אחרי שתי עונות שבנו את הסיפור והציגו בפנינו אסופה של דמויות שבורות והפכו אותם למשפחה ״שרינקינג״ חוזרת לעונה נוספת ושלישית במספר, שסוגרת את העלילה (עד כה) בצורה הטובה ביותר שניתן להעלות על הדעת, ומספקת סיום שפורט על נימי הלב כמו שרק היא יודעת
הוסף תגובה
“The GOAT is back" - Paul Shrinking Season 3”
הרשו לי להתחיל את הביקורת הזו באמרה מפוצצת: ״שרינקינג״ היא ככל הנראה הסדרה הטובה ביותר שאתם עדיין לא מכירים.
כן כן אני יודע, זו אמירה לא פשוטה בכלל, אבל אני לגמרי עומד מאחוריה. אחרי הכל היא מציגה את שיתוף הפעולה השני של יוצרי ״טד לאסו״ הנפלאה עם אפל, ובדיוק כמו בפעם הקודמת קיבלנו עוד דרמה קומית איכותית, מורכבת, מיוחדת ובעיקר אנושית (שאם תשאלו אותי, אפילו מצליחה להתעלות על קודמתה בחלקים מסוימים). אבל הדמיון ל״טד לאסו״ לא נגמר רק בסגנון של הסדרה, שכן גם הפעם הסדרה תוכננה תחילה להתפרש על פני שלוש עונות בלבד. המשמעות היא שאחרי שתי עונות ראשונות מאוד מאוד מאוד מוצלחות, שהצליחו לבסס את הדמויות המשונות ומערכות היחסים העוד יותר משונות שלהן (עד כדי כך שאי אפשר היה שלא להתאהב בהן), על העונה השלישית והחדשה של הסדרה שהחלה את שידוריה לפני כמה ימים, הוטלה המשימה לסגור את הכל ולכנס את כל הסדרה וקווי העלילה (עד כה) לכדי סיום מרגש ומדויק. זו משימה לא פשוטה בכלל, במיוחד בהתחשב בשיאים הרגשיים המרהיבים שהסדרה הגיעה אליהן כבר בעונות הקודמות שלה. אבל למרות זאת, העונה עדיין עומדת במשימה הזו בגבורה, ואנחנו מקבלים עוד עונה נפלאה שמצליחה לסגור את הסיפור של הסדרה עד עכשיו בצורה איכותית ומדויקת, שתפרוט לכם פעם נוספת על נימי הרגש.
לפני שנגיע לדבר על החלקים הדרמטיים והמרגשים של הסדרה (ויש לא מעט מה להגיד עליהם), אנחנו צריכים לדבר על הפן הקומי של הסדרה, שהיה לא פחות מוצלח. בסופו של דבר, ולמרות כל הדרמה והרגש של הסדרה, היא עדיין בבסיסה קומדיה ובניגוד להרבה סדרות אחרות ניכר ש״שרינקינג״ לא שוכחת את זה. היא מצליחה להציג לא מעט רגעים שגרמו לי לצחוק בקול אל מול המסך, ואף ממנפת את הפן הקומי שלה, בצורה כזו שלא רק הופכת את העונה לעונה המצחיקה והקומית ביותר של הסדרה עד כה, אלא גם מעצימה ומחזקת את אותם רגעים דרמטיים ומרגשים, שמתקיימים לצידה במקביל. הדרך העיקרית שבה העונה עושה את זה, היא השימוש החכם במערכות היחסים והדמויות השונות, והתהליך שהן עברו במהלך שתי העונות הקודמות. במקום לבחור בהומור יותר גרנדיוזי ומפוצץ, שגורם לקהל לצחוק מכורח הסיטואציה עצמה, העונה הציגה הומור הרבה יותר עדין ומדויק (אך לא פחות מצחיק), שהתאים לה כמו כפפה ליד. השימוש החכם בדמויות ובתהליכים שהן עברו עד עכשיו, ובעובדה שהם סוג של משפחה אחת גדולה ומאוד מוזרה, פועל גם לטובת הפן הזה של הסדרה, שכן במקום שההומור ירגיש זול או אפילו מביך, הוא דווקא מרגיש הרבה יותר אישי וחברי. הירידות הבלתי פוסקות של הדמויות השונות זו על זו, והחוויות שהם עוברים יחדיו, הם לב ליבם של אותם רגעים קומיים, והשזירה המדויקת והבלתי פוסקת שלהם לאורך העונה, יחד עם כתיבה וביצוע שמשתמשת בכל ההיסטוריה שלהן עד כה (וגם עוזרת להן להמשיך במסע ובפיתוח שלהן) הופכת את העונה לממתק קומי אמיתי ומיוחד במינו.
