״האחרונים מבינינו״ עונה 2: שהאחרונים מבינינו יכבו את האור

מטאפורה לאדפטציה - מתוך ״האחרונים מבינינו״ באדיבות HBO

הכתבה מכילה ספוילרים לעונה השנייה של ״האחרונים מבינינו״

אי שם בתחילת המילניום, כשעוד הייתי תלמיד עם נוכחות של רוח רפאים, מצאתי את עצמי איכשהו בשיעור ספרות. במקרה לגמרי. באותו שיעור למדתי שאחד העקרונות החזקים בפרוזה הקלאסית הוא התנועה שדמות עוברת לאורך סיפור. זה עקרון בסיסי בספרות עלילתית: הדמות שמתחילה את הסיפור לעולם אינה זו שמסיימת אותו. השינוי יכול להיות מינורי אבל הוא חייב להיות מורגש. זו אקסיומה פרוזאית - ואחת הסיבות שהופכות את הסיפור המסופר בפרנצ'ייז המופת של The Last of Us למעולה (ולא, אין לי שום כוונה להשתמש בתרגום הסחי של "האחרונים בינינו").

מהמשחק למסך

במשחק הראשון פגשנו לראשונה את ג'ואל. בתחילת האקט הראשון, בערב האפוקליפסה, ג'ואל מאבד את בתו. עשרים שנה לאחר מכן, הוא הופך למבריח קר לב, מנוכר מהעבר שלו ומהסביבה. אדם שגם כלפי הדמות הקרובה אליו ביותר - טס ז"ל -לא מצליח להביע אהבה, אפילו לא ברגעיה האחרונים. גם כשהוא מקבל את אלי, הוא מתייחס אליה בתחילה כאל מטען. כשנדמה שנרקם ביניהם קשר לקראת סוף האקט הראשון, הוא מבהיר לה: היא לא הבת שלו, והוא לא האבא שלה (חסכתי מכם את הצרפתית…). בסוף המשחק הראשון, לעומת זאת, אחרי כברת דרך לא פשוטה, אנחנו פוגשים אדם שונה. הקשר שלו עם אלי הפך לעמוק. הוא מרשה לעצמו להיות פגיע ולאהוב -ובשם אותה אהבה, לרצוח בית חולים שלם בדם קר. מופת, כבר אמרתי?

שינוי ניכר - מתוך The Last Of Us Part I באדיבות נוטי דוג

מה רבה הייתה השמחה שלי כשפדרו פסקל גילם את הדמות בעונה הראשונה של הסדרה בצורה נהדרת. הערכתי את ההיצמדות לחומר המקור - ואפילו את הסטייה ממנו אהבתי (הפרק על פרנק וביל היה שלמות טלוויזיונית). אפילו בלה רמזי הסתמנה כליהוק מוצלח באופן יחסי. קיבלנו את אלי של המשחק הראשון דרך רמזי, למרות ועל אף השוני הפיזי. הפלא ופלא- האינטרנט לא געש ושצף. הכול היה בסדר, הפאנבויז לא צחצחו חרבות ולא חיפשו "בעיות" בעונה הראשונה (למרות שהיו בה לא מעט). אבל אז הגיעה העונה השנייה שפספה את אותו יסוד (הכי) חשוב בסיפור טוב: הדמות חייבת לזוז. זה מה שהפך את העונה הראשונה לטובה, ואת המשחק הראשון למאסטרפיס. ג'ואל של בוסטון הוא לא אותו ג'ואל של סולט לייק סיטי. התנועה הושלמה. הדמות עגולה. הללויה.

מחבט גולף וכאפה מהמציאות

בעונה השנייה, שתואמת בחלקה גם למשחק השני, קורה דבר דרמטי, אכזרי וחסר תקדים בגיימינג - רגע שגרם לאלפי שחקנים להפיל את השלט מהיד. אני מדבר, כמובן, על הדייט הצמוד של ג'ואל עם מחבט גולף, והפגישה הסוערת של מוחו עם רצפת אותו אתר סקי ארור. רגע, ברצינות - בפעם הראשונה שהצופה או השחקן נחשפים למאורע הזה, ההלם הוא מוחלט. כשחקן, אני זוכר שלא הפסקתי ללחוץ על השלט. ברגע שאבי הניפה את מחבט הגולף, ציפיתי ופיללתי שהמשחק יורה עליי ללחוץ במהירות על איזה כפתור שיגרום לג'ואל להתגלגל הצידה, לשלוף אקדח, ולפוצץ לה את המוח. אותה ציפייה פקדה גם את צופי הסדרה. אנשים חיכו למפלט ברגע האחרון. איך, לעזאזל, רוצחים בדם קר את אחת הדמויות הראשיות בסיפור? ועוד בשלב כל כך מוקדם? מה שתרם לזעזוע היה העובדה שהקבוצה של אבי תופסת את אלי ומכריחה אותה לצפות בהכול. אלי - בת חסותו של ג'ואל, האיש היחיד שלעולם לא עזב אותה (לדבריה) - רואה אותו מת מוות אלים ונוראי. ואיתו מת גם מעט התום שנשאר לה.

