ביקורת ComicON: ״חלומות רכבת״ - בן אדם כעץ הוא, חלק מיער
הסרט המסקרן והמדובר של עונת הפסטיבלים, מהכותבים של ״סינג סינג״ ובכיכובם של ג׳ואל אדג׳רטון ופליסטי ג׳ונס, מגיע סוף סוף לנטפליקס ישראל. בתקופה מלאה בחלומות על עתיד טוב יותר, שנגדע בדרכו על ידי הצורך בלחטוב עצים, נותר אדם שמרגיש הכי לבד במרכזו של העולם. האם מסעו הרגשי של רוברט מסתיר מאחוריו איכות קולנועית מיוחדת כפי שהרשת טוענת?
הסרט והביקורת עליו מדברים על כאב הנובע משכול פתאומי. התוכן עלול להיות רגיש לחלק מהקוראים.
תקציר: רוברט גריינר (ג׳ואל אדג׳רטון) הוא חוטב עצים, העובד כחלק מצוות המיועד להקים מערכת רכבות שתקשר בין יעדים שונים בארצות הברית אחרי מלחמת העולם הראשונה. הוא גם פוגש בצעירותו את גלאדיס (פליסיטי ג׳ונס), בחורה יפה ועדינה, איתה הוא מקים משק בית ומביא לעולם ילדה. הצורך של המשפחה להחזיק את עצמה כלכלית וכן הצורך בקידום בניית הרכבות מאלץ את גריינר לעבוד שבועות רבים הרחק ממשפחתו, כשכל מה שהוא רואה בזמנים האלו סביבו הם עצים וחוטבים אחרים. גריינר יאלץ להתמודד עם האירועים השונים שהחיים מביאים עליו כתוצאה מכך ולהבין, לאורך כאבים שונים בדרך, שלא משנה מה הוא מרגיש - בחיים האלו הוא אף פעם לא לבד.
האמת שמהר מאוד מצאתי את עצמי מוקסם מהסרט הזה, שמעיד בעיקר לזכותו על היכולת שלו להטמיע אותי באווירת העולם שהוא מנסה לבנות. זה לא ממש סיפור פנטזיה, העלילה ריאליסטית מאוד פשוט תקופתית. אך הוא מנסה לצייר לי תחושה של אנושיות באמצעות הויז׳ואלס והמשחק הבאמת עדינים שלו, ששומרים על אפקט הדרמה מבלי להרגיש כאילו מדובר בפרויקט שמאביס עליך דרמה, כמו ״המנט״ למשל (שצפיתי בו, אך ביקורת עליו תעלה בסמיכות לעלייתו בישראל בינואר הקרוב). למעשה, יש לסרט הזה ול-״המנט״ מספר נקודות השקה סיפוריות, שכן הם מתקפים נושאים יחסית דומים, ואילו אני חושב שהם מוצגים בצורה יותר איכותית ונוגעת ללב בפרויקט כאן מאשר ב-״המנט״.
הסרט שם על המוקד שלו את הנושא של התמודדות עם אובדן ושכול, וכחלק מאוד עיקרי של כך, האשמה שיכולה להיגזר על אדם שנותר לבדו לאחר לכתם של אנשים קרובים אליו. דרך סיפור של חוטב עצים ואב למשפחה קטנה, הסרט מצליח להציג אלגוריות עדינות (ולא בוטות כמו ב-״הנרדף״ מה שהיה מרענן) להתמודדות של גברים שיוצאים לקרב כחלק ממלחמה. איך הם מאבדים חלק מהחיים שלהם גם בזמן שהם רחוקים מהבית, וגם עם החברים שלצידם שמוקרבים לאור יום בשם הלחימה. בעיקר הסרט דואג להבליט בצורה מאוד אפקטיבית את נקודת המבט של השכול כאילו כל העולם ממשיך מסביבו גם לאחר המוות, כאילו הוא לוקח בבנאליות את אותה הריגה או כאילו לא מצופה ממנו לעצור ולהתאבל, וכן את הערך שבמשפחה - זו שמצאת וזו שתמצא, קרובה ככל שתהיה. אני יכול להגיד שבעיניי מפתיע שהסרט הזה קיבל הפצה קולנועית (גם אם מוגבלת) בישראל, שכן הוא יכול להיות די טריגרי (או שמא תרפי?) למצב שאנחנו נמצאים בו אחרי המלחמה. עם זאת, הוא מתעסק בנושא הזה בצורה מאוד רגישה, עדינה ואכפתית כלפי האינדיבידואל שבמרכזה. מדובר בעלילה שמעבדת את התחושות הנובעות מסיטואציה שכזו בצורה הרבה פחות עוצמתית במרכז העלילה כמו ב-״זו הייתה רק תאונה״ (שהוא עדיין סרט משובח) ויותר עם כבוד לאנשים שבעלילה מאשר משהו כמו ״המנצחים״, סרט שלא ידע להתמודד עם זה טוב בכלל.
סרטים
כתבות נוספות מקטגוריית
ביקורת ComicON: ״פיליון״ - מה למעלה מה למטה
עוברים למצב ״איני״: אפל רוכשת את כלל הזכויות של ״ניתוק״, בדרך לעונה שלישית (ורביעית)
ביקורת ComicON: ״ברנינג מן״ (2026) - ההמתנה למסר אינה מרווה
עידו שייביץ