כאמור, אין ספק שגולת הכותרת של הסדרה הזו בכלל ושל העונה הזו בפרט, היא החלק היותר דרמטי ומרגש שלה, שהיה עשוי בצורה מרהיבה. בכל פרק ופרק הסדרה מצליחה להציג לפחות רגע אחד שכזה (וברוב המקרים אפילו יותר), וכולם היו עשוים נפלא. הם היו כתובים ומבוצעים בצורה עדינה ומדויקת, ולא משנה מי הדמוית שעמדו במרכזן מצאתי את עצמי מתרגש בכל פעם מחדש, מה שלא רק שימש כעדות נוספת לרמת הבקיעות וההבנה של היוצרים והכותבים לגבי הסדרה והקהל שלה, אלא גם עזר לי להעמיק את החיבור שלי לכל אחת ואחת מהדמויות (חדשות וישנות כאחד), מה שלא חשבתי שבכלל יהיה אפשרי. מעבר לכך, אותו ביצוע נפלא ושימוש חכם בדמויות ובמערכות היחסים שלהן גם בפן הזה של הסדרה, מאפשר לעונה לבצע עוד שני דברים חשובים מאוד. הראשון שבהם הוא בנייה נכונה של הסיפור והעלילה. הכותבים של העונה הבינו שעבר לא מעט זמן מאז שהצופים והצופות נפגשו עם הדמויות השונות בעבר, ולכן הם לא זורקים אותם הישר לתוך השיא העלילתי והרגשי של הסיפור, אלא בונים אותו לאט לאט יחד עם הדמויות והקהל. שלא תבינו אותי לא נכון, העונה מצליחה לרגש כבר מההתחלה, אבל אין ספק שעוצמת הרגש עולה מפרק לפרק (אם בפרק הראשון הרגשתי חמימות בלב, בפרק האחרון כבר לא יכולתי לעצור את הדמעות), דבר שמאוד תורם לתחושת המסע של העונה, וגורם ל״סיכונים שלה״ להרגיש הרבה יותר גבוהים ככל שהזמן עובר. הדבר השני והחשוב יותר, הוא שהעונה מצליחה להציג נושאים קשים ומורכבים מאוד בצורה הטובה ביותר שניתן להעלות על הדעת. אין סוף סדרות, סרטים ואפילו משחקי מחשב כבר עסקו בעבר בנושאים של בדידות, נטישה ואובדנות (שהם פחות או יותר הנושאים המרכזיים והבולטים ביותר בהם העונה עוסקת), וגם העונה השלישית של ״שרינקינג״ יכלה בקלות ליפול בפח ולהציג אותם בצורה גנרית, או חס וחלילה אפילו צ'יזית ונדושה. אבל במקום זאת, הכותבים השונים של הסדרה בחרו לפרק את הנושאים האלו לגורמים ולהציג את ההשפעה של הבעיות המורכבות שהן יוצרות על כל אחת ואחת מהדמויות השונות, דרך הסיפורים וקווי העלילה האישיים שלהם בצורה הרגישה ביותר שניתן להעלות על הדעת. בכך העונה הפכה את היוצרות ובמקום שהדמויות ישמשו את הכותבים כסוג של כלי להעברת מסרים, המסרים והגישות השונות שהכותבים רצו להציג במהלך העונה הפכו לכלי עבור הדמויות, מה שגרם להם לעבור הרבה יותר בטבעיות, תוך כדי שהם הצליחו לרגש ולגעת בי הרבה יותר ממה שדמיינתי.
