איינשטיין. אריק איינשטיין. שבת בבוקר (יום יפה). חלה מטוגנת. חליל. חליל ג׳ובראן. אם המילים האלה אומרות לכם משהו, כנראה שגדלתם בישראל באיזור תחילת שנות ה-2000, הייתם מחוברים לחברת הכבלים המוכרת וצפיתם בערוץ הילדים, שלפחות אז היה מדורת השבט של הגיל הצעיר כי זה מה שהיה לראות. באותה התקופה, סדרת הדגל שליוותה את הערוץ הייתה ״השמיניה״, שעלתה ביוני 2005 על מנת סוג-של למלא את החלל של הטלנובלות הארגנטינאיות שסחפו את הנוער באותה התקופה, כגון ״קטנטנות״ ו-״המורדים״. היא ניסתה לשחזר את אותה הנוסחה באופן שגם תשמור על ההזדמנויות הכלכליות של הפקה כזאת בתחומי ישראל, גם למצב את ״המקום האמיתי״ כמקום ״איכותי״ לדרמה לנוער וגם אולי בכדי להימנע מהפרובוקטיביות שכמעט וקינסלה גופי שידור אחרים עם ״המורדים״ בתקופה שהביטוי ״לקנסל״ עדיין לא הומצא.

הסדרה אומנם הציתה את אחת ממלחמות התרבות שמפלגות את ילדי שנות ה-2000 עד היום בגדילתם עם ילדות שונה וסדרות שונות בהתבסס על שירות הטלויזיה אליו היו מחוברים, אך הדיון על הפילוג וההשפעה שהבחירות האלו יצרו ומה התכנים שנוצרו כתוצאה מכך - הוא דיון שנשמח להתייחס אליו ביום אחר. אני, בתור ילד שגדל עם חיבור לחברת הלווין, לא צפיתי ב-״השמיניה״ בשנות השיא שלה ובתור קהל היעד שלה (הייתי עסוק בלהנות מטלי אורן עושה קומדיה שלימים תיגנב על ידי דמי לובאטו). החיבור היחיד שלי למותג בזמנו היה רק לשאול את ספרי ״השמיניה״ מהספריה ולא לטרוח לקרוא אותם (אבל כן קראתי, משום מה, את ״הטיימר מאטלנטיס״ של האי, שבו העולם ניצל בזכות קובץ שהועלה בטעות ל-PSP). זכיתי לראות את הטירוף מתרחש מהצד, אבל לא בהכרח יצא לי להתערב בו ברמה האישית.

יצא כך ונקלענו למגפת הקורונה, שהכריחה את כולנו להסתגר בבתים. ובין מסכות לבדיקות אנטיגן, נוצרה כאוטיות ציבורית לצריכה של כמה שיותר תוכן זמין על מנת להעביר את הזמן כי ״משעמם״. זה יצר צורך מאוד משמעותי של הציבור הישראלי בנוסטלגיה, בצורה קצת יותר גדולה מהרגיל, וזה כמובן לא פסח עליי ועל חבריי. ככל הנראה, את כל מה שעשינו בקשר להחייאת הפאנדום של ״הפיג׳מות״ כבר שמעתם, וגם זה סיפור ליום אחר (עם סופים לא בהכרח חיוביים כמו שאתם מתארים לעצמכם). אבל חבריי היקרים מפז החליטו לנצל את ההזדמנות הזאת, על מנת לחשוף בפניי את הסדרה הזאת שדור שלם לא הפסיק לדבר עליה. וכך, משבוע לשבוע, היינו נפגשים בזום ועושים צפייה מחודשת של הסדרה. אחד אחד צלחנו את 165 פרקי הסדרה (+ ספיישל הסיום באולפן, שנדבר עליו בהמשך), במסע שאני יכול לקרוא לו... אמ... ״חוויתי״, ולא בהכרח לטובה. אבל אם יש משהו שהגענו אליו כולנו בסוף דעתנו בסיום הצפייה החוזרת, הוא שאם אתם מורידים ממנה את שכבות ה-״נוסטלגיה״ שנדבקה בצורה די מהונדסת, מגלים בסוף דבר אחד - ״השמיניה״ לא באמת סדרה כזו טובה.

חכו, חכו, הורידו את הקלשונות ואת היומני תשס״ד-תשס״ה שלכם. ברור לי שנגיעה במשהו שנחשב לקלאסיקה בתרבותו של אדם הוא דבר רגיש מאוד, ולכן אני הולך לפרוש את הנקודות השונות לפיהן הפרויקט הזה להערכתי לא עומד בקנה אחד עם ההייפ שנוצר סביבו. ברור לי שלכולנו יש בלב ובנפש תכנים שאנחנו יודעים שהם לא ממש טובים כיום, אבל שליוו את הילדות שלנו כל כך באדיקות שאי אפשר שלא להעלות חיוך כשנזכרים בהם. ואם זה בגדר חיוך, אדרבא. אם זה בגדר ממבר-בריז, גם סבבה. אבל אחרי 20 שנה, כשרוב מי שגדל על הסדרה נמצא בין טווח גילאי העשרה המאוחרים לגילאי ה-30 המוקדמים, מומלץ להתקדם הלאה, להיחשף לעולם תוכן שהתקדם הרבה מאז ולהשאיר את מה שהיה בעבר - בעבר. אז מה היו הרשמים שלי מהצפייה שלי לראשונה כאדם בוגר ב-״השמיניה״?