ביקורת ComicON: "הטורף: הרוצח של הרוצחים" – תחייה מפוארת לפרנצ'ייז מיתולוגי

עורב לנו בחשכה - מתוך ״הטורף: הרוצח של הרוצחים״ באדיבות דיסני פלוס

"A fight to the death... only one will live..." - הטורף

הביקורת אינה מכילה ספוילרים לסרט ״הטורף: הרוצח של הרוצחים״

בשנים האחרונות, ז'אנר האימה חווה רנסנס מרשים. הוא כבר לא מסתפק בניסיונות שבלוניים להפחיד קהל מזדמן, אלא מציע יצירות מוקפדות, עשירות ועמוקות, המספקות חוויה קולנועית שלמה גם למי שבדרך כלל נמנע מסרטים רוויים בצרחות ובדם. העלייה הניכרת באיכות פתחה את שערי הז'אנר לקהל חדש, מגוון וסקרן יותר, מגמה שלא נעלמה מעיניהן של חברות ההפקה הגדולות בהוליווד. הן זיהו כאן הזדמנות עסקית מחודשת, ובראשן אולפני המאה ה-20, כיום תחת כנפיה של דיסני. כמו כל תאגיד ענק שמזהה פוטנציאל כלכלי, גם דיסני מיהרה לחזור למדף האבק של הפרנצ'ייזים הוותיקים, ומשם שלפו את "הטורף". באופן מפתיע הנסיון הזה של דיסני דווקא עבד. הסרט "Prey" מ-2022, בבימויו של דן טרכטנברג, ששוחרר ישירות לשירותי הסטרימינג, לא רק שהחזיר עטרה ליושנה, אלא עשה זאת עם סגנון, חוכמה ואכפתיות שלא נראו במותג הזה מאז שארנולד שוורצנגר פגש את הג'ונגל ב-1987. טרכטנברג, באופן מיידי, הפך לאיש שמוביל את התחייה של היצור החייזרי שאוסף גולגולות כתחביב. שלוש שנים לאחר אותו הישג מפתיע, דיסני משחררים את הסרט החדש: "הטורף: הרוצח של הרוצחים". אני מצהיר זאת כבר עכשיו, ללא היסוס: מדובר בסרט מעולה.

הרנסנס של הטורף - מתוך ״הטורף: הרוצח של הרוצחים״ באדיבות דיסני פלוס

הבחירה האמנותית הנועזת: מעבר לאנימציה

הבחירה האמנותית הראשונה והמשמעותית ביותר ב"הטורף: הרוצח של הרוצחים" היא המעבר לפורמט של אנימציה. בדומה לסדרה "מה אם...?" של מארוול, גם כאן אנו מקבלים פורמט אנתולוגי, המאפשר לסיפור לשוטט בחופשיות ברחבי ההיסטוריה האנושית ולהפגיש את הטורפים עם רגעים קשים, פרועים ואפלים במיוחד. זו לא רק בחירה סגנונית, אלא גם פתח לחופש יצירתי מסחרר. הסרט מחולק לשלושה סיפורים נפרדים, כשכל אחד מהם מתרחש בתקופה אחרת:

החלק הראשון מציג את אורסה, אם ויקינגית חסרת מעצורים, המובילה את בנה במסע נקמה אכזרי. אנו עדים לכוחה, של נחישות ולרוח הלחימה שלה אל מול אויב על-טבעי. הסיפור הזה משלב את הקשיחות של התקופה עם עומק רגשי הקשור לקשרי משפחה ושכול.

החלק השני מעביר אותנו ליפן הפיאודלית, שם נינג'ה צעיר נקרע בין נאמנות לאחיו הסמוראי לבין הבחירה בדרך עצמאית ורווית דם. סיפור זה מדגיש את הקונפליקט הפנימי של הגיבור על רקע עולם של כבוד, בגידה ולחימה.

החלק השלישי מציב אותנו בלב מלחמת העולם השנייה, עם טורוס, טייס כושל המגלה שהאויב האמיתי לא תמיד מגיע מכדור הארץ. סיפור זה חוקר את הפחד, את הייאוש ואת הגבורה במצבים קיצוניים, כאשר סכנה בלתי צפויה אורבת בתוך כאוס המלחמה.