הבחירה לשים את הדמויות ומערכות היחסים במרכז הפן הקומי והפן הדמרטי והרגשי כאחד, משתלבת נהדר יחד עם העובדה שמדובר בסוג של עונת סיום שאמורה לסגור את הסיפור עד כה. למעשה, השילוב הזה עובד כל כך טוב עד שהוא מוביל לכך שהרבה מאותם רגעים מרגשים משתלבים עם רגעי קלוז'ר אישים של הדמויות הראשיות, מה שיוצר רגעי שיא מרהיבים ביופים. כל אחת מהדמויות ומערכות היחסים השונות, מקבלות במהלך העונה (ובשלושת פרקי הסיום בפרט) את הרגע שלהם לזרוח, כדי לסכם את התהליך והמסע שהם עברו מהעונה הראשונה ועד עכשיו. הקלוז'רים האלו שכל אחד ואחד מהם מצליח לפרוט על נימי הלב בצורה עדינה ומדויקת, הופכים את רגעי השיא של העונה לרגעי השיא של הסדרה כולה, שמצליחים להציג את הרגעים המרגשים והטובים ביותר של הסדרה עד כה, שלא תשאיר אף עין יבשה. סגירות קווי העלילה האלו, והדרך הנפלאה שבה הן בוצעו, הן בדיוק אבל בדיוק מה שהדמויות השונות היו צריכות, ואין ולו דמות או רגע אחד שהייתי משנה או מבצע בצורה אחרת. הרגעים האלו הזכירו לי בדיוק למה התאהבתי ב״שרינקינג״ מלכתחילה, והם זיקקו לתוכם בצורה הגולמית והטהורה ביותר שאפשר, את כל מה הטוב שבסדרה, לכדי חוויה שהיא ההגדרה המילונית מדויקת למונח אושר צרוף.
למעשה, הקלוז'ר והסגירה של המסע הנוכחי של הדמויות עשוי בצורה כל כך טובה והרמטית, שהוא הופך את החידוש (המאוד מפתיע) לעונה רביעית, למאוד מאוד מיותר, ואפילו קצת מוזר. בדיוק כמו בסיום העונה השלישית של ״טד לאסו״, גם פה נראה שהכל הוביל לכדי הסיום הפואטי והמאוד מרגש הזה, ושאין שום סיכוי או ההסבר עלילתי הגיוני לעונה נוספת של הסדרה. ב״טד לאסו״ הצליחו לקפוץ מעל המשוכה הזו בצורה יחסית חיננית עם השינוי מקבוצת גברים לקבוצת נשים (עכשיו רק נשאר לראות אם הביצוע יהיה מוצלח), אבל ב״שרינקינג״ יהיה להם הרבה יותר מורכב לעשות זאת, שכן יהיה להם קשה עד כמעט בלתי אפשרי להמשיך את הסדרה לעונה נוספת, מבלי שבמקרה הטוב היא תרגיש כמו סוג של סדרת ספינאוף, ובמקרה הרע תרגיש כמו חיקוי זול וחיוור, שהורס את התהליך של שלוש העונות שבאו לפניה. החידוש הזה שם את הסדרה במצב מוזר מאוד. מצד אחד הסגירה ההרמטית הזו בהחלט עושה חסד עם העונה הנוכחית ואף משדרגת אותה פלאים, אבל מצד שני היא שמה את העתיד של הסדרה בסימן שאלה, וגורמת לי לפקפק בהצלחה של העונה (או אפילו העונות) הבאות. יחד עם זאת, אני באמת ובתמים סומך על ביל לורנס ואפל אחרי שתי סדרות ושש עונות נפלאות (בסך הכל), ככה שבשלב הזה אני עוד מוכן לתת להם את חמת הספק.
