לביקורות הקודמות: עונה 1

אחרי שאתמול דיברנו על העונה הראשונה והמאוד מוצלחת של ״דברים מוזרים״, שבמובנים רבים היתה אחת הסיבות המרכזיות, שהסדרה הפכה לכזו תופעה תרבותית, הגיע הזמן לדבר על העונה השנייה של הסדרה. זו העונה, שממנה הכי חששתי במהלך הצפייה המחודשת שלי בסדרה. כשצפיתי בה לראשונה, אי שם בעשור הקודם, אני זוכר שאהבתי אותה מאוד, למרות שלא מעט חברים ומכרים (ובתכלס העולם כולו), די מיצבו אותה בתור העונה הגרועה ביותר של הסדרה עד כה, ובפער די גדול. זה לא שהעולם והמעריצים שנאו אותה, אבל הם טענו, שמדובר בירידה חדה ברמה לעומת העונה הראשונה, וזה היה החשש שלי. חששתי, שהתדמית שהחזקתי לעצמי בראש של עונה טובה (גם אם לא אייקונית כמו הראשונה), תישבר לחלוטין ואגלה שמדובר בעונה בינונית ותו לא. לצערי, זה בהחלט מה שקרה במהלך הצפייה המחודשת בעונה השנייה, אם כי עדיין הצלחתי למצוא בה לא מעט נקודות אור, שגרמו לי לאהוב את הסדרה יותר.

מחסור שלא ידעתי ממנו

אחת מנקודות האור הבולטות ביותר, היא הדרך בה הסדרה מצליחה להרחיב את העולם שהיא בנתה, ותוך כדי להעמיק את הקשרים והדמויות שראינו בעונה הקודמת. בעונה הקודמת הסדרה בחרה להציג בפנינו שילוב קסום של אווירת שנות ה-80 הנוסטלגית עם נגיעות של מד״ב (ואפילו קצת אימה),ומספר קבוצות של חברים ומכרים שהופכים למשפחה אחת גדולה. העונה, כותבי ויוצרי הסדרה ובראשם כמובן האחים רוס ומאט דאפר, החליטו לפלפל את העניינים ולהוסיף אל אותה חבורה כמה דמויות חדשות, וזה עובד להם נהדר. למרות שכבר בעונה הקודמת נוצרה התחושה שאוספת הדמויות הזו היא סוג של שלם הגדול מסך כל חלקיו, ושכל התפקידים האפשריים כבר מולאו ונתפסו על ידי הדמויות הקיימות, איכשהו וממש כמו הסרטונים בהם לוקחים תבנית שנראית מלאה לגמרי ומסדרים אותה מחדש כדי שיהיה בה מקום פנוי, הדמויות החדשות מצליחות להשתחל פנימה, ולמלא חלל חסר שעד לאותו הרגע לא היינו מודעים לקיומו, ועוד עושות את זה בצורה הטובה ביותר שניתן להעלות על הדעת. אף אחת מהדמויות החדשות לא באה על חשבון מישהו אחר, ולא נוצרה תחושה של כפל בתפקידים או בדמויות, אלא בדיוק ההפך. נוצרת תחושה, שהמשפחה מתרחבת ואיכשהו, למרות שהעונה מתפרשת על פני פחות או יותר אותו פרק זמן כמו העונה הקודמת וחברות בה הרבה יותר דמויות, היא מצליחה לשמור על איזון נהדר בין כל הדמויות ולתת לכל אחת מהן את הרגע והמקום שלה. אבל לא די בכך, כי במקביל לכל זה העונה משתמשת בכלים ובדמויות החדשות שהיא קיבלה כדי להעמיק את הקשרים בין שאר הדמויות הותיקות יותר, וחושפת בהן צדדים שלא הכרנו עדיין, תוך כדי שעל הדרך היא גם מכירה וחושפת בפנינו אזורים ואלמנטים חדשים בהוקניס של שנות ה-80', שלגמרי תורמים לתחושה הנוסטלגית שהסדרה מנסה להעביר.

כאמור, לרוב הדמויות החדשות (מלבד אחת ספציפית ומיותרת במיוחד) יש שימוש מדויק ותפקיד שהיא ממלאת בהצלחה, אבל בכל זאת יש שתי דמויות חדשות שבלטו מעל כולן. אלו הן מקס (סיידי סינק) וויל (נואה שנאפ) שלמרות שהופיע לפרקים בעונה החדשה, הפעם הוא הופך להיות דמות מרכזית ומשמעותית של ממש. שתי הדמויות האלו שכמעט ולא היו קיימות קודם לכן, נאלצו להתחרות בלא מעט דמויות נהדרות אחרות, שכבר היה לי איתן קשר חזק ביותר כצופה אחרי שעברתי איתם מסע של עונה שלמה, ולמרות שזה נדמה לי בהתחלה כדבר בלתי אפשרי, הן איכשהו בכל זאת מצליחות להתבלט מעל רובן המוחלט ולהיות שתי הדמויות, שהכי נהנתי לצפות בהן במהלך העונה. הן השתלבו נהדר במערכות היחסים הקיימות והדינמיקה שלהן עם הדמויות הנוספות, ובמיוחד עם אלו של הילדים הנוספים היתה עשויה נפלא, מה שהפך את המסע שלהן במהלך העונה לאיכותי והמסקרן ביותר. הם הרגישו כמו תוספת חשובה, שלא ידעתי שאני צריך, אבל עכשיו כשיש לי אותה אני לא יכול לדמיין את הסדרה בלעדיה.