קרה לכם פעם שנכנסתם לספרייה הדיגיטלית שלכם, בהיתם במסך הראשי, והרגשתם שאין לכם שום דבר לשחק? כגיימר עם ניסיון של 30 שנה, אני יכול להעיד שזה קורה ולא מעט. ככל ששיחקת יותר משחקים לאורך יותר זמן, ככה התקופות האלו הופיעו לעיתים קרובות יותר ויותר. זה אומנם נשמע מובן מאליו, אבל זה בדיוק מה שאני חווה בחודשים, אם לא בשנה האחרונה.

נכון, יצאו משחקים לא רעים השנה (ואין ספק שסיימתי כמה מהם סיימתי על חשבון שעות שינה יקרות מפז). ועדיין, החוויה הכוללת מכל משחק ומשחק לא התעלתה על חוויות ממשחקים שנחרטו לי בתודעה. לפעמים אתה צריך תקופה כזו, של משחקים בינוניים וחביבים, ואז כשמגיע משחק עילאי אתה פשוט מרגיש את זה בעצמות. זה למשל מה שהרגשתי כששיחקתי לאחרונה את המוד האחרון שיצא ל-The Last of Us 2 שנקרא No Return.

התחושה הזו, של הדופמין המטורף שמדיום הגיימינג מצליח לספק במשחקים מאוד ספציפיים, זו גבירותיי ורבותיי אותה הסיבה שברוב הפעמים ששואלים אותי מה אני רוצה לימי הולדת, אני מבקש שזה יהיה משהו שקשור לגיימינג. אני פשוט סאקר של דופמין שמגיע באמצעים ויזואליים, וספציפית על סוני פלייסטיישן (ויסלחו הפאן בויז של אקס בוקס). יש משהו בלתי ניתן להסברה באופן שבו משחקי פלייסטיישן מצליחים ללכוד אותך מבחינה ויזואלית, רגשית ונרטיבית ולשחרר במוח את אותו פינג קסום של התרגשות שקשה לשחזר בפלטפורמות אחרות.

געגועים לטסושימה

אין המון משחקים שגורמים לי באופן אישי להוציא קולות פליאה בלתי רצוניים מהגוף, כאשר גם בתוך אותם משחקים אגב, מדובר ברגעים ספורים שבהם המוח מתפוצץ עוד רגע מעונג ושכל חוויה מכל מדיה אחרת פשוט נראית זניחה ובלתי מפתה בעליל. ככה בדיוק הרגשתי בשעת המשחק הראשונה של Ghost of Tsushima, שיצא ב-17 ביולי 2020, או כפי שרצה המזל, ארבעה ימים לפני ההולדת ה-34 במספר של עבדיכם הנאמן (זה נכון, אני זקן). באותה השנה, ולאחר שצפיתי בטריילרים ובחשיפה של המשחק, זה מה שביקשתי כמתנה. את המשחק הזה.