למרות זאת, לעונה השלישית של ״שרינקינג״ יש בעיה אחת ועיקרית שמונעת ממנה להיות מושלמת, והיא הקצב המהיר של האירועים. אל תטעו, אני עדיין עומד מאחורי כל מה שכתבתי על רגעי השיא של הסדרה, ואין ספק שכל אחד מהם בפני עצמו עובד בצורה מצויינת, אבל הבעיה היא שיש יותר מדי מהם. בסופו של דבר, בעונה השלישית יש 11 פרקים בלבד ואינספור קווי עלילה ומערכות יחסים שהיא מנסה לסגור, מה שגורם לקצב של הסדרה להיות מאוד מהיר. בחלק מהזמן זה עובד ומונע מהסדרה לבזבז זמן על אלמנטים לא חשובים, אבל ברוב הזמן (במיוחד ככל שאנחנו מתקרבים אל עבר פרקי סיום העונה), נוצרת לעיתים התחושה שהעונה דחוסה מדי ושאין לה ממש אוויר לנשימה. כשקופצים מרגע שיא מרגש אחד לאחר בתוך דקות בודדות, אי אפשר שלא להרגיש הצפה רגשית, שבחלקים מסוימים אף פוגעת באימפקט שאותם רגעים וסצנות מנסות ליצור לטווח הארוך יותר. יחד עם זאת, אני בהחלט מבין את החשיבות של כל אותם הרגעים והסדר שלהם ולחלוטין לא הייתי מוותר ומוריד ולו פריים אחד מהעונה הזו, ואם כבר הייתי עושה את ההפך הגמור. אם כבר הוחלט מראש לחדש את הסדרה לעונה רביעית, היה אולי מוטב להאט את הקצב של העונה הזו, ולפצל את העלילה שלה לשתי עונות שונות. ככה, גם היינו מקבלים עונה רביעית עם הצדקה הרבה יותר גבוהה, וגם מעט מרווח נשימה בין רגע שיא רגשי אחרי למשנהו, מה שהיה הופך את סיום החלק הזה של הסיפור למושלם באמת.
מלבד הכתיבה הנפלאה של הסדרה הזו, היא גם התברכה בקאסט שחקנים גדוש ומבריק במיוחד. במהלך שתי העונות הראשונות הקאסט הזה שכלל שחקנים כמו ג'ייסון סיגל (ג'ימי), ברט גולדשטיין (לואי) ולוקיטה מקסוול (אליס) הצליח להציג את הסיפור בצורה הנאמנה והטובה ביותר שאפשר, עד כדי כך שהתחלתי להאמין שגם במציאות הם מתנהגים כמו סוג של משפחה אחת גדולה ומאוד מאוד מוזרה. לשמחתי, גם הפעם כשהעונה השלישית של הסדרה דורשת מהם לדחוף את עצמם ואת הדמויות שלהם לקצה, הקאסט המוכשר הזה עומד במשימה ובגדול. כולם מוכיחים עד כמה הם מכירים את הדמויות שלהם היטב, ומצליחים להציג את אותם רגעי שיא וקלוז'ר בצורה הכי מרשימה ומדויקת שניתן להעלות על הדעת, מה שתורם לתחושות ולרגשות, שהעונה מנסה (ומצליחה) להעביר בקהל. אבל מעל כולם יש שני שחקנים בולטים לחיוב, שמספקים את תצוגת המשחק הטובה ביותר של העונה. הראשון והמשמעותי ביניהם הוא לא אחר מאשר הריסון פורד האגדי, שחוזר לנעליו של פול הפסיכולוג הזועף ומצליח להתעלות על עצמו מחדש. תצוגת המשחק של השחקן בן ה-83 בסדרה הזו בכלל ובעונה הזו בפרט היא שומטת לסתות (במיוחד בהתחשב בגילו המופלג), כאשר הוא מצליח להעביר מנעד רחב של רגשות ותחושות בצורה כל כך חדה ומדויקת עד שקשה להבין איפה פורד מתחיל ואיפה פול נגמר. הוא מתמסר באופן מוחלט לתפקיד שתפור לו כמו כפפה ליד, תוך כדי שהוא מוסיף מימיקות עדינות (כמו רעידות היד הבלתי פוסקות שלו שגרמו לי לשכוח שהוא לא באמת חולה פרקינסון) שמשדרגות את תצוגת המשחק שלו והופכות אותה למופת של ממש. אני אפילו אגדיל ואטען שאחרי שלוש עונות שלמות בהם פורד משחק בדיוק רב את דמותו של פול ומתעלה על עצמו בכל פעם מחדש, אפשר בהחלט להגיד שמדובר באחד התפקידים הגדולים והטובים ביותר בהיסטוריה של השחקן, ואולי אפילו הטוב ביותר שבהם, וכולי תקווה שהפעם הוא סוף סוף יזכה באמי שכל כך מגיע לו.
