טריילר החשיפה של Death Stranding הוא אחד הטריילרים שאני זוכר הכי טוב. הטריילר, שהגיע במהלך המצגת של סוני ב-E3 של שנת 2016, הציג חזון משונה ודיסטופי במיוחד (לא שזה מפתיע בהתחשב בקוג׳ימה). הוא הציג את נורמן רידוס ערום כביום היוולדו, מחבק תינוק ומביט אל השמיים, שם נמצאות חמש דמויות שחורות ומשונות, על גבי ים מלא בגוויות של לוויתנים. הקונספט הזה היה די והותר כדי לסקרן אותי בזמנו, אבל ככל שעבר הזמן והשקת המשחק התקרבה, כך הוא נדמה פחות ופחות כמו המשחק המסקרן שהטריילר ההשקה רמז עליו, ויותר כמו סימולציה של שליח וולט. שלא תבינו אותי לא נכון, הקונספט והמוזרות של הסיפור משכו אותי מאוד, אבל הפידבק ששמעתי מרוב חברי שתיארו אותו כמשחק של הליכה בלבד ותו לא, גרמו לי קצת להיות סקפטי. התחושה הזאת הובילה אותי לכך שבתור בן נוער די חסר אמצעים בחרתי לזנוח אותו באותה התקופה. אבל השנים עברו, התבגרתי והשגתי אמצעים, שיחד עם ההכרזה והקרבה שלנו להשקת המשחק השני בסדרה (אותו אני עתיד לסקר) והמלצות וכמעט תחנונים מפי חברים וקולגות חדשים שצברתי במרוצות השנים, שטענו שאני אהנה מהמשחק הזה מאוד, גרמו לי להכנע לדחף והסקרנות שעוד קיננה בי מאותו היום ב-2016, ולשחק במשחק. ואני בהחלט שמח שזה קרה, כי גיליתי את אחד המשחקים המיוחדים ביותר ששיחקתי בשנים האחרונות (ואולי אף בכלל).

מרחקים ארוכים זה לא לכל אחד

אני חושב שראוי לפתוח את הביקורת הזו עם התייחסות לעובדה שהמשחק הזה הוא ממש, אבל ממש, לא לכל אחד. זה משחק שדורש מהשחקן שלו להתאמץ ולנסות לאהוב אותו, והוא לא קל או פשוט - לפחות במובן הקונספטואלי שלו. זה אמנם לא חדש כשזה מגיע להידאו קוג׳ימה (היוצר הראשי של המשחק וראש אולפני קוג׳ימה), שרק לאחרונה סופר שהחליט לשנות את המשחק השני בסדרת המשחקים אחרי שקיבל תגובות חיוביות מידי, בטענה שהמשמעות היא שהמשחק לא מספיק מקטב ומאתגר את השחקן. אבל אני כן חושב שזה ראוי לציון, לא רק כי זה אחד המקרים הקיצוניים ביותר שלו, אלא גם כי בעייני לפחות, זו הסיבה שמרבית השחקנים לא התחברו אל המשחק הזה מלכתחילה. המשחק סירב לספר את הסיפור בצורה רגילה ולספק אקשן או נקודות מתפס סטנדרטיות אחרות, ולמעשה ביקש מהשחקנים לסמוך עליו ולבצע סוג של נפילת אמון שכזו, וחלק מאותם השחקנים לא היו מסוגלים לתת אותה. ותכל׳ס? זה בסדר גמור. השורה התחתונה היא שאם אתם שחקנים שלא מתחברים למשחקים איטיים, כאלו שדורשים מכם לסמוך עליהם, ומחפשים משהו קליל יותר שיתפוס אתכם על המקום, המשחק הזה הוא לא בשבילכם.

אם הולכים מגיעים למקומות נפלאים

אבל אם אתם כן מתחברים למשחקים שכאלו ואפילו מעדיפים משחקים שמאתגרים אתכם קונספטואלית ומחשבתית, אתם תהנו ממנו ברמות. הסיבה העיקרית לכך היא העלילה והסיפור שלו, שהיו מוזרים, פרועים ומטורפים הרבה מעבר למה שציפיתי מאז שצפיתי באותו הטריילר ב-2016. הרבה מזה אכן בזכות אותה דרישה לאמון עיוור מהקהל, שבסופו של יום הופכת למשתלמת בהחלט. נכון, יש לי גם קצת ביקורת על העלילה, בעיקר על זה שיש חלקים עיקריים ממנה שבסופו של דבר הרגישו לי קצת צפויים מידי ועל זה שחסר טיפ טיפה סאבטקסט בחלק מן המקרים, אבל למרות זאת, אני חושב שמדובר בסיפור מופלא שמסופר בדרך לא קונבנציונלית בכלל, ואני מאוד מעריך את זה. הסיפור שמנצל את העולם הפוסט-אפוקליפטי המאוד מיוחד שקוג׳ימה יצר, מצליח להבנות לאט לאט. במשך 30 שעות ובעזרת כתיבת דמויות עגולות ומרתקות שנכנסות לך עמוק ללב, קוג׳ימה מצליח לספק חוויה פנומנלית ומלאת רגש, כך שמצאתי את עצמי חושב ומהרהר על מה שקרה בה גם ימים אחרי שסיימתי אותה. אולי לוקח לה קצת זמן להתניע, אבל ככל שהעלילה מתחילה יותר ויותר להתקדם, כך מצאתי את עצמי יותר ויותר חושב על המשחק ומחכה לשוב ולשחק בו. את כל האקט השלישי והאחרון של הסיפור סיימתי בריצה אחת רצופה של כמעט 6 שעות, וזה השד מאוד מאוד מרשים.