3456 ימים לאחר שהגענו להוקניס לראשונה, אנחנו נאלצים להפרד מ-״דברים מוזרים״ ולעזוב לצמיתות את העיירה המקסימה. אבל שנייה לפני שנעשה את זה, פרק הסיום של הסדרה יעביר אותנו מסע אפי ומטלטל חושים שיזכיר לנו למה התאהבנו בה מההתחלה, וישלח אותנו לדרכנו עם שמחה ללב ודמעות בעיניים.
דברים מוזרים · עונה 5סדרת טלוויזיההוסף תגובה
לביקורות הקודמות: עונה 1, עונה 2, עונה 3, עונה 4 עונה 5 חלק 1 עונה 5 חלק 2.
“The way I see it, you got two roads ahead of you." - Jim Hopper Stranger Things Finale”
בעוד שמאוד אהבתי גם את החלק הראשון וגם את החלק השני של ״דברים מוזרים״ עונה 5, לכל אחד מהם היו את הבעיות שלו. החלק הראשון אמנם הציג לא מעט סצנות אפיות ומרהיבות ביופיין, אבל ברובו היה מאוד טכני ועלילתי, ויחסית המעיט ברגעים אישיים ומרגשים (למרות שאלו שאכן היו קיימים, היו נפלאים). לעומתו, החלק השני של העונה שם דגש גדול מאוד על הדמויות וקווי העלילה המשניים יותר (שגם נסגרו באופן יפהפה), אבל יצר מחסור די מורגש באותם רגעים אפיים וגרנדיוזים של הסדרה, שהפכו במרוצות השנים להיות חלק עיקרי וחשוב ממנה לא פחות. למעשה, ניתן לחשוב על שני החלקים השונים כמו סוג של יין ויאנג, כאשר כל אחד מהם מחזק ומשלים את השני, אבל בו זמנית גם שופך אור על הבעיות של עצמו. את אותן בעיות וחסרונות עוד היה ניתן להחליק יחסית בקלות בשני החלקים הראשונים של העונה, אבל פרק הסיום לא היה יכול להישען עליהן. טוב ככל שיהיה, הוא לא היה יכול להתמסר אך ורק לחלק אחד של הסדרה ולזנוח כמעט לחלוטין חלק אחר שלה. הוא היה צריך לשלב בין כל האלמנטים השונים שהפכו את הסדרה למה שהיא כיום ותוך כדי גם לאזן בין לא מעט דמויות וקווי עלילה שונים, בצורה מדויקת ועדינה ביותר. זו משימה קשה לכל הדעות (וזה עוד בלי להתחשב במשקל העצום וציפיות האדירות שהונחו על כתפיו), אבל לשמחתי הרבה, הפרק מבצע אותה בצורה הטובה ביותר שניתן להעלות על הדעת. אנחנו מקבלים עוד פרק טלוויזיוני אדיר, עם הרפתקה אחת אחרונה ומרהיבה במיוחד.
עוד לפני העובדה שפרק הסיום מצליח לפצות על הפערים של שני החלקים שקדמו לו ואף לדחוף את העלילה לקיצון, הוא עושה גם עבודה נהדרת לשמר את הנקודות החיוביות של אותם החלקים (ואף משפר גם אותן). הפרק מצליח מצד אחד לשפר את כל מה שלא עבד בסיפור של שני החלקים הקודמים, אך מצד שני לשמר גם את מה שכן עבד בהם. הוא עושה זאת בכך שהוא ממשיך להציג סיפור הגיוני ומאוד מאוד חכם. נכון, הוא אולי מעגל פינות בחלק מהדברים הקטנים, מה שקצת פוגע בו (עוד על כך בהמשך). אבל אם נסתכל עליו במבט על ונבחן את הבחירות העיקריות סביב קווי העלילה המרכזיים ומה הן אמורות לייצג, נגלה שמדובר בסיפור חסר פשרות, ששם את הדמויות השונות שלו בראש מעייניו. הוא ממשיך להציג את הסגנון העלילתי המדויק של האחים דאפר שראינו במהלך הסדרה כולה ובעונה הזו בפרט, ועד כמה השניים מכירים את העולם והדמויות השונות שהם יצרו מבפנים ומבחוץ. גם הפעם, ברוב המוחלט של המקרים, קווי העלילה השונים לא הלכו למקומות הפשוטים והסטנדרטים שהקהל ציפה להם ובמקום זאת בחרו לאתגר אותו ולהשאר נאמנים לדמויות השונות המופיעות בהם. אותם קווי עלילה אולי לא היו מפתיעים ושומטי לסתות כמו הטוויסטים הגדולים והמפורסמים של הסדרה (ובראשם החשיפה שוקנה הוא הנרי קריל), אבל הם כן הציגו כמה בחירות עלילתיות לא שגרתיות, שהפכו את הסיפור להרבה יותר מעניין ואיכותי. אני מודה שבהתחלה גם אני הרמתי גבה לנוכח חלק מאותן הבחירות, אבל ככל שחשבתי עליהן יותר, ככה מצאתי את עצמי מבין יותר ויותר את ההגיון מאחוריהן. עד כמה הן מתאימות למסר, לדמויות ולקו העלילה שהן השפיעו עליו כמו כפפה ליד.