אבל פול הוא לא חולה הפרקינסון היחיד בסדרה, כאשר הפעם מצטרף אלינו גם מייקל ג'יי פוקס האגדי, שחוזר אל עולם המשחק אחרי חמש שנים של הפסקה. בניגוד לפורד, פוקס שבאמת חולה בפרקינסון גם במציאות מופיע בסדרה לכמה סצנות בודדות בלבד במהלך העונה, כאשר הוא משחק את גרי חולה פרקינסון נוסף, שפול פוגש במהלך הסדרה. ההופעה של פוקס במהלך הסדרה אמנם קטנה, אבל היא תוספת נהדרת וראויה במיוחד לסדרה, לא רק כי נהנתי לראות אותו פעם נוספת על המסך שלי, אלא גם כי נזכרתי עד כמה הוא שחקן מוכשר. הקושי הפיזי והגופני שהוא חווה במציאות מורגשים במהלך הסצנות הבודדות בהן הוא מופיע, אבל דווקא השימוש במחלה שלו כסוג של כלי עלילתי שמחבר את הדמות שלו אל הסדרה, היא זו שהפכה את ההופעה של פוקס להרבה יותר מסתם הופעת אורח פשוטה. החיבור הזה בין המציאות לסדרה, דרך שחקן מוכשר ששב לעשות את מה שהוא אוהב למרות הקושי העצום שבדבר היה אחד הדברים הטובים והמיוחדים ביותר של העונה הזו, ואני כל כך שמח על הבחירה לכלול אותו במהלך העונה, וכולי תקווה שנראה אותו בצורה כזו או אחרת גם בעונות הבאות.
הבימוי והויזואליה של ״שרינקינג״ מעולם לא היו הפן הבולט והמוערך ביותר שלה, אבל זה לא אומר שהם לא היו טובים. גם בעונה הזו הסדרה מצליחה לשמר את הקו הזה ולמרות שהיא לא מציגה במהלכה סצנות מפוצצות וגרנדיוזיות כמו ב״ניתוק״ למשל, או סצנות עם דיוק ברמת המילימטר כמו ב״פלוריבוס״, העונה עדיין מוצגת בצורה ויזואלית טובה שאף מצליחה לבלוט מפעם לפעם. השימוש בפלטת צבעים ססגונית תורם לאווירה המשפחתית והמרגשת שהסדרה מנסה ליצור במהלך העונה. בנוסף, ברגעי השיא של הסדרה יש דגש מיוחד על הפרטים הקטנים וזוויות הצילום שבהחלט מורגש ועוזר למסר ולרגש לפגוע בקהל בצורה הטובה והחדה ביותר שאפשר. השמירה על הנוסחה והסגנון שעבד בשתי העונות הקודמות לגמרי מוכיח את עצמו גם בעונה הזו, ולמרות שלא קיבלנו שום סצנה מרהיבה שאפשר לפרק לגורמים ברמה הטכנית, עדיין קיבלו פן ויזואלי וטכני נפלא, שתומך ומקדם את העלילה והדמויות במהלך המסע שלהם בעונה.