למה דווקא אנימציה? שחרור המפלצת האמיתית

הבחירה לספר את שלושת הסיפורים בפורמט אנימציה היא לא רק אמיצה – היא מבריקה. במקום להתכופף תחת מגבלות ההפקה של לייב אקשן, האמנות האנימטיבית פותחת את הדלת לאכזריות גרפית חסרת מעצורים, ליצירתיות בלתי מוגבלת, ולדימויים ויזואליים עוצמתיים שקשה או בלתי אפשרי להשיג באמצעים מצולמים. האנימציה מאפשרת חופש ביטוי חזותי שאין לו מתחרים, במיוחד כשמדובר ביצורים מחוץ לכדור הארץ וסצנות אקשן אינטנסיביות. אבל, הכי חשוב: האנימציה מאפשרת לשלושת הטורפים השונים שמופיעים בסרט להיות הרבה יותר ממה שהיו קודם – גם בעיצוב, גם בהתנהגות, ובעיקר באכזריות. כל אחד מהם נבנה בהתאם לתקופה ההיסטורית בה הוא פועל, אך גם זוכה להתפרצות פראית באופן שבו הוא צד, אורב, ומבתר את קורבנותיו. זה לא עוד חייזר שצץ מהצללים, אלא כוח טבע אדיר המגולם באסתטיקה שונה לגמרי בכל אחד מהסיפורים שהסרט מציע. הדבר מאפשר ליוצרים לדמיין וליישם עיצובים חדשניים עבור הטורף, ובכך להעצים את תחושת האיום והזרות שלו. יכולת זו טמונה בעצם היותה של האנימציה מדיום שאינו כפוף לחוקי המציאות הפיזיקלית, ומאפשר ליצור עולם שלם מאפס.

אנימציה שהיא חלק מהסיפור - מתוך ״הטורף״ הרוצח של הרוצחים״ באדיבות דיסני פלוס

יפן הפיאודלית: רגע של שלמות סיפורית

הסיפור הבולט ביותר והטוב ביותר בסרט הוא ללא ספק הסיפור השני, המתרחש ביפן הפיאודלית. זוהי יצירה כמעט ללא מילים, המובלת על ידי נינג'ה צעיר המורד באחיו הסמוראי. זהו רגע של שלמות סיפורית, שבו השימוש באנימציה לא רק מוסיף עומק, אלא פשוט משדרג את הכל. הקרבות זורמים בחופשיות מרהיבה, האנימציה משתלבת נהדר עם הסגנון האמנותי של יפן העתיקה, וכל תנועה נראית מדויקת ומחושבת. בנוסף לפן החזותי המרשים, הקונפליקט האישי העמוק שנרקם בתוך המסגרת הוויזואלית הסוחפת הופך את הסיפור הזה לבלתי נשכח. אין עוררין שהסיפור הזה הוא הסיפור הטוב ביותר והמעניין ביותר שהסרט מציע, לא רק בגלל עוצמתו הוויזואלית, אלא גם בזכות הרגש האנושי העובר דרך כל פריים, גם בסיפור שכמעט ואין בו דיאלוג. השקט היחסי מעצים את המתח ואת האמוציות, ומאפשר לצופה להתחבר לדמויות ברמה עמוקה יותר. העיצובים הייחודיים של הנופים, הדמויות, וכמובן הטורף עצמו, תורמים רבות לאווירה הייחודית של סיפור זה, והופכים אותו לשיא של ממש ביצירה כולה.

כשיפן פוגשת את הטורף - מתוך ״הטורף: הרוצח של הרוצחים״ באדיבות דיסני פלוס

סוף סוף יש לב לטרף

אחת ההפתעות הגדולות והמרגשות ב"הטורף: הרוצח של הרוצחים" היא האופן שבו הדמויות הראשיות כתובות. כל אחד משלושת הסיפורים כולל דמות שאפשר להזדהות איתה, לדאוג לה, ואפילו להתעצבן על הבחירות שלה. מדובר באלמנט שלאורך השנים הלך והחוויר בפרנצ'ייז, ככל שהסרטים נטו להתמקד יותר ויותר בטכניקות רצח, בתחמושת ובגאדג'טים, ופחות באנשים שמנסים לשרוד באמת מול ישות שגדולה מהם בכל מובן. ב"Predator" המקורי מ-1987, עדיין הייתה תחושת הישרדות אמיתית. דמותו של דאץ' (ארנולד שוורצנגר) אולי הייתה גדולה מהחיים, אך נכתבה מתוך פחד, ייאוש ותושייה אמיתית. היה שם מאבק קיומי. לעומת זאת, סרטים מאוחרים יותר כמו "Aliens vs. Predator: Requiem" או "The Predator" (2018) נטשו כמעט לחלוטין את העומק הרגשי, והעדיפו להעמיס עוד דם, עוד גאדג'טים, ועוד סצנות אקשן שלא באמת נשארות עם הצופה. במקרה הזה, לעומת זאת, כל פרק אנתולוגי מחזיר את הפרנצ'ייז לאנושיות שלו. אורסה, האם הוויקינגית, למשל, נלחמת לא רק בטורף, אלא גם בזיכרונות של טראומה ואובדן. הקונפליקט הפנימי שלה מוסיף שכבה של עומק לסיפור האקשן. הנינג'ה הצעיר חי תחת צילו של אח אכזר, ובוחר לצאת לדרך שנראית כמו התאבדות אך נובעת מרצון לשחרר את עצמו מהעבר. הבחירה שלו היא לא רק פיזית אלא גם נפשית, והיא מהדהדת בקרב הצופים. גם טורוס, הטייס הכושל ממלחמת העולם השנייה, הוא לא סתם "קול גברי עם רובה" – הוא אדם שבור, חלש, המנסה למצוא משמעות ולהוכיח את עצמו בצל הגיהנום של מלחמה. המאבק הפנימי שלו והניסיונות שלו להתמודד עם פגמיו הופכים אותו לדמות מורכבת ומרגשת. הכתיבה הזו מצליחה לייצר רגעים קטנים של אנושיות גם בתוך סרט שמלא בגופות קרועות לגזרים. וזה, אולי יותר מהכול, ההישג האמיתי של הסרט: לגרום לנו לא רק להיבהל, אלא גם להרגיש. היכולת לשלב בין אלימות גרפית לבין עומק רגשי מעידה על בגרות ועל חזון אמנותי, ומבדילה את הסרט הזה מרוב קודמיו בפרנצ'ייז. זהו לא סרט אימה שנועד רק להפחיד, אלא כזה שמעורר מחשבה ורגש, וגורם לצופה לדאוג באמת לגורל הדמויות.

