הכתבה הבאה מתעמקת בפרק הבכורה של ״פלוריבוס״, וכוללת פירוק מלא של העלילה שלו, כולל ספוילרים שבו (אך ללא ספוילרים להמשך). אנו ממליצים לקרוא את הכתבה לאחר הצפייה בפרק.

לביקורת מלאה ונטולת ספוילרים לסדרה כולה, לחצו כאן.

הפרויקט הטלוויזיוני החדש של Apple TV והיוצר וינס גיליגאן יצא סוף סוף לדרך, כאשר שני הפרקים הראשונים של הסדרה עלו בבכורה לשירות שלשום (שישי) בשעות הבוקר (דבר שגם הקריס את השירות). ההרפתקה הנרטיבית שגילגאן רקח לצופים שונה במהותה מדרמת המתח והפשע שהיא ״שובר שורות״, ואפילו שונה מהדרמה המשפטית שהיא ״סמוך על סול״. הוא בונה יסודות באמצעות פרק פתיחה המספק אקספוזיציה ברמה קולנועית המבססת את המצב שבו קרול נמצאת, ומשם ממשיך לפרק שני שמראה לנו כיצד המצב המוזר הזה הוא בכלל מציאות שאינה כל כך בדיונית כמו שהיא נראית. אם כולם מחוברים בראש אחד, יודעים הכל, מוכשרים בכל דבר ומסוגלים לספק ללקוחותיהם כל מה שהם רוצים - גם אם אינו קיים מראש - זה נשמע כמו מצב אידיאלי, לא כך? תארו לכם שהיה שירות כזה, שהייתם יכולים לפנות אליו ולבקש ממנו כל דבר שירצה אתכם, והוא מיד היה נענה לבקשה עד גבול יכולותיו, הגדולות משניתן לתפוש. אה, יש כזה כבר? 🙂

גם בצפייה המבודדת שהייתה לי לזוג הפרקים הראשונים במנותק מהצפייה המוקדמת בשאר הסדרה, כחלק מאירוע החשיפה המצומצם שאפל הריצה בתחילת אוקטובר בניו יורק, ניכר בעיניי באופן בולט כי אחד המסרים המרכזיים שגיליגאן בא לחקור בפרויקט הזה הוא ההשפעה של עליית מערכות טכנולוגיות של בינה מלאכותית - הן מנועים ג׳נרטיביים (כמו ChatGPT, Gemini, Sora, Sono וכו׳) והן עוזרות וירטואליות (כגון Siri, Google Assistant, Alexa וכו׳) - על הפסיכולוגיה והסוציולוגיה האנושית המודרנית. האם היכולת לקבל וליצור מידע בקצות האצבעות שלנו בבקשה פשוטה, היא מה שתעשה לנו טוב כאנושות? בטור הניתוח של היום אנחנו נפרק את פרק הפתיחה המופתי ונדלה ממנו את הפרטים שאמורים לייצג את הביקורת הזאת, כמו כן את השאלות הגדולות שהסדרה פותחת בפנינו וניכר שהיא מתכננת לחקור לאורך העונה.