הכתבה מכילה ספוילרים לפרק סיום העונה בעונה השנייה של ״ניתוק״.

גבירותי ורבותיי עשינו את זה! אחרי מסע מפרך מרתק שהתפרש על פני עשרה שבועות, סוף סוף הגענו אל פרק הסיום האפי של העונה השנייה של ״ניתוק״, שהציג לנו את הניצחון הנעלה של קולד הארבור, ואיזה ניצחון משובח זה היה. במשך שעה ורבע חווינו סצנה אחרי סצנה של מסע מטלטל ומרגש, שטרף את כל הקלפים, וחשף לא מעט תגליות משמעותיות ומפתיעות, ובמקביל סיפק לנו את תצוגת הבימוי הטובה ביותר של בן סטילר עד היום, ואת תצוגת המשחק המרשימה ביותר של הסדרה, שככל הנראה תזכה אותה בכל הפרסים האפשריים בתקופת הפרסים הקרובה. על אף הציפיות הגדולות שלי מהסדרה (שאם קראתם את הביקורת שלי עליה, אתם יודעים שהיא בהחלט עמדה בהן לדעתי), הפרק הזה תפס אותי לגמרי לא מוכן, ובעזרת שילוב מדויק של כל מה שהזכרתי קודם לכן, הצליח להחזיק אותי מרותק אל הספה מתחילתו ועד סופו. כשסיימתי לצפות בו בפעם הראשונה (וגם בשנייה והשלישית) מצאתי את עצמי כל כך המום ונדהם, שהמשכתי לחשוב עליו עוד ימים רבים לאחר מכן. אבל דווקא בגלל זה ודווקא בגלל שהוא פרק כל כך ייחודי ומרהיב, ככל שחשבתי עליו יותר ויותר ככה הבנתי שהוא עוד עלול להיות הטעות הפתאלית ביותר של הסדרה.

כדי להבין מדוע מדובר בטעות שכזו אף על פי שמדובר בפרק כל כך טוב ומספק (ולמעשה דווקא בגלל זה), אנחנו צריכים לנתח את הפרק הזה דרך הנושא המרכזי שלו - הכאב. המשמעות והקונספט של כאב הם פשוטו כמשמעו הנושא המרכזי של הפרק. כל אחת מהדמויות השונות, חיצוניות ופנימיות כאחד, מתמודדות עם הנושא המורכב הזה בדרך האישית שלהם, אבל בו זמנית הכאב משמש כסוג של שפה אוניברסלית, שאפילו מצליחה לחצות את מחסום הניתוק (עוד על כך בהמשך), מה שהופך אותו להיות גם התמה המרכזית של הסיפור שחושפת בפנינו לא מעט מהמסתורין שנבנה עבורנו בשתי העונות. 

הבנה גורלית

מיד לאחר הפתיח, שמגיע בפעם הראשונה ללא סצנה מקדימה, על מנת שלא לקטוע את הרצף העלילתי של הפרק, אנחנו ממשיכים בדיוק מהמקום שבו עצרנו בסוף הפרק הקודם (ממש מאותו הפריים), כאשר אנחנו חוזרים הישר אל בקתת הלידה ורואים את קובל ניגשת ישר לעניינים ושואלת את מארק הפנימי והמאוד מבולבל האם הוא סיים את קולד הארבור. היא לא מניחה לו לרגע, עד שהיא מקבלת ממנו תשובה ולשמחתה (ולשמחתנו) היא שלילית. מעבר לעובדה שזו בחירה מצוינת לפתוח את הפרק בכזו מהירות ואינטנסיביות, שיוצרת אצלנו חיבור מיידי אליו ואל העלילה שלו, זו גם בחירה שמדגישה את הבלבול וחוסר ההבנה של מארק הפנימי, שבפעם הראשונה מתחיל להבין את גודל ההשפעה שיש לו על לומון ועל מארק החיצוני. הסיבה היא שבדיוק כמונו הצופים, גם מארק הפנימי נזרק הישר אל תוך העלילה בלי יותר מדי הסברים או הכנה. לוקח לו כמה שניות (וקצת עזרה מדבון) כדי להתאפס על עצמו, אבל ברגע שהוא עונה לקובל שהוא לא סיים אותו, והיא משיבה לו בתגובה ובהקלה רבה כי מיס קייסי או יותר נכון ג'מה עדיין בחיים, נופל לו האסימון בפעם הראשונה שיש לו השפעה ישירה על המצב שלה ובכך גם באופן ישיר על הכאב של מארק החיצוני. קל לשכוח את זה בין כל ההתרחשויות של שלושת הפרקים שקדמו לפרק הזה, אבל למעשה עד לנקודה זו מארק הפנימי כלל לא היה מודע לגודל ההשפעה שלו על מארק החיצוני. הוא לא יודע על קומת הבדיקות, הוא לא יודע על הקשר הישיר בין שמות התיקים שלו לחדרים השונים, והוא בעיקר לא יודע שיש לו השפעה ומעורבות ישירה בכל זה, ועכשיו כשקובל מספרת לו על זה בפעם הראשונה, ניכר שהוא פתאום מבין את גודל האחריות שלו, אבל בו זמנית גם לא ממש יודע מה לעשות עם זה. בנוסף, הבחירה האמנותית לדון ולהציג את ההשפעות והכאב שלומון גרמו למארק החיצוני דווקא מעייניו של מארק הפנימי, היא בחירה יצירתית במיוחד. לא רק כי היא מקדמת את הסיפור והעלילה של מארק הפנימי, אלא גם כי היא ממשיכה לדחוף לקצה את מחסום הניתוק, ומחזירה אותנו פעם נוספת לשאלה האם פנימי וחיצוני הם אחד אחד או שניים שונים. הבחירה הזו גורמת למארק הפנימי להבין בפעם הראשונה את מימדי הכאב של מארק החיצוני, ולהבין שהוא לא היחיד שסובל מכל מה שקורה. במקביל, דרך ההצגה הזו גורמת למארק הפנימי להבין שהקשר בינו לבין מארק החיצוני הרבה יותר עמוק ומשמעותי מאשר סתם שני אנשים זרים שבמקרה חולקים גוף פיזי.