במלואת 5 שנים ליציאת סרט הנעורים של היוצר והשחקן קופר רייף, חוזר יובל להיזכר בעלילת הסרט הלוכדת את החוויה האנושית המשמעותית של המעבר המפחיד בהתבגרות מתלות לעצמאות.
ב-16 באוקטובר 2020 יצא לבתי הקולנוע הסרט ״שיטהאוס״, סרטו המלא הראשון של השחקן והבמאי קופר רייף. הסרט, שאומנם לא בלט במיוחד באותה שנה וגם שנים לאחר מכן, בעיקר בגלל ששוחרר בזמן התפרצות מגפת הקורונה והצמצום המשמעותי של מתחמי הקולנוע, הצליח עם הזמן למשוך יותר תשומת לב ולהוכיח את איכותו. קופר רייף מוכר בעיקר מהבימוי והמשחק בסרט "צ'ה צ'ה ריל סמוט" (שבארץ תורגם ל-"צ'ה צ'ה ממש חלק"), שבו כיכבה גם השחקנית דקוטה ג'ונסון. הסרט הצליח להביא את הקסם שלו ביצירה אל מסכם של אנשים רבים, וזכה להצלחה רבה, בעיקר לאחר ש-Apple רכשה את זכויותיו. למרות ששני הסרטים מרהיבים, דווקא ״שיטהאוס״ מצליח למכור את הקסם הזה שנקרא ״קופר רייף״ באופן מלא ומראה את התשוקה הרבה שהייתה לו לספר סיפור שהוא אישי, אותנטי ומדויק בתחושותיו.
הסרט מבוסס על הסרט הקצר ״מדליין וקופר״ שיצר רייף בשנת 2018 וזמין לצפייה ביוטיוב. הסרט הקצר הצטיין בתסריט ובמשחק, אך החוסר בתקציב בלט ממש במהלך הצפייה. רק שנתיים לאחר מכן, רייף הוציא את הגרסא המלאה והטובה ביותר, ״שיטהאוס״. היא הצליחה להביא למסך הגדול את החזון המלא שלו, תוך הוספת רבדים חדשים לעלילה שמעשירים את החוויה ומציגים את הסרט כמוצלח ומשכנע יותר. ההרחבה הזו של הרבדים מאפשרת לצופה להיכנס יותר לעומק הדמויות ולהבין את הקשיים והציפיות שלהם מהעולם סביבם.
הסרט מצליח לשלב מספר רב של נושאים, כשהבולט שבהם הוא בעיקר המעבר לעולם הבגרות, נושא שנוגע בכל אחד מאיתנו בשלב כזה או אחר בחיים - בין אם בקושי ובין אם בהקלה. עלילת הסרט עוקבת אחרי אלכס, סטודנט שנה א בקולג׳, שמתקשה להשתלב במסגרת החדשה. הוא נמצא במצב שבו עליו להתמודד עם מציאות חדשה, קונפליקטים פנימיים ותחושת בדידות, תוך כדי שהוא מלא בגעגועים לבית. כתוצאה מכך, הוא מתקשה להתרגל לעולם החדש שמסביבו והדברים האלו הופכים לאתגר משמעותי עבורו. לאחר שהוא אוזר אומץ ומחליט ללכת לאחת מהמסיבות בבתי האחווה ״שיטהאוס״, הוא פוגש את דמותה של מגי. הערב שלהם יחד מוביל ללילה לבן ולשיחות רבות, גילוי רגשות וחיבור אנושי שמעניקים לשניהם תובנות על עצמם ועל הדרך שלו להתבגרות. אלו רגעים שמעצבים אותם בצורה עמוקה ולא ניתנים לשכחה.
בשלב מסוים בחיים, כל אחד מאיתנו לוקח את עצמו והופך מהילד הקטן שהסתמך על אמא ואבא לבן אדם שצריך להיות אחראי על עצמו, שמשלם על עצמו והולך למקומות לבד. אין ספק שקופר רייף תפס זאת בתסריט בצורה הטובה ביותר, שכן הוא מביא לנו את הדמות שלא מצליחה להסתדר וכבר מהקטע הראשון גורם לנו להבין אותה. אלכס לא מנסה תמיד, והוא נתקל בקשיים בכל פעולה שנראית לנו ברורה ופשוטה. הדבר היחידי שעושה לו תקווה הוא בובת הכלב שלקח מהבית. הוא בונה לעצמו בראש דמות שהוא סומך עליה, ובעזרתה עושה דברים שלא היה בהכרח מצליח לשכנע את עצמו לעשות לבד. רייף לא מפחד להראות לנו שהדמות של אלכס לא מושלמת, ולשנייה אחת לא נחשוב שהיא מושלמת. זו דמות שעושה טעויות רבות, דמות שעושה דברים שאם מסתכלים עליהם מהצד כנראה נאכל תסביך. אבל רייף לוקח את הנוסחה הזו ומשתמש בה לטובתו, וגם לדמות שלא מדברת כמו בובת הכלב יש תפקיד חשוב בעלילה ופיתוח הדמות, בכך היא מספקת גם חיבור רגשי וגם רגעי הקלה עדינים שמאזנים את התחושות.
