הזמר והמלחין הצרפתי שארל אזנבור (לימים, אזנבוריאן) נפטר לפני שבע שנים בגיל 94 המופלג, לאחר קריירה משגשגת של עשרות שנים. אזנבור הותיר אחריו שאנסונים צרפתיים יפים, מרגשים ומוכרים כמו "לה בוהם", "אני רואה את עצמי" ו"כמו שהם אומרים", שתורגמו לשפות שונות, ביניהם עברית.

לכאורה קהל היעד לסרט הביוגרפי שנעשה על חייו הוא הדור המבוגר יותר (ילידי שנות השישים ואילך), אך מתברר שחלק מלהיטיו הגדולים הם חלק בלתי נפרד מפסקול חייו של הקהל הצעיר. אחד משיריו המפורסמים ביותר, "היא" מופיע בפסקול הסרט הקאלט "נוטינג היל" בכיכובם של ג'וליה רוברטס ויו גרנט ונחשב לאחד מהשירים הרומנטיים והיפים שנכתבו.

הסרט "מסייה אזנבור" נפתח כששארל נמצא בליון בשנת 1960 (כשהוא בן 36), בעודו תוהה אם ההחלטה שלקח על עצמו להתחיל קריירה עצמאית ולעזוב את הצמד עם פייר רוש, חברו הטוב, הייתה נכונה, בשיחה טלפונית עם אחותו. לאחר אותה שיחה, שארל פותח את מחברתו שמלווה אותו תמיד ומתחיל לשרבט מילים לשיר הבא תוך שהוא מביט בתמונה המשפחתית.

באותו הרגע, הצופים הולכים עם שארל אחורה בזמן. הם חוזרים לתחנות חייו - מילדותו כילד עני בצרפת, האנטישימיות שספג כשחשבו אותו ליהודי, המפגש עם חברו פייר רוש, המפגש עם נשותיו ואמהות ילדיו לאורך השנים (כולל המפגש הרה הגורל עם המנטורית שלו, אדית פיאף, שהנחתה אותו לאורך הקריירה) וכמובן הקריירה המשגשגת. כל זאת לצד פסקול שאנסונים ערב לאוזן שגם מי שאינו ממעריציו של אזנבור ישמח להאזין להם.

אזנבור לקח סיכונים, הפגין כשרון רב וידע הצלחה אדירה לאורך הקריירה שלו, והמשיך לחבר שירים ולצאת למסע הופעות עד מותו. זאת בשל האמביציה האינסופית שלו והרעב המתמיד לכסף, אותו ינק מילדות. אך הוא בעיקר חש שזו גם צורת ההתמודדות שלו עם הטרגדיות שחווה בחייו (העוני, הלחצים והגדולה ביותר היא התאבדותו של בנו: ספויילר), ושללא הכתיבה והמוזיקה הוא ימות. כמו המשפט שאמרה לו אמו כשהיה ילד: "אני העין ואתה האור. ללא אור, העין היא לילה. אני הדג ואתה הנהר. מחוץ למים הדג לא יכול לחיות, אבל במים הוא משגשג. אם יפרידו בינינו זאת תהיה שעתי האחרונה".