הביקורת אינה מכילה ספוילרים לסדרה ״האחיין שלי בנץ״

כפי שבוודאי שמתם לב, רוב התכנים שאנחנו עוסקים בהם במערכת שלנו הם תכנים בינלאומיים, ורק לעיתים רחוקות מתעסקים בתכנים ישראליים. זה לא משהו אישי, ואנחנו מאוד מעודדים ותומכים ביצירה ישראלית איכותית, אבל מטבע הדברים מדובר ברוב המקרים בהפקות פחות גדולות, מרכזיות ומעניינות ברמה האישית (בטח אם מסתכלים על הז׳אנרים של מדע בדיוני, פנטזיה, גיבורי על או כל מה שקשור לפופ קאלצ׳ר). עם זאת, פעם בכמה זמן מזדמן לי לראות יצירה ישראלית כזו או אחרת. זה לרוב קורה בלי תכנון מוקפד מראש וללא מטרת ביקורת כלשהי. בהרבה מן המקרים מצטרף לזה גם תמריץ חיצוני, כמו צפייה משפחתית בסדרה בשישי בערב, חולי או רצון לגוון. כך יצא שצפיתי במקרה ובלי שתכננתי בסדרות כמו ״בלאקספייס״, ״חזרות״ ו-״מנאייכ״, שגם אם הן לא היו מושלמות, הן היו מאוד טובות. הסדרה ״האחיין שלי בנץ״ לא הייתה מקרה שונה (ואם כבר קיצוני יותר, שכן היא שודרה בכאן חינוכית ומותגה כסדרה לילדים). הטריגרים החיצוניים במקרה הזה היה השחקן אורי ורד, שאני מת על ההומור השנון שלו והסרטונים הקצרים שלו ביוטיוב, וכן הרצון לבלות זמן איכות עם אחותי הקטנה. כל אלו, יחד עם טיזר או שניים מהעונה הראשונה, גרמו לי להאמין שגם אם לא מדובר בסדרה שאני אהנה ממנה כאדם בוגר, היא לא תהיה סדרה מטופשת שאסבול ממנה כמו רוב סדרות הילדים והנוער הישראליות של ימינו. מה שהתברר הוא שככל שהפרקים התקדמו וככל שצללתי עוד ועוד אל תוך הסדרה הזו בכלל והעונה האחרונה בפרט, כך גיליתי שמדובר במשהו אחר לגמרי. גיליתי שמדובר בסדרה מבריקה, שפונה למבוגרים וילדים כאחד ועומדת להפוך לקאלט הישראלי הבא.

קורעת למות

הדרך שבה הסדרה בוחרת ומצליחה לפנות לקהל כל כך רחב הוא בעזרת ההומור המבריק שלה. כל סצנה וסצנה בסדרה עטופה בעשרות בדיחות שונות וקורעות מצחוק, שבאות בשלל צורות וסגנונות. משחקי מילים מטופשים, סיטואציות מגוחכות באופן משעשע ופאנצ'ים שמועברים בצורה ויזואלית בלבד הם רק חלק קטן מסגנונות ההומור שמופיעים במהלך הסדרה. המאמץ שנעשה על מנת למצוא לכל רגע את סגנון ההומור המדויק שלו בהחלט מורגש, והוא לא רק עובד, אלא גם יוצר תחושת גיוון מאוד נחוצה, המובילה לכך שבמקום שההומור של הסדרה ישחק מעונה לעונה ומפרק לפרק - הוא רק משתבח. למרות זאת, אין ספק שלכל סגנונות ההומור והבדיחות השונות יש קו מנחה מסודר אחד שמחבר בניהם, והוא כמובן הנונסנס. הוא הגורם שיוצר את רגעי הטירוף הגדולים והמצחיקים ביותר של הסדרה כולה. הנונסנס הזה (שנחשב בעייני לסוגת ההומור הטובה והאיכותית  ביותר) הוא מה שמצליח לשדרג את הסדרה ולהפוך אותה מעוד סתם סדרה מצחיקה לילדים, לסדרה מצחיקה נקודה. למבוגרים וילדים כאחד. אותו נונסנס, שהגיע לגבהים חדשים ומטורפים במהלך העונה, לא רק מקנה לסדרה את השנינות והתחכום שמזוהים איתה. הוא גם מצליח להקנות לה רובד נסתר נוסף, שמצליח לפרוץ את גבולות הומור הילדים ולהעביר מתחת לרדאר בדיחות שפונות גם לקהל הרבה יותר מבוגר. אחרי שנים של מחסור בסדרות עם הומור בסגנון של סדרות כמו ״גור ואוח״ ו-״הפיג'מות״, שעיצבו את חוש ההומור שלי בתור ילד, הגיעה הסדרה הזו והחזירה עטרה ליושנה. בדיוק כמו בסדרות האלו, גם ״האחיין שלי בנץ״ משתמשת בנונסנס שלה כדי לספר בדיחות גבוליות ומתוחכמות במסווה של בדיחות מטופשות. הדבר מצליח מחד לגעת בקהל הצעיר יותר דרך האלמנט הטיפשי שבהם, ומאידך לגעת בקהל המבוגר יותר דרך התחכום וההסוואה שלהם. אלו יוצרים תחושה של קריצת עין סודית מאחורי גבו של הקהל הצעיר, אבל לא על חשבונו. בסופו של דבר, הוא גורם לכל מי שצופה בסדרה לצחוק בקול רם במהלך הצפייה, לא פעם ולא פעמיים.