ופה אנחנו מתקדמים לשלב בחיים שבו אתה מחליט לעשות את מה שאתה פחדת ממנו. בסרט זה קורה כאשר אלכס בוחר לצאת למסיבה ופוגש את מגי (בכיכובה של דילן גלולה). הלילה הלבן שהם חולקים ביחד גורם להם לחשוף מעצמם קצת יותר ולגלות דברים שלא ידעו אחד על השני קודם. אף שההכרות ביניהם הייתה קצרה, הכימיה בין השניים מזכירה לי את עלילת הסרט ״לפני הזריחה״, שכן גם פה מפגש קטן חולל שינוי גדול וגם כאן הסרט מסתמך בעיקר על התסריט. אך בניגוד ל-״אחרי הזריחה״, הסרט מתחבר יותר לחווית ההתבגרות ולא להבנת החיים כולם. במהלך העלילה, הסרט משנה משהו אצל אלכס ומעניק לו חברות ראשונה שהוא מרגיש איתה בנוח, רוגע שלא חווה קודם במהלך הסרט (לפחות לא מבן אדם) וכתוצאה מכך הוא נשען על הדמות של מגי ובונה על הקשר ביניהם כמפתח להתמודדות.
למחרת מגי מתנהגת מוזר ונעלמת לו בלי שום סיבה, דבר שרבים חווים בחיים, בין אם בקשרים של חברות ארוכת זמן ובין אם זה בשיחה עם בן אדם חדש. המעבר הזה בעלילה מדגיש את חוסר הוודאות שאנחנו חווים במסע שלנו בחיים. העובדה שהקשר ביניהם לא ממשיך הופכת את הערב שהיה ביניהם למשמעותי עוד יותר, ולמרות הכל אלכס לא מוכן להירפא מהלילה הזה. הוא מנסה לחזור לרגע היחיד שבו הרגיש טוב בקולג׳, לחוש שוב את הביטחון והחיבור האנושי שהרגיש בסצנה עם מגי.
קופר רייף מציג בסרט סגנון בימוי פשוט שמשרת את העלילה בצורה המתאימה לו. בחלקים הסוערים רגשית הוא מצליח להעביר את הסערה הפנימית של הדמויות דרך תנועת המצלמה, זוויות הצילום והקומפוזיציה, מבלי להיות צעקני או מוגזם יתר מהמידה. הסגנון הזה מאפשר לצופה לחוות את הרגשות של אלכס באופן אותנטי, להרגיש את חוסר הביטחון והבדידות שלו וגם את רגעי הקשר והחיבור האנושי כשהוא נמצא עם מגי או דמויות אחרות.
ובזמנים השקטים, כמו הלילה הלבן עם מגי, המצלמה נעשית רגועה יותר. הסרט משתמש יותר במסגרות רחבות ותאורה עדינה שמאפשרות לצופה להרגיש את האינטימיות והחיבור הרגשי בין הדמויות, ומעניקות מנוחה רגשית בתוך סערת ההתבגרות שהסרט מציג. הדבר בולט גם בעיצוב הסטים - החדר המבולגן בהתחלה משדר חוסר סדר וחוסר יציבות, בעוד שבלילה השקט הכל מסודר, רגוע ואין אף אחד חוץ מאלכס ומגי. זה מעצים את תחושת ההסתגרות והקרבה הרגשית, וגם נותן תחושה של עולם פנימי המשליך את הרגשות של הדמויות על הסביבה שלהן.
המשחק ב"שיטהאוס" הוא אחד החלקים הבולטים ביותר בסרט. קופר רייף מצליח להביא לאלכס אותנטיות מרשימה ומראה את כל מורכבות הדמות, בין אם זה הבדידות, חוסר הביטחון והמאבק הפנימי בדרכו להתבגרות. עצם זה שהוא גם מביים וגם משחק, פשוט מרשים. גם דילן גלולה בתור מגי היא דמות מפתח, שעוזרת לצופה לגלות הרבה על דמותו של אלכס וגם על עצמו. למרות שההיכרות ביניהם הייתה קצרה, אלכס הופך את הדמות שלה למקור השראה ונשען עליה, וזה דבר שלא הרגיש בקולג' עד הרגע הזה - מה שגורם לו יותר להתבלבל. הכימיה ביניהם יוצרת רגעים רבי עוצמה רגשית, במיוחד בסצנות הלילה שבהן הם מחוברים, אבל בו זמנית גורמת להרבה מחשבות ושאלות על יחסים, אחריות והתבגרות.
