית הראשונה ניכר שראש העיר מצפצף על החוקים שאמורים לאפשר חברה הרמונית, ובזווית השנייה בעלי החיים מאמינים באדיקות לחוקים שקבעו בניהם, מתוך הבנה שרק כך יוכלו לחיות זה לצד זה. במקרה שלנו, הדמות של מייבל היא נקודת המבט שלנו לדינמיקה הזאת, המשחקת על הגבול הזה. היא מעמידה אותה במקרים שבהם היא לא בטוחה בדיוק באיזה צד היא נמצאת, והאם היא מסוגלת לעמוד במילתה ולציית לחוקים כפי שהיא טוענת, או שמא יש בכך קושי מטבע התנהגותה. אני לא אמור להיות מופתע מכך שלפיקסאר יש מסר יותר משמעותי להציג מתחת לאנימציה החייכנית, הרי שזה הלחם והחמאה שלהם. ואכן, זה גם לא הפעם הראשונה שהם מציגים מטאפורה הקשורה לאפליות תרבותיות (לאחרונה עם ״אלמנטלי״) או אפילו כניסה לגוף אחר בשביל לראות את הדברים בפרספקטיבה שונה (לאחרונה עם ״נשמה״). בכל זאת, בכל פעם שפיקסאר מתמקדים בשיח בגובה העיניים גם בסרט שמיועד לילדים, אני נזכר למה אני כל כך מעריך אותם כאולפן. אומנם בסרט הזה אני מאמין שהמסרים האלו נמצאים מעט עמוק יותר תחת פני השטח (מאשר בסרטים כמו ״רטטוי״ ו-״משפחת סופר על״) ויתכן שלא כל ילד בהכרח יבין זאת לעומק, אבל עדיין טוב לראות שזו רמת איכות סיפורית שעדיין חשובה להם בכל צעד שהם לוקחים.

למרות שלסרט יש כיוון ברור למסרים שהוא מעוניין להציג, אני אודה שלא תמיד ניכר שהמטאפורות שהוא בוחר להציג מתכתבות עם המסר הזה. אני שם בצד את הרעיון המורכב של ״אוכלים חיות רק מתוך צורך״, שהוא מעט מורבידי וקשה להמירו למסר חינוכי בדינמיקה אנושית. ברגע אחד, הסרט מתמקד בהקבלה והפרדה בין ציות ל-״חוקי הטבע״ לחוסר הציות לחוק העירוני - בדגש על כך שהכל עובד כשכולם עובדים לפי הכללים, על אף שהגיבורה שלנו מוצגת כדמות אינה מעוניינת ״לקבל את הדברים כפי שהם״. האם צריך לציית לכללים, או שלא? ברגע אחר, הוא מציג את חולשתן של החיות אל מול בני האדם, כאשר אלו משתמשים באמצעים כביכול בלתי-לגיטימיים על מנת ״לגזול מהם את אדמתם״. זה מוביל את מייבל להביע התנגדות אקטיבית, שבסופו של דבר מובילה ליותר נזק מתועלת. אז הסרט בעד או נגד ״לעמוד על שלך״ בפני עוולות? ובמקרה נוסף, הוא מציג את הקושי של פייפר להתמודד לבדה עם פתירת בעיית העולם אשר בעיניה רק לה אכפת ממנה - אך לא באמת נותן לכך פתרון פרקטי, אלא קופצת למסקנה המחממת-לב אך הפחות ריאלית של ״כולנו כאן אחד בשביל השני״. אז מה אמור לעשות הילד שמאמין במטרה ואין לו את התמיכה החברית / משפחתית הזאת באופן טבעי? אני כמובן מאמין שלפיקסאר וליוצרי הסרט הייתה כוונה טובה בהכנסת כל המסרים האלו, על מנת לשקף מצב חברתי מורכב וסיטואציות רבות בהם אינדיבידואלים רבים באמת רוצים לפעול ככל שיוכלו על מנת לתקן אותו. זו חווית חיים שגם הצופים האמריקאיים וגם הצופים בארץ יכולים להזדהות איתה, גם אם היא מתקשרת לנסיבות שונות. אך בעיניי, ניכר שבשלבים מסוימים של שכתוב תסריט הסרט, נוצרה איזו שהיא תקלה בין ההתחייבות לתמא ולעולם המושגים המרכזי לבין מוסרי ההשכל שרצו להנחית. גם אם אני יכול להבין מה הייתה המטרה בהם וכן קיימת בי הידיעה שהדברים האלו לא קיימים בכלל ברוב הסרטים האחרים, אני חושב שמבחינה תסריטית, אותם חלקים תמאטיים לא נבנו וסודרו בצורה הכי מושלמת כך שירכיבו היגיון חסר סדקים. באספקט הזה, אני חושב ש-״זוטרופוליס 2״ עשה עבודה יותר טובה.