אבל כאמור, על פרק הסיום המצופה לא הוטלה המטלה רק לשמר את הקיים, אלא גם לשפר את האלמנטים שלא עבדו בחלקים הקודמים. וגם במשימה הזו, הוא מצליח ובענק. בראש אותה רשימת שיפורים, אין ספק שניצבת (ובפער ניכר) הקפיצה בפן האפי והגרנדיוזי של הפרק ביחס לחלק הקודם, שהייתה פשוט מדהימה. אחרי שלושה פרקים רגועים יחסית, שמטרתם העיקרית הייתה הכנה של הקהל לקראת פרק הסיום, אנחנו סוף סוף מקבלים את הדבר שלקראתו התכוננו ומגלים שההמתנה הייתה שווה בהחלט. הפרק הפנומנלי לא מבזבז אף רגע וכבר מהשנייה הראשונה שלו אנחנו נזרקים הישר אל תוך העניינים, מה שמתגלה כבחירה מוצלחת במיוחד, שהצליחה לתפוס אותי מהרגע הראשון ולהחזיק אותי מרותק אל המסך במהלך כל זמן הריצה של הפרק. אבל לא די בכך, כי מרגע לרגע ומסצנה לסצנה אנחנו רואים איך העלילה והשיאים שלה ממשיכים לגדול ולגדול (ותמיד הדהים אותי איך בשנייה שחשבתי שיותר גבוה מזה אי אפשר לעלות, הם ניפצו את השיא של עצמם מחדש). עד שבסופו של דבר, הם הגיעו לשיא כל השיאים, שמוזרק לנו כמו אדרנלין הישר לוריד בסיקוונס טלוויזיוני פנומנלי שנמשך קצת יותר מרבע שעה. אותו סיקוונס שהציג בצורה מדויקת ביותר את כל הסיבות שבעקבותן התאהבתי באחים דאפר בכלל וב-״דברים מוזרים״ בפרט, היה עשוי בצורה כל כך טובה ומשובחת, שבמהלך אותה הרבע שעה מצאתי את עצמי נאחז בספה בחוזקה ובוהה במסך פעור פה וחסר נשימה. הוא היה מבוצע כל כך טוב, עד כדי כך שחוויתי תחושות שהזכירו לי מאוד את אלו שחוויתי כשצפיתי בפעם הראשונה בסצנת הפורטלים המפורסמת של ״הנוקמים: סוף המשחק״ בקולנוע. הסיבה העיקרית שהרגשתי ככה היא שמעבר לעובדה שהשיא הזה היה אפי וגרנדיוזי (ואני אפילו אגדיל ואטען שמדובר בסיקוונקס המרשים ביותר של הסדרה), הוא גם היה כתוב מעולה ובוצע בצורה פנטסטית ומלאת רגש. ההישג הזה גרם לי להבין שהבנייה וההמתנה אליו היו שוות ביותר. הרגשתי שכמו שהאחים דאפר הבטיחו, הסדרה כולה נבנתה והובילה לרגע הזה. וכשהוא הגיע, הוא היה כל כך מחשמל, מדויק ומספק, שהרגשתי שקיבלתי את הפיק העלילתי שהובטח לי כל אותן השנים, ובצורה הרבה יותר טובה ממה שיכולתי לדמיין.