הסרט משתמש גם באלמנטים קטנים שמחזקים את העלילה והחוויה הרגשית. למשל, בובת הכלב של אלכס שמהווה כחבר דמיוני וסמל לתמיכה עצמית היחידה שיש לו במקום החדש ומלווה אותו ברגעים הקשים. בנוסף, במהלך הסרט אנחנו זוכים להתמקד בצב המת של מגי, שמוסיף רובד נוסף לדמות שלה ומחזק את החיבור בינה לבין אלכס ואת ההשפעה שיש לדמויות סביבו על התבגרותו. בעוד שאלכס מכיר מישהי להישען עליה, מגי איבדה מישהו להישען עליו. ואין ספק שהשילוב בין המשחק המוצלח לבין האלמנטים האלו נותן לסרט עומק נוסף ומאפשר לצופה להזדהות עם אלכס בצורה מלאה. כמו כן, הסרט בולט בשימוש מופחת בפסקול. הסרט רוב הזמן נשען על השקט ועל הדיאלוגים, מה שמעצים את תחושת האותנטיות ומעניק לצופה חוויה אינטימית יותר. ברגעים שבהם מופיעה מוזיקה, היא מגיעה במדויק ומדגישה את הרגשות או את המתח, ובכך מחזקת את השפעת הסצנות על הצופה.
מבנה העלילה של ״שיטהאוס״ מזכיר סרטי התבגרות אחרים, שבהם המפגש עם אנשים חדשים ואירועים משמעותיים מוביל להתבגרות והבנה עצמית. כמו שכבר דיברנו לגבי ״לפני הזריחה״ וגם בסרטים כמו ״כמה טוב להיות פרח קיר״, גם כאן מפגש קצר אך משמעותי משנה את נקודת המבט של הדמויות ומוביל להתמודדות עם רגשות ותחושות חדשות. בדומה לסרטים אלו, הדמויות מתמודדות עם חוסר ביטחון, בדידות וחיפוש אחר חיבור משמעותי, כשהסיפור נשען על חוויות אינטימיות ואמיתיות שמעצבות את מי שהן. בסופם, הצופה יוצא עם תחושה עמוקה של הזדהות והבנה של מסע ההתבגרות של הדמויות.
מה דעתכם? האם אהבתם את הסרט?
והאם הוא הצליח לגרום לכם לחוש הזדהות ואמפתיה עם הדמויות המוצגות?
הוסף תגובה
העונה החדשה של ״בית הדרקון״ ב-HBO Max מחזירה אותנו אל תוך העולם של ווסטרוז, היישר לנקודה שבה עצרנו בסוף העונה השנייה. אחרי הכנות רבות לקראת קרב משמעותי שישנה את סדרי הכוחות בממלכה, אנחנו סוף סוף זוכים לראות אותו במלוא הדרו. האם העונה החדשה מצליחה לספק לצופים שוב את הדרמה ואת האקשן שהם כל כך אוהבים לראות בעולם ״משחקי הכס״?
הסרט החדש בסדרת ״צעצוע של סיפור״ של פיקסאר מעמיד את הצעצועים במלחמה אל מול החברה החדשה של בוני - הטאבלט ליליפאד. הנחישות של ג׳סי לנתק את בוני מהמסך, לחבר בינה לבין ילדות אחרות בנות גילה ולהימנע מנטישה מדאיגה נוספת תוביל אותה למסע בלתי צפוי, במהלכו שתיהן יכירו קצת יותר טוב את החברים שעלולים להימצא במסך ומעבר לו. האם ההתמכרות של האנושות לעליית הטכנולוגיה מצליחה להצדיק את חזרתו של המותג הותיק והאהוב לסרט נוסף וחמישי במספר, גם אחרי כל הסגירות העלילתיות?
ב-8 השנים האחרונות כולנו נחשפנו בצורה כלשהי לסדרת הטלוויזיה ״קופה ראשית״. היא התחילה בתור סדרה קטנה מסוג ה-״מוקומנטרי״ (דוקומנטרי מתוסרט) והפכה מהר מאוד לאחד מסדרות הקאלט הגדולות והאהובות ביותר בתעשייה הישראלית. אחרי חמש עונות, ועונה שישית שתעלה בהמשך השנה, עובדי הסופר מגיעים בפעם הראשונה למסך הגדול! אך האם יש הצדקה לקיומו של הסרט? או שזאת מסחטת כספים שאיבדה את הקסם שלה?
