לרוב כשאנחנו כותבים על תכנים במסגרת הכתבות והדיווחים שלנו, מדובר בתכנים קולנועיים וטלוויזיוניים הוליוודיים וענקיים (ולפעמים גם על משחקי מחשב באותו סדר גודל), שנחשבים לדבר הכי חם כרגע בתרבות העולמית, ואין כמעט אדם ברחבי הגלובוס שלא מכיר או שמע עליהם. אך למרות זאת, יש עוד סוג תוכן שגם אני וגם עידו צורכים לא מעט אם כי אנחנו כמעט לא כותבים עליו, והתוכן הזה הוא כמובן מחזות זמר.

אבל למרות שאנחנו לא אוהבים ומרבים לכתוב על מחזות זמר משלל סיבות, פעם בכמה זמן מגיע מן מחזה שכזה, שמכיל בתוכו איזה רגע כל כך מרגש ומיוחד, שאני לא יכול להשאר אליו אדיש, ואני חייב לחלוק אותו עם כל מי שאני מכיר. מן רגע שכזה שמוציא ממני בכוח תמהיל מיוחד של מבקר תרבות ומעריץ נלהב, שכותב טקסט ארוך במיוחד (אותו אתם קוראים כעת), ולשמחתי הרבה אחרי שהרבה מאוד זמן לא חוויתי רגע שכזה, מוקדם יותר השבוע הוא סוף סוף הגיע כאשר צפיתי בעיבוד של הקאמרי למחזמר ״מלצרית״, או ליתר דיוק, בהופעה המרהיבה של משי קליינשטיין במהלכה.

כשהאורות כבו וההצגה התחילה לא דמיינתי לעצמי שאכתוב את הכתבה הזו. ההצגה אמנם נראתה מרשימה מאוד, והכילה בתוכה נאמברים מבריקים, תפאורה מעולה ורקדנים ותזמורת מרהיבים, אבל זה כבר אירוע סטנדרטי, כשמדובר בהפקות של התאטרות הגדולים בארץ בכלל, ושל הקאמרי בפרט. אבל ככל שהזמן עבר והמחזה התקדם, שמתי לב לשני דברים. הראשון מבניהם היה שב-99% מהזמן קליינשטיין נמצאת על הבמה ולוקחת חלק פעיל בעלילה, והשני הוא שבמשך כל הזמן הזה התמקדתי (כמעט) אך ורק בה.

פתאום שמתי לב, איך למרות שמדובר בהצגה עם קאסט גדוש במיוחד שמכיל בתוכו אייקונים תרבותיים עצומים כמו טלי אורן או אלי גורנשטיין, מי שהתבלטה ובפעם עצום מעל כולם הייתה קליינשטיין, ולא רק בגלל העובדה שהיא הייתה השחקנית הראשית במחזה. זו כמובן לא הייתה ההצגה הראשונה בה ראיתי את קליינשטיין (ואהבתי אותה מאוד במחזות כמו ״אפס ביחסי אנוש״ המעולה של בית לסין), אבל מעולם לא תפסתי ממנה שחקנית שיכולה לסחוב על גבה מחזה שכזה. עד השבוע.

אין לי איך להגדיר את הופעת המשחק שלה ב״מלצרית״ בשום מילה מלבד פנומנלית. היא הייתה מלאת רגש והומור וידעה איך לדלוור באופן מושלם גם את הבדיחות והרגעים המבדרים בצורה קורעת מצחוק, אבל בו זמנית להעביר את הרגעים הדרמטיים והקשים מנשוא בצורה כזו, שהרטיטה את הלבבות של כל מי שהיה בקהל. היא הצליחה מצד אחד להיות הכוכבת הגדולה של הערב הזה בפער עצום מול כל היתר, אבל מצד שני גם לא להיות שתלטנית ולתת מקום וכבוד לחבריה לקאסט ועזרה להם לזרוח כל אחד בדרכו שלו. במקום ליצור תחושה של הצגת יחיד, התקבלה תחושה של מנצחת מבריקה, שמנצחת על תזמורת מבריקה לא פחות. אבל מה שהכי הפתיע אותי בהופעת המשחק של קליינשטיין, היה שבמקום שכל שהזמן יעבור ככה המשחק שלה ״ידרדר״ והיא תראה שחוקה ועייפה יותר (בכל זאת מעל שעתיים על הבמה זה לא דבר פשוט בכלל), קרה בדיוק ההפך, וככל שהזמן עבר היא איכשהו הרגישה רעננה, מושחזת וחדה יותר, וממש כמו יין ישן כך גם תצוגת המשחק שלה השתבחה עם ככל שהזמן עבר.