אם כבר ברגש שהפינאלה הגדול מצליח לעורר אצל הצופים עסקינן, אז אי אפשר שלא לציין שמלבד העובדה שהסקייל והעוצמה של הפרק היו גדולים וחזקים מתמיד, כך גם הפן הרגשי והאישי שלו. בסופו של דבר, למרות כל המפלצות, החייזרים והקרבות הענקיים, מה שבאמת הפך את ״דברים מוזרים״ לסדרה גדולה מהחיים היו הדמויות השונות שלה. אותן הדמויות שהרכיבו את חבורת המוזרים והמנודים הזו, אותה למדנו להכיר ובמה למדנו להתאהב לאורך השנים, היו תמיד הלב הפועם של הסדרה. לכן, מלבד העובדה שהפרק הזה היה צריך לספק רגע שיא אפי עצום מימדים, הוא היה צריך לספק גם רגעי פייאוף אישיים וקבוצתיים עבור הדמויות השונות. וזה בדיוק מה שהוא עושה. כל אחת מן הדמויות השונות, החל מהולי, דרך הנרי ו-וקנה ועד להופר וג'ויס קיבלה את הרגע שלה לזרוח במהלך הפרק והשלימה את התהליך והמסע שהיא עברה יחד עם הצופים במהלך הסדרה. כל אחת מהן הגיעה אל הפייאוף הרגשי והאישי שלה בצורה הנכונה והמתאימה ביותר עבורה, שסגרה את הסיפור שלה בצורה מושלמת במלוא מובן המילה. מעבר לכך, הדיאלוגים והרגעים שסבבו סביב אותם פייאופים רגשיים היו כתובים ומבוצעים בצורה תסריטאית מבריקה, כך שפחות או יותר מהרגע הראשון של פרק הסיום הנפלא, לצד האדנרלין שזרם לי בורידים, מצאתי את עצמי לא פעם ולא פעמיים מייבב אל מול המסך (ואם להיות כנה אתכם עד הסוף, אז גם עכשיו ממש בזמן כתיבת שורות אלו, עולות לי דמעות רק מהמחשבה על הנושא). אין ולו דמות אחת שהייתי משנה לה את הסוף ואת המקום שבו היא גומרת את הסדרה אפילו בקצת, ואני בשיא הכנות לא זוכר את הפעם האחרונה שהייתי מרוצה בצורה כל כך רחבה וחד משמעית מהסוף של כל אחת ואחת מהדמויות השונות בסדרה כלשהי. זו לגמרי ההפתעה הגדולה ביותר של הפינאלה הזה עבורי.
כפי שציינתי קודם לכן, הרבה מאותו פייאוף רגשי וסגירות מעגל נכחו באותו שיא עלילתי מרהיב (מה שכמובן היה חלק משמעותי בהצלחה שלו בעיני). אבל אם לומר את האמת, החלק המרגש והטוב ביותר של הפרק היה דווקא האפילוג המאוד ארוך - אך גם מאוד נחוץ - שלו. נכון, הוא אמנם היה די ריק מאקשן והרבה יותר רגוע ושקט, אבל דווקא בזכות כך, הוא הצליח להציג כמה מהרגעים המרגשים ביותר של הסדרה. שילובו בפרק הפך את אותם הרגעים להיות משמעותיים כמו (אם לא יותר) מאשר אותם רגעי שיא אפים מלאי אקשן. האפילוג הזה איפשר לנו לעבור על כל אחת ואחת מהדמויות המרכזיות שמופיעות בו ולראות איך כל אחת מהן הושפעה לעד מאירועי הסדרה, ולאן היא ממשיכה את המסע שלה מכאן. עצם העובדה שרובם של אותם רגעי הקלוז'ר מחוברים להם יחדיו, גם עלילתית וגם ברצף הסיפורי, רק מעצימה את התחושות השונות שאותן הסצנות מנסות להעביר לקהל בהצלחה רבה. מעבר לכך, המבנה של אותו אפילוג בנוי בצורה כזו שמסגירה אחת לסגירה אחרת אנחנו מתקדמים מן הדמויות היותר משניות ליותר מרכזיות, מה שרק מעלה את סף הריגוש אצל הצופה וגורם לו