הדרך לגהינום רצופה בשחקנים טובים

מה שעוד תורם לאווירה הקומית המיוחדת של הסדרה הזו, הוא שמי שמוביל את ההומור המשוגע והמשוחז שלה הם מיטב המוחות הקומיים של עולם הבידור והקומדיה הישראלית. כפי שציינתי בהתחלה, הסיבה שהתחלתי לראות את הסדרה הזו מלכתחילה היא העובדה שהקומיקאי אורי ורד לוקח בה חלק בתפקיד ראשי, במה שהסתמן להיות תפקיד שנכתב לו כמו כפפה ליד (מה שלימים התברר כנכון מאוד). ולמרות שאין ספק שהוא אכן הכוכב הגדול ביותר של הסדרה הזו, גם שאר הקאסט שעוטף אותו עושה עבודה פשוט פנטסטית. החל מגיתית פישר, דרך יניב פולישוק שמגיע לראשונה להופעת אורח בעונה החדשה, ועד דב נבון, מרבית ענקי הקומדיה הנונסנסית הישראלית נזרקים אל תוך הקלחת הזו (שגם ככה נחשבת אזור הנוחות של רובם). הם מצליחים לשדרג את התסריט ההומוריסטי והנונסנסי הזה בכמה רמות. כל אחד מהשחקנים והקומיקאים נהדר בפני עצמו כמובן, אבל אין ספק שהכימיה הנהדרת בניהם היא זו שעושה את ההבדל האמיתי. העובדה שכמעט כולם שם הכירו ועבדו אחד עם השני בצורה כזו או אחרת בעבר בהחלט ניכרת,ואין ספק שהם מרגישים מאוד בנוח אחד עם השני, מה שיוצר אווירה כמעט משפחתית במובן מסוים. אווירה שמשדרת את התחושה שבדיוק כמו שלי כיף לצפות בסדרה, להם היה כיף לצלם ולהפיק אותה (אם לא יותר אפילו). זו גם הסיבה למה לא הופתעתי לאחרונה לשמוע כי לא מעט מהבדיחות והרגעים הקומים הבולטים והזכורים ביותר במהלך הסדרה (במיוחד מצידו של ארמונד, אותו מגלם חן רוטמן) הם בכלל אילותרים. זה מוכיח שכאשר לוקחים קאסט קומי כל כך מוכשר, עם היכרות קודמת ועמוקה, ושמים אותו בסביבה שהוא הכי טוב בו, אוהב ומכיר אותה, יוצרים את הסביבה המושלמת בשבילו לזרוח ובגדול. וזה אכן מה שקורה.

