אינני מעריץ גדול של סדרת סרטי ג׳ון וויק. צפיתי בכל אחד מארבעת סרטיו פעם אחת, נהנתי ממרבית

החוויה ולא חשבתי עליהם הרבה לאחר מכן. כששמעתי לראשונה שהיקום של המתנקש האהוב יורחב לסרט ספין אוף בכיכובה של אנה דה ארמס, ״בלרינה״, הואאומנם לא היה בראש רשימת הסרטים המצופים שלי. אבל.... אנה דה ארמס… זה די מספיק בשבילי. ברצינות יותר, האודישן הנפלא שלה לתפקיד ב-5 הדקות הכי טובות ב-"לא זמן למות", שככל הנראה אלו הם הסיבה שהביאו לה את התפקיד, גרמו לי לחשוב שאם זה יהיה שעתיים של זה - אז למה לא.

הסרט, שבויים (לפחות על פי הקרדיטים) על ידי לו וויסמן (מסרטי ״מלחמת האופל״, הרימייק של ״זיכרון

גורלי״ ו-״מת לחיות 4״…) ועל פי דיווחים צולם מחדש כמעט כולו על ידי במאי הבית של סרטי וויק, צ׳אד

סטאלסקי, מתחיל בסיקוונס פתיחה די מנומנם וקלישאתי, על ילדה שמאבדת את אביה ומקדישה את חייה

לנקמה. לאחר שכמה הופעות אורח שהובילו להתלהבות בהקרנה של מספר מוותיקי סרטי וויק, הילדה התבגרה והפכה ללא פחות מאנה דה ארמס. מהרגע הזה, הסרט יוצא פחות או יותר לסיקוונס אקשן אחד בלתי עציר עד קרדיטי הסיום.

זה נכון שאף אחד מסרטי וויק לא היה מועמד לתסריט הטוב ביותר, אך עדיין יש בסרטים הללו מנגנון נרטיבי שתורם לתחושת עלייה במד האינטנסיביות בין סצנות האקשן. ״בלרינה״, לעומת זאת, לטוב ולרע הוא פשוט סוג של משחק מחשב, עם מעט מאוד שורות דיאלוג בתוך או בין הבוסים.