להיות מוצף הרבה יותר בכאב המאפיין סופה של תקופה. עד שלבסוף, אנחנו מגיעים לסצנה האחרונה בסדרה, שעוסקת, איך לא, בחבורת הילדים שעומדת במרכזה. אנחנו מגיעים כשאנחנו כבר בשיא הריגוש שלנו, ובדיוק אז, הסדרה מנחיתה את מה שבקלות ניתן להכתיר כאחת הסצנות המרגשות ביותר של הסדרה (אם לא המרגשת ביותר). הסצנה הזו, שלא רק סוגרת את הסיפור האישי והקבוצתי של כל אחד מאותם ספק-ילדים ספק-נערים שמלווים אותנו כבר עשור, אלא גם את הסיפור הכולל של הסדרה, כתובה ומבוצעת בצורה תסריטאית יוצאת מן הכלל. בעזרת חיבור לעבר, רפרנסים מאוד ברורים לחלקים מסוימים בהיסטוריה של הסדרה וטקסטים מדויקים עבור כל אחת מהדמויות, אנחנו מקבלים קלוז'ר אחד אחרון ומרטיט לבבות, שסוגר את הסיפור כמו שצריך. הוא מצליח במעט מאוד זמן, אבל עם אינסוף מחשבה, לתת לנו סיכום מופתי של המסע שעברנו בעשור האחרון. הוא מציג לנו איך גם אנחנו, יחד עם הדמויות השונות, התבגרנו והשתנינו, מה ששולח אותנו אל כתוביות הסיום עם דמעות בעיינים וקווץ' בלב. אבל אלו לא דמעות של עצב. אלו דמעות של שמחה, השלמה ותודה על הדרך שעשינו עד עכשיו. במובנים מסוימים, גם על הילדות שלנו, שכעת הסתיימה יחד עם הסדרה.
למרות שכפי שאתם מבינים אני מאוד מרוצה מהפייאוף הרגשי והעלילתי שהפינאלה מציג לנו, אי אפשר להתעלם לחלוטין מהמחיר שהוא גובה מהסדרה. מבלי להכנס לספוילרים (כי כמו שאתם מבינים מהביקורת, אתם רוצים לחוות את הפרק הזה בעצמכם), אני רק אגיד שבכדי להוביל אל אותה סגירת מעגל יפהפייה, האחים דאפר היו צריכים לקחת כמה בחירות עלילתיות שקצת פגעו בתחושות הסכנה והמתח הגדולות שהסדרה ניסתה לייצר. כתוצאה מכך, בחירות אלו גרמו לקהל להרגיש שהסיכונים קצת יותר קטנים ממה שהם חשבו או קיוו לו. אני מודה שגם אני הרגשתי ככה בהתחלה והיו אפילו כמה פעמים שגם אני קצת צקצקתי אל מול המסך בחלק מהסצנות. אבל לבסוף, אחרי שצפיתי בפרק במלואו, אני לגמרי מבין ומקבל את מה שעומד מאחורי הבחירות האלו. אבל זו בדיוק הבעיה, כי בגלל שאי אפשר להבין את אותן הבחירות ישר על ההתחלה, נוצרת תחושה כאילו האחים דאפר פחות אמיצים, נועזים ומפתיעים, ושלא לומר - אפילו קצת פחדנים. זו כאמור רק תחושה ראשונית, ואני באופן אישי דווקא שמח ומברך על ההחלטה של צמד האחים לתעדף במעט את הפן הרגשי והאישי של הסדרה על פני הפן האפי ומלא הטוויסטים שלה (למרות שכאמור, עדיין יש לא מעט אלמנטים עלילתיים אפים וחכמים גם בפרק הזה). אבל עדיין, מדובר בבחירה שפוגעת בפרק הסיום ומונעת ממנו להפוך למושלם. זה אמנם אולי לא פייר להציג את זה בתור נקודה שלילית עבור הפרק, ועכשיו כשאני יודע איך נראית התוצאה הסופית, אני יודע שאין שום סיכוי בעולם שהייתי מעדיף שהבחירה תראה אחרת. אבל בסך הדברים, היא עדיין פוגמת ולו במעט בחווית הצפייה הראשונית. וכשזו חווית הצפייה החשובה ביותר, אי אפשר שלא להתייחס לנושא.
