הביקורת אינה מכילה ספוילרים לסדרה ״האחיין שלי בנץ״

כפי שבוודאי שמתם לב, רוב התכנים שאנחנו עוסקים בהם במערכת שלנו הם תכנים בינלאומיים, ורק לעיתים רחוקות מתעסקים בתכנים ישראליים. זה לא משהו אישי, ואנחנו מאוד מעודדים ותומכים ביצירה ישראלית איכותית, אבל מטבע הדברים מדובר ברוב המקרים בהפקות פחות גדולות, מרכזיות ומעניינות ברמה האישית (בטח אם מסתכלים על הז׳אנרים של מדע בדיוני, פנטזיה, גיבורי על או כל מה שקשור לפופ קאלצ׳ר). עם זאת, פעם בכמה זמן מזדמן לי לראות יצירה ישראלית כזו או אחרת. זה לרוב קורה בלי תכנון מוקפד מראש וללא מטרת ביקורת כלשהי. בהרבה מן המקרים מצטרף לזה גם תמריץ חיצוני, כמו צפייה משפחתית בסדרה בשישי בערב, חולי או רצון לגוון. כך יצא שצפיתי במקרה ובלי שתכננתי בסדרות כמו ״בלאקספייס״, ״חזרות״ ו-״מנאייכ״, שגם אם הן לא היו מושלמות, הן היו מאוד טובות. הסדרה ״האחיין שלי בנץ״ לא הייתה מקרה שונה (ואם כבר קיצוני יותר, שכן היא שודרה בכאן חינוכית ומותגה כסדרה לילדים). הטריגרים החיצוניים במקרה הזה היה השחקן אורי ורד, שאני מת על ההומור השנון שלו והסרטונים הקצרים שלו ביוטיוב, וכן הרצון לבלות זמן איכות עם אחותי הקטנה. כל אלו, יחד עם טיזר או שניים מהעונה הראשונה, גרמו לי להאמין שגם אם לא מדובר בסדרה שאני אהנה ממנה כאדם בוגר, היא לא תהיה סדרה מטופשת שאסבול ממנה כמו רוב סדרות הילדים והנוער הישראליות של ימינו. מה שהתברר הוא שככל שהפרקים התקדמו וככל שצללתי עוד ועוד אל תוך הסדרה הזו בכלל והעונה האחרונה בפרט, כך גיליתי שמדובר במשהו אחר לגמרי. גיליתי שמדובר בסדרה מבריקה, שפונה למבוגרים וילדים כאחד ועומדת להפוך לקאלט הישראלי הבא.

קורעת למות

הדרך שבה הסדרה בוחרת ומצליחה לפנות לקהל כל כך רחב הוא בעזרת ההומור המבריק שלה. כל סצנה וסצנה בסדרה עטופה בעשרות בדיחות שונות וקורעות מצחוק, שבאות בשלל צורות וסגנונות. משחקי מילים מטופשים, סיטואציות מגוחכות באופן משעשע ופאנצ'ים שמועברים בצורה ויזואלית בלבד הם רק חלק קטן מסגנונות ההומור שמופיעים במהלך הסדרה. המאמץ שנעשה על מנת למצוא לכל רגע את סגנון ההומור המדויק שלו בהחלט מורגש, והוא לא רק עובד, אלא גם יוצר תחושת גיוון מאוד נחוצה, המובילה לכך שבמקום שההומור של הסדרה ישחק מעונה לעונה ומפרק לפרק - הוא רק משתבח. למרות זאת, אין ספק שלכל סגנונות ההומור והבדיחות השונות יש קו מנחה מסודר אחד שמחבר בניהם, והוא כמובן הנונסנס. הוא הגורם שיוצר את רגעי הטירוף הגדולים והמצחיקים ביותר של הסדרה כולה. הנונסנס הזה (שנחשב בעייני לסוגת ההומור הטובה והאיכותית  ביותר) הוא מה שמצליח לשדרג את הסדרה ולהפוך אותה מעוד סתם סדרה מצחיקה לילדים, לסדרה מצחיקה נקודה. למבוגרים וילדים כאחד. אותו נונסנס, שהגיע לגבהים חדשים ומטורפים במהלך העונה, לא רק מקנה לסדרה את השנינות והתחכום שמזוהים איתה. הוא גם מצליח להקנות לה רובד נסתר נוסף, שמצליח לפרוץ את גבולות הומור הילדים ולהעביר מתחת לרדאר בדיחות שפונות גם לקהל הרבה יותר מבוגר. אחרי שנים של מחסור בסדרות עם הומור בסגנון של סדרות כמו ״גור ואוח״ ו-״הפיג'מות״, שעיצבו את חוש ההומור שלי בתור ילד, הגיעה הסדרה הזו והחזירה עטרה ליושנה. בדיוק כמו בסדרות האלו, גם ״האחיין שלי בנץ״ משתמשת בנונסנס שלה כדי לספר בדיחות גבוליות ומתוחכמות במסווה של בדיחות מטופשות. הדבר מצליח מחד לגעת בקהל הצעיר יותר דרך האלמנט הטיפשי שבהם, ומאידך לגעת בקהל המבוגר יותר דרך התחכום וההסוואה שלהם. אלו יוצרים תחושה של קריצת עין סודית מאחורי גבו של הקהל הצעיר, אבל לא על חשבונו. בסופו של דבר, הוא גורם לכל מי שצופה בסדרה לצחוק בקול רם במהלך הצפייה, לא פעם ולא פעמיים.

הדרך לגהינום רצופה בשחקנים טובים