הביקורת אינה כוללת ספוילרים לפינאלה של ״דברים מוזרים״.

לביקורות הקודמות: עונה 1, עונה 2, עונה 3, עונה 4  עונה 5 חלק 1 עונה 5 חלק 2.

בעוד שמאוד אהבתי גם את החלק הראשון וגם את החלק השני של ״דברים מוזרים״ עונה 5, לכל אחד מהם היו את הבעיות שלו. החלק הראשון אמנם הציג לא מעט סצנות אפיות ומרהיבות ביופיין, אבל ברובו היה מאוד טכני ועלילתי, ויחסית המעיט ברגעים אישיים ומרגשים (למרות שאלו שאכן היו קיימים, היו נפלאים). לעומתו, החלק השני של העונה שם דגש גדול מאוד על הדמויות וקווי העלילה המשניים יותר (שגם נסגרו באופן יפהפה), אבל יצר מחסור די מורגש באותם רגעים אפיים וגרנדיוזים של הסדרה, שהפכו במרוצות השנים להיות חלק עיקרי וחשוב ממנה לא פחות. למעשה, ניתן לחשוב על שני החלקים השונים כמו סוג של יין ויאנג, כאשר כל אחד מהם מחזק ומשלים את השני, אבל בו זמנית גם שופך אור על הבעיות של עצמו. את אותן בעיות וחסרונות עוד היה ניתן להחליק יחסית בקלות בשני החלקים הראשונים של העונה, אבל פרק הסיום לא היה יכול להישען עליהן. טוב ככל שיהיה, הוא לא היה יכול להתמסר אך ורק לחלק אחד של הסדרה ולזנוח כמעט לחלוטין חלק אחר שלה. הוא היה צריך לשלב בין כל האלמנטים השונים שהפכו את הסדרה למה שהיא כיום ותוך כדי גם לאזן בין לא מעט דמויות וקווי עלילה שונים, בצורה מדויקת ועדינה ביותר. זו משימה קשה לכל הדעות (וזה עוד בלי להתחשב במשקל העצום וציפיות האדירות שהונחו על כתפיו), אבל לשמחתי הרבה, הפרק מבצע אותה בצורה הטובה ביותר שניתן להעלות על הדעת. אנחנו מקבלים עוד פרק טלוויזיוני אדיר, עם הרפתקה אחת אחרונה ומרהיבה במיוחד.

לטוב ולרע

עוד לפני העובדה שפרק הסיום מצליח לפצות על הפערים של שני החלקים שקדמו לו ואף לדחוף את העלילה לקיצון, הוא עושה גם עבודה נהדרת לשמר את הנקודות החיוביות של אותם החלקים (ואף משפר גם אותן). הפרק מצליח מצד אחד לשפר את כל מה שלא עבד בסיפור של שני החלקים הקודמים, אך מצד שני לשמר גם את מה שכן עבד בהם. הוא עושה זאת בכך שהוא ממשיך להציג סיפור הגיוני ומאוד מאוד חכם. נכון, הוא אולי מעגל פינות בחלק מהדברים הקטנים, מה שקצת פוגע בו (עוד על כך בהמשך). אבל אם נסתכל עליו במבט על ונבחן את הבחירות העיקריות סביב קווי העלילה המרכזיים ומה הן אמורות לייצג, נגלה שמדובר בסיפור חסר פשרות, ששם את הדמויות השונות שלו בראש מעייניו. הוא ממשיך להציג את הסגנון העלילתי המדויק של האחים דאפר שראינו במהלך הסדרה כולה ובעונה הזו בפרט, ועד כמה השניים מכירים את העולם והדמויות השונות שהם יצרו מבפנים ומבחוץ. גם הפעם, ברוב המוחלט של המקרים, קווי העלילה השונים לא הלכו למקומות הפשוטים והסטנדרטים שהקהל ציפה להם ובמקום זאת בחרו לאתגר אותו ולהשאר נאמנים לדמויות השונות המופיעות בהם. אותם קווי עלילה אולי לא היו מפתיעים ושומטי לסתות כמו הטוויסטים הגדולים והמפורסמים של הסדרה (ובראשם החשיפה שוקנה הוא הנרי קריל), אבל הם כן הציגו כמה בחירות עלילתיות לא שגרתיות, שהפכו את הסיפור להרבה יותר מעניין ואיכותי. אני מודה שבהתחלה גם אני הרמתי גבה לנוכח חלק מאותן הבחירות, אבל ככל שחשבתי עליהן יותר, ככה מצאתי את עצמי מבין יותר ויותר את ההגיון מאחוריהן. עד כמה הן מתאימות למסר, לדמויות ולקו העלילה שהן השפיעו עליו כמו כפפה ליד.