יחד עם הסיפור והעלילה שמגיעים לכדי שיא אפי ורגשי כאחד, גם תצוגת המשחק של חברי הקאסט השונים עולה, כאשר כל אחד ואחת מהם נותן את כל מה שהוא יכול, בכדי להעביר את מלוא האפיות והרגש של הסיפור אל הקהל. קאסט השחקנים המוכשר הזה, שכבר הוכיח את עצמו לא פעם ולא פעמיים בעבר, נזרק אל תוך שעתיים שמלאות בשלל רגעי שיאי שבאים ברצף זה אחרי זה. העובדה הזאת מאפשרת לכל אחת ואחד מהם להציג תצוגת משחק פנטסטסית, עד כדי כך שניתן להגדיר את ההופעה של רבים מהם בפרק הסיום כהופעה הטובה ביותר שלהם במהלך הסדרה. החל משחקנים משניים כמו ברט גולדמן (מורי) ולינאה ברתלסן (קאלי), ועד לשחקנים מרכזיים וחשובים יותר כמו נל פישר (הולי) או נואה שנאפ (ויל) - כולם ללא יוצא מן הכלל הצליחו להתעלות על עצמם ולספק תצוגת משחק מדויקת ומדהימה ביופיה, שמעידה שהם מכירים את הדמויות השונות שלהם לא פחות טוב מאשר האחים דאפר. עם זאת, אי אפשר שלא להתייחס לתצוגות המשחק בפרק מבלי לדבר על ג'יימי קמפבל באוור, שמגלם את וקנה והנרי קריל. קמפבל באוור אמנם בלט גם בעונה הקודמת וגם במהלך הפרקים המוקדמים יותר של העונה הזו עם תצוגת משחק מהפנטת לדמותו המורכבת, אבל במהלך הפינאלה הוא הצליח להתעלות על עצמו ולספק הופעת משחק לא פחות ממושלמת. אנחנו ממש רואים איך במהלך הפרק הוא דוחף את עצמו לקצה גבול היכולת שלו ומצליח להציג תמהיל נדיר של הבעות פנים, מימיקות ותנועות גוף. אלו מצליחות להעביר אל הקהל את הקשת הרבה של הרגשות והתחושות שעוברות על הדמות המורכבת הזו, באופן שלא ניתן להסביר במילים. תצוגת המשחק של קמפבל באוור מאז ומעולם הייתה אחת הסיבות העיקריות לכך שדמותו של וקנה הצליחה להפוך לדמות הנבל האייקונית שהיא כיום, אבל איכשהו הפעם הוא הפתיע ובגדול, וסיפק לא רק את תצוגת המשחק הטובה ביותר שלו במהלך הסדרה (ואולי אפילו את תצוגת המשחק הטובה ביותר בסדרה נקודה), אלא גם את מה שבסבירות גבוהה יקנה לו את מועמדתו הראשונה (והמאוד מוצדקת) לפרס האמי - ובסיכוי לא קטן בכלל גם את הזכייה בו.
דיברתי רבות על השיא האפי והגרנדיוזי של עלילת הסדרה, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שלצד אותו שיא עלילתי, פרק הסיום של הסדרה מציג גם שיא טכני חסר תקדים. זה אולי לא מפתיע בהתחשב בעובדה שהאחים דאפר, שגם ביימו את הפרק הזה, כבר הציגו כמה מתצוגות הבימוי המרהיבות ביותר של השנים האחרונות (אחת מהן רק בסוף נובמבר עם פרק הסיום של החלק הראשון של העונה). אבל איכשהו, הם הצליחו להשתפר ולספק את תצוגת הבימוי הטובה ביותר שלהם עד היום. בעזרת תכנון והקפדה אינסופית על בניית הפריימים השונים וזוויות הצילום, אפקטים ויוזאלים נהדרים וחיתוך ומעבר בין השוטים השונים בדיוק וחדות של מנתח מוח, השניים מצליחים להביא לכדי מציאות את השיא העלילתי בצורה טכנית שמשתווה ואף מתעלה על הצד העלילתי שלו. הם יוצרים ספקטקל ויוזאלי שיגרום לכם לבהות במסך בתדהמה ובהלם מוחלט, גם בגלל הצד הטכני והויזואלי שלו, שהרבה יותר מתאים למסך הגדול מאשר למסך הקטן (לעזאזל אתכם, נטפליקס! מה היה אכפת לכם לאפשר לנו להקרין את הפרק בקולנוע????). אבל לא די בכך, כי מעבר לסצנות השיא מלאות האקשן שכבר ידענו שצמד האחים יודע לביים מצוין, במהלך