אנתולוגיה עם מוח – ואולי אפילו לב אחד

אנתולוגיה, במובנה הקלאסי, היא רצף סיפורים נפרדים המאוחדים רק סביב רעיון, לא סביב עלילה. לרוב, כל סיפור עומד בפני עצמו, וזה בדיוק מה ש"מה אם...?" של מארוול, למשל, הבטיחה לעשות. אלא שבפועל, בסוף כל עונה היא חיברה את כל הסיפורים לעלילה אחת מגובשת, מה שפגע לא רק באחידות הסגנונית, אלא גם במהות של הסדרה כאנתולוגיה. לעומת זאת, "הטורף: הרוצח של הרוצחים" מצליח לברוח מהפורמט הזה, אך בדרך חכמה ומדויקת יותר. בלי להיכנס לספוילרים, הסרט מצליח לחבר בין שלושת הסיפורים שלו בצורה שלא רק שאינה פוגעת בתחושת האנתולוגיה, אלא דווקא מעשירה אותה. כל סיפור עדיין עומד בפני עצמו מבחינת גיבור, סגנון ותקופה, אך ככל שהסרט מתקדם, נבנית הבנה רחבה יותר לגבי העולם של "הטורף", החוקים שלו, והמסתורין שעומד מאחורי היצורים שאנחנו כל כך רגילים לפגוש בג'ונגל או בעיר. החיבור הזה לא רק מה שמחזיק את הסרט כסיפור אחיד, אלא גם מציע טוויסט יצירתי ועוצמתי במיוחד, כזה שמערער את כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על היקום של "הטורף". מדובר באחד השינויים המשמעותיים והמפתיעים ביותר בפרנצ'ייז, והוא נעשה כאן בעדינות, בלי לגרום לאף סיפור להרגיש פחות חשוב או תלוש. זו דוגמה נדירה לסיפור שיודע לשמור על הפורמט, אך לא מפחד לשבור אותו כשזה משרת את המטרה. השילוב החכם בין הסיפורים הנפרדים לבין חוט מקשר עדין יוצר חוויה עשירה ומורכבת יותר, ומעצים את תחושת הגילוי וההפתעה עבור הצופה הוותיק והחדש כאחד.

ממציאים מחדש את המושג אנתולוגיה - מתוך ״הטורף: הרוצח של הרוצחים״ באדיבות דיסני פלוס

"הטורף: הרוצח של הרוצחים" הוא הרבה יותר ממה שאולי ציפיתם לו. זה לא רק פרק נוסף בזיכיון, אלא ריענון אמנותי, נרטיבי וחזותי שמכבד את המורשת של המותג, אך לא מפחד להתקדם. האנימציה כאן לא משמשת כתחפושת או כקיצור דרך, אלא ככלי יצירתי ראשון במעלה, המאפשר לבטא את הפוטנציאל המלא של העולם הזה. הסיפורים לא מרגישים כמו פסיפס רופף, אלא כחלק מפאזל עמוק, חכם, ומעורר מחשבה, המגלה שכבות נוספות בכל צפייה. אבל מה שמצליח להפוך את הסרט הזה להצלחה כל כך גדולה, הוא העובדה שיש כאן דמויות, ויש כאן לב. זה משהו שלא ראינו בעולם של הטורף כבר הרבה מאוד זמן. הסרט מצליח להחזיר את האנושיות למרכז הבמה, להזכיר לנו שגם בתוך סרט אימה רווי אלימות, הסיפור האנושי הוא זה שבאמת מהדהד ומשאיר חותם. אם אתם חובבי אימה, אקשן, או סתם מחפשים חוויה קצת אחרת, תנו לסרט הזה צ'אנס, כי הוא כמעט טוב כמו הטורף משנת 2022. זהו סרט שמצליח לחדש ולרגש, תוך שמירה על נאמנות למקור, ומציב רף גבוה לפרקים הבאים בפרנצ'ייז.

ציון סופי לסרט ״הטורף: הרוצח שברוצחים״ - 9/10 - שרק ימשיכו לחדש ככה

הסרט ״הטורף: הרוצח שברוצחים״ זמין לצפייה בדיסני פלוס