קרב מכשפים

אבל כאמור, על פרק הסיום המצופה לא הוטלה המטלה רק לשמר את הקיים, אלא גם לשפר את האלמנטים שלא עבדו בחלקים הקודמים. וגם במשימה הזו, הוא מצליח ובענק. בראש אותה רשימת שיפורים, אין ספק שניצבת (ובפער ניכר) הקפיצה בפן האפי והגרנדיוזי של הפרק ביחס לחלק הקודם, שהייתה פשוט מדהימה. אחרי שלושה פרקים רגועים יחסית, שמטרתם העיקרית הייתה הכנה של הקהל לקראת פרק הסיום, אנחנו סוף סוף מקבלים את הדבר שלקראתו התכוננו ומגלים שההמתנה הייתה שווה בהחלט. הפרק הפנומנלי לא מבזבז אף רגע וכבר מהשנייה הראשונה שלו אנחנו נזרקים הישר אל תוך העניינים, מה שמתגלה כבחירה מוצלחת במיוחד, שהצליחה לתפוס אותי מהרגע הראשון ולהחזיק אותי מרותק אל המסך במהלך כל זמן הריצה של הפרק. אבל לא די בכך, כי מרגע לרגע ומסצנה לסצנה אנחנו רואים איך העלילה והשיאים שלה ממשיכים לגדול ולגדול (ותמיד הדהים אותי איך בשנייה שחשבתי שיותר גבוה מזה אי אפשר לעלות, הם ניפצו את השיא של עצמם מחדש). עד שבסופו של דבר, הם הגיעו לשיא כל השיאים, שמוזרק לנו כמו אדרנלין הישר לוריד בסיקוונס טלוויזיוני פנומנלי שנמשך קצת יותר מרבע שעה. אותו סיקוונס שהציג בצורה מדויקת ביותר את כל הסיבות שבעקבותן התאהבתי באחים דאפר בכלל וב-״דברים מוזרים״ בפרט, היה עשוי בצורה כל כך טובה ומשובחת, שבמהלך אותה הרבע שעה מצאתי את עצמי נאחז בספה בחוזקה ובוהה במסך פעור פה וחסר נשימה. הוא היה מבוצע כל כך טוב, עד כדי כך שחוויתי תחושות שהזכירו לי מאוד את אלו שחוויתי כשצפיתי בפעם הראשונה בסצנת הפורטלים המפורסמת של ״הנוקמים: סוף המשחק״ בקולנוע. הסיבה העיקרית שהרגשתי ככה היא שמעבר לעובדה שהשיא הזה היה אפי וגרנדיוזי (ואני אפילו אגדיל ואטען שמדובר בסיקוונקס המרשים ביותר של הסדרה), הוא גם היה כתוב מעולה ובוצע בצורה פנטסטית ומלאת רגש. ההישג הזה גרם לי להבין שהבנייה וההמתנה אליו היו שוות ביותר. הרגשתי שכמו שהאחים דאפר הבטיחו, הסדרה כולה נבנתה והובילה לרגע הזה. וכשהוא הגיע, הוא היה כל כך מחשמל, מדויק ומספק, שהרגשתי שקיבלתי את הפיק העלילתי שהובטח לי כל אותן השנים, ובצורה הרבה יותר טובה ממה שיכולתי לדמיין.