הפרק הזה הם גם מציגים תצוגת בימוי יחודית ומבריקה גם סביב אותם שיאים רגשיים ואישיים שמגיעים במהלך הפרק בכלל, ובאפילוג בפרט. גם הפעם, השניים משתמשים בכל הטכניקות שעבדו להם בבימוי של אותם רגעי שיא אפים על ומיישמים אותן בצורה קצת אחרת על מנת להעביר בצורה מיטבית גם את הפן הרגשי והרגוע יותר של הפרק הזה. הם מצליחים במשימה, עד כדי כך שהאספקט הויזואלי והטכני של חלק מאותן הסצנות (ובמיוחד של סצנת הסיום) משמש כחלק אקוטי של ממש בסגירת המעגל של הסדרה. כדי לחזק את התחושה הזו יותר, האחים דאפר המשיכו את הקו הויזואלי של החלק השני, כאשר גם בפרק הסיום יש לא מעט רפרנסים טכנים ו-ויזואליים לרגעים אייקונים בהיסטוריה של הסדרה. חלק מאותם הרפרנסים ברורים יותר וחלקם ברורים פחות (ואת חלקם אני מגלה ממש תוך כדי כתיבת הביקורת הזו), אבל העובדה שגם הצד הטכני של הפרק משתתף בסגירת המעגל הגדולה של הסדרה מורגשת ביותר, ורק גורמת לה להיות עוד יותר עוצמתית ומרגשת. כל אלו מוכיחים שמעבר לעובדה שצמד האחים ידעו איך להוביל את הסיום מבחינה תסריטאית, הם גם ידעו איך לעשות את זה מבחינה ויוזאלית וטכנית. כאשר מחברים בין שני האלמנטים הללו ביחד, מבינים שאין ולא היו שני אנשים יותר מתאימים מהם לביצוע המורכב של הפינאלה הזו. אני כבר לא יכול לחכות לכך שהם יעברו לפראמאונט ויתחילו להפיק סרטים קולנועיים אמיתיים.
יש צד של הסדרה שפחות התייחסתי בביקורות הקודמות שלי לעונה. לא כי הוא לא היה טוב, אלא כי היו דברים טובים יותר לדבר עליהם. אבל אחרי הפרק הזה, אני חייב לעצור לרגע ולדבר איתכם על הפסקול והסאונדטארק הנפלאים של העונה הזו בכלל ושל פרק הסיום שלה בפרט. למוזיקה תמיד היה חלק אקוטי בחווית הסדרה. אבל הפעם, בדיוק כמו בכל אספקט אחר, גם הוא נדחף לקיצון ומספק פן מוזיקלי לפרק שעשוי נפלא. גם הפסקול וגם הסאונדטראק של הסדרה היו פנומנליים, והשתלבו יחד עם הסצנות השונות (גרנדיוזיות ושקטות כאחד) בצורה הטובה ביותר שניתן להעלות על הדעת. ממש מרגישים שהטראקים השונים שמלווים את הסאונד של הפרק נבחרו בקפידה רבה, והורכבו לכדי מיקס של שירים ונעימות שהיו תענוג לאוזניים, שעוד יותר חיזקו את המסרים והתחושות השונות שהסצנות מנסות להעביר. מעבר לכך ובדומה לפן הויוזאלי של הפרק, גם הצד הזה משתמש בסימפול של לא מעט נעימות אייקוניות מהעבר בכדי להוסיף לתחושה הנוסטלגית שהפרק מנסה להעביר. היו לא מעט מנגינות ושירים אייקונים מהעבר שזיהיתי במהלך הפרק (ואני בטוח שגם היו כמה שפספסתי). אבל בתכל׳ס? אף אחת מהן לא השפיעה עליי וריגשה אותי יותר מאשר הנעימה המפורסמת Kids שמלווה אותנו עוד מהעונה הראשונה של הסדרה, אשר סגרה את סצנת הסיום של הסדרה וגרמה לי באופן סופי להפסיק לנסות לעצור את הדמעות. יחד עם זאת, ולמרות שבאמת נהנתי מהמוזיקה השונה של הפרק, אני כן רוצה לציין שהטיזינג לשיר האייקוני והמיוחד שהאחים דאפר דיברו עליו במהלך הראיונות שלהם היה קצת מוגזם מידי לדעתי. זה לא שהוא לא היה שיר טוב, ואין ספק שהוא מתאים מאוד לאווירה של הסצנה בה הוא מופיע. אבל בכל זאת, הוא עדיין לא מצליח לעקוף את השימוש המופתי שהסדרה עשתה ב-Running Up That Hill של קייט בוש, מה שהפך אותו למעט אנדרוולמינג מבחינתי.