אכזריות במלוא מובן המילה - מתוך ״האחרונים מבינינו״ באדיבות HBO

במשחק הראשון, לצד ניתוץ גולגולות מצדו של ג'ואל, היו גם משחקי מילים של אלי. בעולם האפוקליפטי והכאוטי שיצר ניל דרוקמן, קיבלנו הבלחות של נעורים, מתיקות והפוגות קומיות בדמותה של אלי. עם מותו של ג'ואל, נעלמות גם קרני האור האחרונות בעולם האפל הזה. אלי לא מחייכת, לא מתבדחת. המוות של דמות האב הופך אותה למפלצת צמאת נקמה. זו נקודת המוצא של המשחק השני - וזה, גבירותיי ורבותיי, הפספוס הענק של העונה השנייה של האדפטציה הטלוויזיונית.

איפה הרוצחת תאבת הדם שלי? 

נתחיל מכך, שכל גילויי האהבה במשחק בין אלי לדינה מרומזים בלבד. אין נקודות אור בכלל במשחק השני. אם חשבנו שהעולם במשחק הראשון היה חסר תקווה ואפל, הרי שהמשחק השני מראה שתמיד יכול להיות גרוע יותר. זה פשוט לא קורה בעונה השנייה - לא בדמות של אלי, ולא באווירה הכללית שלה. זו הבעיה. אי אפשר לקחת סיפור כל כך כואב על מוות ונקמה ולהפוך אותו לאסופה של בדיחות קרש להט"ביות. אי אפשר לקחת דמות רצחנית כמו אלי מהמשחק השני, ולכפות עליה מניירות של אותה נערה חביבה ותמימה מהמשחק הראשון. זה פשוט לא עובד - לא רק בעיני מי שכבר שיחקו ומכירים את העלילה, אלא גם מבחינה פרוזאית (וסלחו לי על הפלצנות). המוות של ג'ואל מלווה את אלי לאורך כל המשחק השני. זה מורגש בכל צעד שלה, ובזעם הבלתי נשלט שלה. אין כמעט רגעי חרטה. היא רוצחת, מנתצת, מתעללת בכל מי שנקרא בדרכה, במטרה אחת - לבוא חשבון עם אבי. זה לא קורה בעונה השנייה. או לפחות לא קורה מספיק.

זו לא רוצחת אכזרית - מתוך ״האחרונים מבינינו״ באדיבות HBO

הסינגוריה של בלה רמזי 

בלה רמזי אינה הבעיה של העונה הזו. הפתעתי אתכם? תחזירו את הקלשונים לאסם ותנו לי להסביר. בלה רמזי היא, ובכן, שחקנית. בעיניי - מוצלחת מאוד. אבל כמו כל שחקן, היא לא שולטת בתסריט ולא בהוראות הבימוי. האויב האמיתי של העונה הזו הוא התסריטאים והבמאים. בלה רמזי רק נקלעה לסיטואציה. רמזי הוכיחה את עצמה כשחקנית שיכולה לשדר רצינות מצמררת בתפקידה כליידי מורמונט ב"משחקי הכס". היא הוכיחה שהיא יודעת לבטא כאב, תוקפנות ואובדן. העניין הוא, שאלו בבירור לא ההוראות שהיא קיבלה מהבמאי ולא התסריט שנכתב לה. קחו למשל את הסצנה שבה דינה מספרת לה שהיא בהיריון. אותו רגע קודר במשחק - שבו אלי למעשה אומרת לדינה שהיא עכשיו נטל - הפך לבדיחה עילגת שנוגעת בטרנסופוביה קלה. כאילו בלה רמזי אילתרה את זה. כאילו מאחורי כל מילה שלה לא עומדת שורת תסריטאים, במאים, מפיקים, ומעל כל אלו גם ניל פאקינג דרוקמן, האיש שהמציא את הסיפור עליו מבוססת הסדרה שלעניות דעתי מתמודד על התואר "הסיפור הטוב ביותר שסופר".

זו לא השחקנית זה התסריט - מתוך ״האחרונים מבינינו״ באדיבות HBO

מסע אלים או טיול שנתי? 

זה אומנם נכון שבלה רמזי לא דומה פיזית לאלי בשום צורה. אני עוד יכול לחיות עם זה שהיא לא דומה לה חיצונית- אבל לא עם זה שזו כבר לא אותה דמות במהותה. אני לא יכול להשלים עם זה שבמקום להתאבל על ג'ואל, היא מבשרת לדינה על אהבתה ומצחקקת איתה במספר הזדמנויות. איך אומרים? הגופה עוד לא התקררה, חתיכות מהמוח של ג'ואל עוד נוטפות ממחבט הגולף. סלחו לי על הגרפיות אבל אם יוצרי הסדרה לא עושים את זה - מישהו צריך לעשות את זה.  מסע הנקמה צמא הדם של אלי מהמשחק הפך לטיול נופת צופים נעים להעלאת מודעות לכל מה שפוליטליקלי קורקט. זו לא סטייה מחומר המקור - זו התנכרות לו. זה לקחת את כל מה שהופך את הסיפור הזה למיוחד וקשוח, ולהפוך אותו למזון מהיר.

נקווה אפוא שהעונה השלישית, שתתמקד באבי של קייטלין דיוור הנהדרת, תתאם יותר לדמות ותכבד את הטון האפל והממכר של אחד הסיפורים הטובים ביותר שסופרו אי פעם.

העונה השנייה של ״האחרונים מבינינו״ זמינה לצפייה בהוט סלקום ויס