"כל אחת סוחבת איתה תיק קטן", נכתב בשירם של הראפרים נס וסטילה, שכבש את ראשי מצעדי הפזמונים. ואכן, כל אחד מאנשי העולם סוחב איתו איזו שהיא מחשבה, מועקה, עומס או דאגה, אותם הוא נושא עימו לכל מקום שהוא הולך איתו. מאחר ומדובר לרוב בנושאים אישיים ופנימיים הרגישים ביותר לנפשו של האינדיבידואל, בטבענו אנו נוטים להסתגר ולהסתיר אלמנטים אלו מן הציבור, שמא נישפט או נילקח בזלזול ונוצג כפגיעים. עם זאת, בקרב מקורבים אשר נרקם בניהם אמון מבוסס, אנו נוטים להיפתח ולשתף יותר - ולעיתים אף להרגיש טוב יותר עם החוויות האנושיות שאנחנו חווים. ולכן, שמחתי מאוד לראות שכל החוויה האישית המורכבת, אך המאוד מאוד אנושית הזאת, נחקרת לעומק בסרט האיכותי הזה, מבית תיכון רבין למדעים לאומנויות ולמדעים, על גבי רבע שעה בלבד.

שני צדי המחברת

הסרט מספר את סיפורם של שתי דמויות מרכזיות: מחד, מיכל (נועם חבר), נערה מתבגרת בשבועות הלימודים האחרונים לפני חופשת הקיץ, אשר שואפת לנצל את תקופה זאת על מנת לחוות חוויות שיישארו עימה כל החיים. ומאידך, יותם (יורם פתל), ילד רגיש ומופנם שאינו פתוח לתקשורות חברתיות רבות, ולרוב נצפה מסתגר כאשר הוא פורק את רגשותיו אל תוך מחברתו, אשר תוכנה תמיד נסתר מן הציבור הרחב. ההרפתקה המפותלת הזו לוקחת את השניים למסע חקר פסיכולוגי עצמי, המעלה מספר שאלות קיומיות ומדגיש את חשיבותה של חוסר היהירות, ההקשבה והתמיכה באחר.

ראשית, אני רוצה לציין את הכתיבה של הסרט, שהיא לא פחות ממבריקה. הסרט מעביר אותנו במקביל את התהליך של שתי הדמויות במקביל אחת לשנייה, תחילה כמעין עלילה רומנטית של השניים. מיכל אומנם מעוניינת ביותם, אך יותם אינו יודע כיצד להתמודד עם הסיטואציה החברתית. הבעת החיבה אליו בצורה אקטיבית מעט מרתיעה אותו וגורמת לו להתרחק - זאת כי אינו רגיל לאדם אשר מעוניין להביט אל עמקי המחברת שלו, שהיא הנשמה שלו.

מי אתה יותם?

למעשה, בזמן שאנחנו מלווים את חיי היומיום של יותם, אנחנו מגלים כי גורמים שונים אף גורמים לו להיות מורתע ולהשאיר את מחברתו סגורה. בכל פעם שהוא פונה לגורם עליו הוא לכאורה אמור לסמוך - הורה, אח, מורה או פסיכולוג, הם מזלזלים בכך שהמחברת שלו לא חשובה כמו דברים אחרים, והרבה יותר טכניים, הנמצאים בראש מעייניהם. אנחנו רואים באופן סימבולי איך יותם פותח את הדלתות השונות בחייו, בין אם לביתו או לחדר הפסיכולוג, במטרה לתת להם הצצה לנפשו האישית והפגועה, אך בכל פעם נענה בתקיפות ובזלזול כי רגשותיו אינם משנים כלל. אחיו אף מטיח בו לא רק על כך שהעז לפתוח בפניו את ליבו, אלא כי עליו לדאוג להשאיר את הדלתות והחסמים המפרידים בניהם סגורים ומסוגרים. ניכר כי האנשים לא מבינים את הנזק הנפשי שהם גורמים ליותם, כי על אף הדחייה, הם עדיין תוהים למה הוא מסתגר. אני הייתי קורא לזה גזלייטינג במובן מסוים, אך יותם כנער מתבגר לא יודע איך להתמודד עם הסיטואציה בצורה הנכונה.