עוד אסקפט טכני שהצליח להתבלט במהלך העונה הוא דווקא הפסקול שלה. במהלך העונה ובמיוחד באותם רגעים מרגשים ומרטיטי לבבות, נשזרו לא מעט שירים ומנגינות שנקשרו לנושא הכללי של אותה הסצנה והצליחו לחזק ולהעצים את התחושות והרגשות שחוויתי בזמן שצפיתי בהן. לא משנה אם מדובר בשירים מוכרים יותר או פחות, השילוב של כל אחד ואחד מהם נעשה בצורה מאוד מדויקת ומחושבת, שהתאימה לכל אחד מאותם הרגעים כמו כפפה ליד, ושידרגה את החוויה שלי בכמה וכמה מונים.
העונה השלישית של ״שרינקינג״ לוקחת את כל הטוב של שתי העונות הראשונות, ומביאה אותו לכדי שיא מרהיב וסוחט דמעות שמסכם את הסיפור עד כה בצורה הטובה ביותר שניתן להעלות על הדעת, מה שמציג עוד דרמה קומית מופתית מבית ביל לורנס ואפל. השימוש בדמויות השונות ובמערכות היחסים שלהם כמרכז העלילה גם של הפן הקומי וגם של הפן הדרמטי הוא הבחירה הטובה ביותר של העונה, יחד עם בימוי נהדר, פסקול עדין ומשחק פנומנלי מביאים את העונה כולה לכדי שיא אחד ענק שלא ישאיר אף עין יבשה. למרות שקיים הסיכוי שמפעם לפעם תרגישו מוצפים מדי במהלך הצפייה, כשתסיימו לצפות בפרק הסיום, אתם תתמלאו בהוקרת תודה על המסע שעברנו יחדיו, ותרצו לרוץ כמה שיותר מהר כדי לחבק את המשפחה והחברים שלכם ולא לשחרר לעולם.
ציון שלנו:
מצוין
הטוב
פסק הדין
לא יודע מה אפל מתכננים לעשות בעונה הרביעית אבל כדאי להם שזה יהיה טוב
לכבוד עליית העונה השלישית של ״בית הדרקון״, הוזמנו למסיבת עיתונאים עם יוצר הסדרה, ראיין קונדל! בראיון המיוחד, מספר קונדל על תהליך הפיתוח של העונה החדשה, האתגרים שהופכים את ההפקה של הסדרה למורכבת, המסעות האישיים שהדמויות צפויות לעבור ואיך העונה מתברגת אל תוך התוכנית המקורית לסיפור הכולל של הסדרה, בדרך אל עונתה הרביעית והאחרונה.
העונה החדשה של ״בית הדרקון״ ב-HBO Max מחזירה אותנו אל תוך העולם של ווסטרוז, היישר לנקודה שבה עצרנו בסוף העונה השנייה. אחרי הכנות רבות לקראת קרב משמעותי שישנה את סדרי הכוחות בממלכה, אנחנו סוף סוף זוכים לראות אותו במלוא הדרו. האם העונה החדשה מצליחה לספק לצופים שוב את הדרמה ואת האקשן שהם כל כך אוהבים לראות בעולם ״משחקי הכס״?
הסדרה החדשה המבוססת על הקומיקסים של מארוול, מבית סוני פיקצ׳רס טלויז׳ן ואמאזון MGM סטודיוס, מרחיבה את עולמו של בן ריילי - הלא הוא וריאנט איש העכביש ״ספיידר-נואר״ שסחף את לב הקהל בסרט ״מימד העכביש״. אך בניו יורק של שנות ה-30 אין אנימציה, אין מולטיוורס ואין צבע. כשהפשע העל-אנושי חוזר באופן מפתיע לרחובות, האחריות הגדולה של כוחות העכביש תוביל את ריילי דרך חקירה מורכבת, שתאלץ אותו להתמודד מחדש עם צלקות העבר שלו - בין אם במטרה להציל את האזרחים התמימים המנוצלים לרעה, או להצליח להציל את נפשו הבודדה.
