תודה לטוליפ אנטרטיינמנט על ההזמנה להקרנת העיתונאים!

יש לי מערכת יחסים מאוד מורכבת עם דמותו של כוכב הקולנוע טום קרוז, אך תמיד הייתי מלא הערכה אליו. הוא תמיד נתפס בעיניי בתור סוג-של ״שומר החוויה הקולנועית״, כפי שעשה כאשר התעקש לא להסכים לשחרר את ״אהבה בשחקים: מאווריק״ להפצה בסטרימינג בתקופת הקורונה, אלא לחכות עד שהסרט יפתח בכל העולם. בסופו של דבר, הסרט הכניס בבתי הקולנוע בעולם לא פחות ממיליארד וחצי דולר. 

אני מחשיב את עצמי מעריץ של סדרת סרטי "משימה", אומנם הסרט הקודם בסדרה, "נקמת מוות" (או "נקמת מוות" חלק 1 כפי שהוא נקרא בזמן אמת), הותיר אותי די מאוכזב. זה קרה בעיקר בשל העלילה הבנאלית והנבל הסתמי שבו, והתחושה שהסדרה הפכה מג׳יימס בונד אמריקאי למחוזות כמעט ״מהירים ועצבניים״. אך בכל זאת, עדיין הגעתי נרגש מאוד לפינאלה של קרוז וכריסטופר מקווארי. 

לפני הכניסה לאולם הקולנוע לצפייה בסרט החדש, מסתבר שלמעשה אין צורך בשיעורי בית של צפייה בסרטים הקודמים, וזאת בעיקר מכיוון שהשעה הראשונה מתעקשת להראות לנו קליפים מתוך אותם סרטים שוב ושוב ושוב. למרות שזה בהחלט מבורך שהסרט לא מניח שאנחנו זוכרים בעל-פה מה היה המקגאפין בסרט השלישי, בשלב מסויים זה התחיל למצות את עצמו. 

לאחר ששרדנו השעה הראשונה מלאת האקספוזיציה וגיבוש הצוות שלנו למשימה הזו, אנחנו מגיעים למנה העיקרית, והיא שעה וחצי של … טום קרוז מנסה למות בכל כוחו ובמנותק מכל הקשר עלילתי. זה פשוט כיף גדול. ולמיטב ידיעתי, ״כיף גדול״ אומר שהמשימה עברה בהצלחה. בגדול זה נכון, אך קשה להתעלם מכך שסדרת סרטים שפעם היה אפשר לצפות ממנה לטוויסטים מפתיעים, נבלים זכורים ואפילו עלילה ריגולית מעניינת - הפכה לסוג של "זה הפעלול שקרוז רוצה לעשות, נבנה סביב זה איזה משהו".