הורקרוקס בצורת מחדד

עוד נקודה עלילתית ששווה להזכיר, שכן היא חלק בלתי נפרד מההומור של הסדרה, היא הרפרנסים האדירים לתרבות הפופ. הסדרה מלאה בעשרות (אם לא מאות) רפרנסים שונים ומשונים ליצירות הגדולות ביותר בתרבות הפופ של ימינו, שנשזרות בעדינות, דיוק וקפידה מעוררי השתאות לאורך העונה, ואין כמעט פרק בו לא מצאתי לפחות שלושה כאלו. אני בטוח שאפילו אני לא הצלחתי לזהות את כל הרפרנסים שחבויים בסדרה, אבל רק כדי שתבינו - בשני פרקי הסיום הסדרה שלה בלבד הסדרה מצליחה לעשות רפרנסים איכותיים ל-״הארי פוטר״, ״דברים מוזרים״, מארוול, ״התחלה״ של כריסטופר נולאן ואפילו ל-״שובר שורות״! כן כן, מה ששמעתם, סדרה בכאן חינוכית, שעל הנייר מיועדת לילדים בגילאי יסודי, עושה רפרנסים ללא פחות ולא יותר מ-״שובר שורות״ - שהיא אולי הסדרה הכי פחות מתאימה לילדים שאפשר לחשוב עליה. הרפרנסים האלו אמנם לא ישירים ולא משתמשים בשמות הישירים של המותגים השונים (בשונה מהסדרה ״הסטודיו״ של אפל למשל), אבל זה לא אומר שהם פחות מוצלחים ומצחיקים. ובהתחשב באתגר העצום שכרוך בשזירה של רפרנסים וקריצות כאלו, בצורה שמצד אחד תהיה ברורה לקהל המבוגר שצופה בסדרה ומכיר את היצירות, מצד שני תעריך אותן ותעשה להן כבוד ומצד שלישי גם תצליח לדבר בצורה כלשהי אל הקהל הצעיר (והעיקרי) של הסדרה שלא צפה בהן, אין ספק שזה הישג מאוד אבל מאוד מרשים. הרפרנסים האלו היו אולי למראית עין נדבך שאפשר לוותר עליו, בטח אם מסתכלים על הסדרה דרך עיינים של קהל צעיר. אבל ככל שמסתכלים עליהם יותר ומבינים את המשמעות שלהם יותר, ככה ניתן להבין שבעזרת הביצוע הבאמת מושלם שלהם והשזירה העדינה שלהם במהלך העונה, הם הפכו לאחד האספקטים החשובים, הטובים והמיוחדים ביותר בסדרה כולה. 

שדים שמדברים לילדים

השילוב של כל אלו מוביל לכך שהסדרה מצליחה להשיג את האספקט החשוב ביותר בדרך להפוך לסדרת הקאלט הישראלית הבאה. היא מצליחה בעזרת אותו הומור מיוחד, קאסט מוכשר ועשרות רפרנסים שונים לדבר אל קהל מאוד צעיר על נושאים מורכבים כמו דיכאון, אהבה נכזבת וגיל ההתבגרות, בגובה העיניים. כן, זה נכון, הסדרה היא עדיין סדרת ילדים במרכזה ולכן מידי פעם העלילה קצת מעגלת פינות, או מציגה איזה מסר חינוכי כזה או אחר בסוף רוב הפרקים שלה. אבל היא עושה את זה בכל כך הרבה חן וחינניות, שזה לא רק לא מורגש כמעט בכלל עבור הצופים המבוגרים, אלא גם מייצר תחושה אצל הצופים הצעירים שמכבדים אותם ומוקירים אותם, ושלא מאכילים אותם בכפית במסרים נדושים. זה אספקט כל כך חשוב עבור הסדרה הזו, כי הוא גורם לה להחקק בזיכרון של הקהל שלה, והעובדה שהוא מבוצע בצורה מושלמת רק תורם לזה יותר. סדרות כמו ״הפיג'מות״ או ״גור ואוח״ לא הפכו לקאלט באופן מיידי אלא רק שנים אחר כך, מאחר והם נחקקו בראש של הצופים הצעירים שלהם כל כך חזק וכל כך לחיוב, שגם היום, 20 שנים לאחר שהסדרות האלו שודרו, הקהל המקורי שלהם יודע לדלקם פרקים שלמים בעל פה, ובמקרה של ״האחיין שלי בנץ״, הפנייה לקהל הצעיר בגובה העיינים היא החוליה האחרונה שחותמת את הנושא, וגורמת לכך שעשרות אלפי ילדים יזכרו את השורות האייקוניות של הסדרה הזו לעוד הרבה הרבה זמן. אני מודה שגם אני בהתחלה הייתי סקפטי לעד כמה הסדרה הזו תחקק בזכרון הקולקטיבי של התרבות הישראלית בשנים הבאות, שכן הרגשתי שקהל צעיר שיהנה מסדרה שכזו כמו שאני בזמנו נהנתי מסדרות דומות מתקופתי, הוא לא דבר שקיים בהמוניו כיום. אבל עכשיו, אחרי שהזדמן לי להיות בהקרנה מיוחדת של שני פרקי הסיום של הסדרה, שמילאה אולם לחלוטין תוך מספר דקות בודדות בכ-200 ילדים שדקלמו יחד עם השחקנים שורות שלמות מפרקי העונה, אין לי כבר ספק שהסדרה הזו היא הקאלט של דור העתיד הישראלי.

