בתחילת שנות ה-90, הרבה מאוד לפני שמישהו פינטז על יקומים קולנועיים שכרוכים בגיבורי על, הייתה רק אמת תרבותית אחת. או ליתר דיוק, שתי אמיתות. ב-״אמת תרבותית״ אני מתכוון כמובן לשני ערוצי הטלוויזיה שחלשו על רוב בתי האב בישראל. לקהל הצופים בארץ הייתה אז בחירה פשוטה: לצפות בערוץ החינוכית הוותיק והשמרני (הערוץ הראשון), או להתנסות במשהו חדש וססגוני יותר - ערוץ 2. 

ערוצי טלוויזיה נוספים (מה שאז כונה "טלוויזיה בכבלים") הגיעו לארץ רק כמה שנים טובות לאחר מכן. אחד הערוצים הוותיקים שהגיע עם "הכבלים" היה ערוץ הילדים, שבכנות כלל תכנים רבים שלא ממש התאימו לילדים, שהעלו על נס גיבורים תרבותיים - כמו אל באנדי למשל.

אז למה כל הסקירה ההיסטורית המפוארת הזו על ערוצי הטלוויזיה של פעם? כי שם, בפעם הראשונה, פגשתי את סופרמן. אחת הסדרות שזכורות לי באופן אישי הייתה "לויס וקלארק - הרפתקאותיו החדשות של סופרמן", בכיכובם של דין קיין כסופרמן ותרי האצ׳ר בתפקיד לויס (וגם כמושא האהבה הרומנטי הראשון שלי בתור ילד מתבגר). 

באמות המידה של התקופה, הסדרה הזו נחשבה לפסגת היצירה הטלוויזיונית. העלילה נפרסה על 4 עונות ו-87 פרקים שהתרכזו במערכת היחסים בין השניים, אבל נתנו גם במה לסופרמן כסופרמן. קרבות עם לקס לות׳ור, נבלים שונים והרבה מאוד קטעים שחקוקים לי בזיכרון. זו למעשה הייתה הפעם הראשונה שבה הכרתי את הדמות של סופרמן לעומק. דין קיין עשה עבודה נהדרת (בהשוואה לאז, אני מניח) בהטמעה של הדמות של סופרמן כמי שהוא - חזק מאוד, טוב לב, רגיש ובעיקר מגה אולטרה סאחי. כלומר, בלתי מצחיק בעליל. לא משעשע.

מאז עברו עשרות שנים, איש הפלדה זכה לגילומים נוספים ושונים, כשאחד הבולטים מביניהם הוא הגרסה של הנרי קאוויל. זו אולי לא תהיה דעה מאוד פופלרית כי לשחוט את DC נהיה ספורט בינלאומי, אבל אני מאוד אהבתי קאוויל כסופרמן ונהניתי מכל הסרטים איתו (כן, גם מ-״באטמן נגד סופרמן״). גם קאוויל גילם את סופרמן כפי שאנחנו מכירים את סופרמן - כוח בלתי מוגבל, חוש צדק, מוסר ו... מצחיק כמו עקירה כירורגית.