בשום תרחיש שבעולם, פרק הסיום של ״דברים מוזרים״ לא היה מקבל ציון מושלם. אבל התוצאה הסופית שקיבלנו היא ללא ספק הדבר הטוב ביותר שיכולנו לקבל. למרות שקצת קשה להבין את זה בהתחלה, הכתיבה החכמה והנאמנה של הסדרה מתכנסת לכדי מספר רב של שיאים עלילתיים - אפיים ורגשיים כאחד - שמצליחים לסגור מסע מפרך של כמעט עשור, בצורה המדויקת, המרגשת והטובה ביותר שהיינו יכולים לקוות לה. על כך, פרק הסיום של ״דברים מוזרים״ מוסיף גם את אחת מתצוגות המשחק המרשימות ביותר של חברי הקאסט ככלל ושל ג'יימי קמפבל באוור בפרט, שלצד תצוגת בימוי פנומנלית של האחים דאפר ופסקול קלאסי וחדשני כאחד, יוצרים את האקט האחרון הטוב ביותר שיכולנו לבקש עבור הסדרה הזו. אפילו ניתן לומר שמדובר בפרק סיום הסדרה הטוב ביותר שראיתי בשנים האחרונות. זה אולי לא פרק הסיום שחשבנו שנקבל, אבל בתכל׳ס? זה פרק הסיום שהיינו צריכים לקבל. ואני לא יודע מה איתכם, אבל אני? אני כבר עכשיו מתחיל להתגעגע ל-״דברים מוזרים״❤️
ציון שלנו:
מצוין
הטוב
פסק הדין
תודה לך ״דברים מוזרים״ על כל מה שעשית ועל כל מה שתעשי
לכבוד עליית העונה השלישית של ״בית הדרקון״, הוזמנו למסיבת עיתונאים עם יוצר הסדרה, ראיין קונדל! בראיון המיוחד, מספר קונדל על תהליך הפיתוח של העונה החדשה, האתגרים שהופכים את ההפקה של הסדרה למורכבת, המסעות האישיים שהדמויות צפויות לעבור ואיך העונה מתברגת אל תוך התוכנית המקורית לסיפור הכולל של הסדרה, בדרך אל עונתה הרביעית והאחרונה.
העונה החדשה של ״בית הדרקון״ ב-HBO Max מחזירה אותנו אל תוך העולם של ווסטרוז, היישר לנקודה שבה עצרנו בסוף העונה השנייה. אחרי הכנות רבות לקראת קרב משמעותי שישנה את סדרי הכוחות בממלכה, אנחנו סוף סוף זוכים לראות אותו במלוא הדרו. האם העונה החדשה מצליחה לספק לצופים שוב את הדרמה ואת האקשן שהם כל כך אוהבים לראות בעולם ״משחקי הכס״?
הסדרה החדשה המבוססת על הקומיקסים של מארוול, מבית סוני פיקצ׳רס טלויז׳ן ואמאזון MGM סטודיוס, מרחיבה את עולמו של בן ריילי - הלא הוא וריאנט איש העכביש ״ספיידר-נואר״ שסחף את לב הקהל בסרט ״מימד העכביש״. אך בניו יורק של שנות ה-30 אין אנימציה, אין מולטיוורס ואין צבע. כשהפשע העל-אנושי חוזר באופן מפתיע לרחובות, האחריות הגדולה של כוחות העכביש תוביל את ריילי דרך חקירה מורכבת, שתאלץ אותו להתמודד מחדש עם צלקות העבר שלו - בין אם במטרה להציל את האזרחים התמימים המנוצלים לרעה, או להצליח להציל את נפשו הבודדה.