בין אמא לנטע

יחד עם זאת, אני כן חייב להתקטנן על אספקט אחד ספציפי בסדרה, והוא העלילה הכללית שלה. אני יודע, רק לפני רגע אמרתי שזו סדרת ילדים ושזה בסדר אם אין לה את הסיפור הכי מושחז, אפל ואיכותי שקיים (בטח אם היא מפצה על זה בהמון דברים אחרים). אבל עדיין היו שני דברים עיקריים שקצת הפריעו לי בעלילה של העונה הנוכחית. הראשון מבניהם היא העובדה שהסיפור של העונה מאוד, אבל מאוד מפושט, בסיסי וישיר מידי, בטח בהשוואה להומור המושחז והמיוחד שלה. אני בטוח שמרבית האנשים שצפו בסדרה הזו לא שמו לב לזה כמוני, אבל עבורי ההבדל הזה בין המורכבות של ההומור לפשטות של העלילה יצר דיסוננס מאוד גדול ומאוד מורגש בין הסיפור הכללי של העונה לבין רגעי הנונסנס הקומיים שלה, ונוצרה אצלי התחושה שבעונות הקודמות הסיפור היה מעט יותר מורכב ומסתורי, והייתי מעדיף שזה יהיה ככה גם העונה (אם כי יש לציין שלא ראיתי את העונות הקודמות שוב מאז שהן עלו לראשונה). הבעיה השנייה והגדולה יותר שיש לי עם העלילה של העונה הזו היא פיצול קווי העלילה של בנץ. בגדול ומבלי להכנס לספוילרים, לבנץ יש שני סיפורים מרכזיים בעונה הזאת. הראשון מבניהם עוסק בקשר שלו עם אמא שלו, והשני נע סביב הקשר שלו עם נטע ומערכת היחסים החדשה שלהם. אלו שני קווי עלילה מאוד חשובים והם לב ליבה של העונה כולה, ובעוד שאין ספק שהסדרה נותנת לשניהם את הכבוד הראוי, היא מתעסקת בהם בנפרד לחלוטין במהלך הרוב המוחלט של העונה. שני הסיפורים קיימים ושניהם מאוד משפיעים על בנץ, אבל העובדה שהם כמעט ולא משתלבים אחד בשני עד פרקי הסיום של העונה גורמת לכך שיכולים לעבור פרקים שלמים בלי שנקבל התייחסות מרכזית לאחד מהם. ובסופו של דבר, זה מוביל לכך שרגע השיא של העונה, שאמור לסגור את שני קווי העלילה האלו יחדיו, מרגיש מעט נמהר ותלוש מידי, ומעט פוגע באימפקט שלהם. זה קצת מרגיש שבנסיון לאזן בין שני קווי העלילה, הם קצת פספסו את הדרך ואת המסע אל עבר הסיום שלהם, וזה קצת מבאס. כאמור, זו לא בעיה יותר מידי גדולה בהינתן הקונטקסט של הסדרה, אבל אני לא יכול לשקר ולהגיד שזה לא קצת צרם לי. הייתי מעדיף אילו האימפקט של פרק הסיום היה מרגיש קצת יותר מורווח.

ככה נראית טלוויזיה

שנייה לפני סיום, חשוב לי לדבר על אספקט נוסף, שאמנם לא היה נחוץ בשביל ההצלחה של הסדרה, אבל הוא הפתיע אותי כל כך לטובה שלא יכולתי להשאר אדיש אליו. אני מדבר כמובן על הבימוי והצילום שלה, שהיו פשוטו כמשמעו מושלמים.  מדובר בסדרה שמצולמת ומבוימת בצורה כזו איכותית ושונה בנוף הסדרות הישראליות הטיפוסיות, בטח שלא כאשר מדובר בסדרת ילדים. הסדרה אמנם מצולמת נהדר בכל אחד מהפרקים שלה, אבל אין ספק שהרגעים בהם היא הכי בולטת הם פרקי הספיישל שלה. במהלך העונה היו מספר מכובד של פרקי ספיישל שונים, שאפשרו ליוצרי הסדרה לצאת מהגבולות שמוכרים להם ובכך לא רק לאתגר את עצמם יצירתית, אלא גם לספק גיוון ויוזאלי עבור הקהל. ומה אני אגיד לכם? זה עבד להם ובגדול. אלו היו פרקים מרהיבים ויצרתיים במיוחד שפיצחו מחדש מה ואיך אפשר לעשות בטלוויזיה הישראלית (בוודאי ובוודאי שבסדרת ילדים), והוכיחו שגם ברמה הטכנית והויזואלית אפשר לייצר טלוויזיה שלא נופלת ברמתה מהטלוויזיה בחו״ל. הפרק שהכי בלט לי לטובה הוא פרק הוואן-שוט המושלם של העונה, שתפס אותי לגמרי לא מוכן. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה עשו פרק וואן שוט שכזה בארץ (בטח שלא ברמה הזו), ואני באמת מוריד בפניהם את הכובע על האומץ וההשקעה. במיוחד כאשר האספקט הזה משמש כחלק קריטי בסיפור, ובתחושת המתח והלחץ שהוא מנסה ומצליח לייצר אצל הקהל. כאמור, עצם קיומו של הפרק הזה (או של כל פרק ספיישל) לא היה אספקט נחוץ ואינהרנטי להצלחה של הסדרה, אבל עצם זה שיוצרי הסדרה בחרו להשקיע בו בכל זאת ולספק לקהל הצעיר טעימה נוספת מאיך שטלווזיה איכותית באמת אמורה, צריכה ויכולה להראות, הוא לא דבר של מה בכך ואני מעריך אותם מאוד על כך.

העונה השלישית של ״האחיין שלי בנץ״ היא הטופ של הטופ של הטלוויזיה הישראלית לילדים (ואולי גם בכלל). היא מאוד חדשנית ושונה בנוף, מלאה בהומור מושחז ובוגר שמצליח לפנות לכל סוגי הקהלים השונים, שבשילוב עם הקאסט הקומי המשובח שלה, הרפרנסים האדירים לתרבות הפופ שאני מאוד אבל מאוד אוהב, והבימוי שהפתיע אותי לטובה, הופכים אותה לממתק קומי מתוק וקסום במיוחד, ששווה צפייה במיוחד בתור אסקפיזים בימים טרופים אלו. אבל בדיוק כמו סירופ דה ליאז' המפורסם של אולף, גם היא רק כמעט טהורה ב-100%, בגלל העלילה הקצת פשטנית וישירה שלה, והפיצול בין שני קווי העלילה העיקריים של העונה. אבל למרות זאת, ובדיוק כמו אותו הסירופ, גם היא לא מושלמת לגמרי - זה לא אומר שאני לא רוצה עוד ממנה וכמה שיותר מהר.

ציון סופי ל-״האחיין שלי בנץ״ עונה 3 - 9/10: איך אמרו בפיג'מות? רוצים עונה רביעית! רוצים עונה רביעית!

כל פרקי הסדרה ״האחיין שלי בנץ״ זמינים לצפייה בכאן חינוכית, ביוטיוב ובכאן BOX.