תודה ל-Apple TV על הגישה המוקדמת לכל 10 פרקי הסדרה!

הביקורת אינה מכילה ספוילרים.

אם נגיד זאת בעדינות, סדרות הם לא סוגת המדיה המועדפת עליי. למעשה, אם אצטרך יום אחד לבחור בין סרטים לסדרות, אני אבחר בסרטים בלי למצמץ. יש משהו בחוויה הקולנועית שמדבר אליי יותר, מאשר מחויבות ארוכה לפרקים ועונות. אבל מדי פעם, בתוך ים התוכן הבלתי נגמר, צצה סדרה אחת שמצליחה באמת לעצור אותי. כזו שיש בה משהו אחר. זווית ייחודית, טון מסקרן, או פשוט שילוב ז’אנרים, שפוגע בדיוק בנקודות הנכונות. סדרה שמצליחה לגרום לי לצאת מאזור הנוחות שלי ולראות (ולבקר) גם טלוויזיה. זה בדיוק מה שקרה כשקיבלתי את ההזדמנות לסקר את ״מפרץ האלמנות״. על הנייר, הסדרה הכילה בתוכה שילוב שהיה לי קשה להתעלם ממנו. הסדרה התיימרה לשלב בין קומדיה, שנחשבת לאחד מז׳אנרי האסקפיזם שאני הכי נהנה מהם, לאימה, שהוא הז’אנר האהוב עליי. על פניו, מדובר בחיבור טבעי אך מאתגר: מצד אחד רצון להצחיק ולשחרר, ומצד שני יצירת מתח, אי-נוחות ולעיתים אפילו פחד. לא כל סדרה או סרט מצליחים לאזן בין שני הקטבים האלה. אבל כשיש סדרה שמצליחה בכך, היא יכולה להיות ממכרת במיוחד. לפעמים, עצם הפוטנציאל הזה הוא כל מה שצריך כדי לגרום לי לתת לתוכן כלשהו צ׳אנס. אז כך יצא שמצאתי את עצמי יושב מול המסך, בלי יותר מדי ציפיות, אבל עם סקרנות אמיתית. נותן לסדרה הזדמנות להוכיח את עצמה, לסחוף אותי, להפתיע, ואולי אפילו לגרום לי לרצות לראות יותר טלוויזיה בעתיד. מכאן, נשאר רק לראות אם היא באמת עומדת בהבטחה.

דברים שלא ניתן להסביר

לפני שנתחיל לדבר על הסדרה עצמה, שווה להתעכב על הרקע שלה. ״מפרץ האלמנות״ היא סדרה מבית Apple TV, שנוצרה על ידי קייטי דיפולד. שם שאולי מצלצל מוכר בזכות קומדיית האקשן שכתבה, ״עצבניות אש״ (The Heat), בכיכובה של סנדרה בולוק. כבר מהרקע הפשוט הזה אפשר להבין את הכיוון הכללי של הסדרה: מדובר ביצירה שמגיעה עם הבנה טובה ביצירה של קומדיה קצבית, דמויות חדות ודיאלוגים שיודעים לשחק על הגבול שבין הומור למתח. העלילה לוקחת אותנו אל העיירה המבודדת מפרץ האלמנות (Widow’s bay), השוכנת על אי סמוך לאנגליה. מקום קטן, עם הרבה יותר סודות ממה שנדמה במבט ראשון. במרכז הסיפור עומד ראש העיר, טום לופטיז (מת׳יו ריס), שנבחר לתפקיד לא בזכות כריזמה יוצאת דופן או חזון פוליטי מרשים, אלא פשוט כי לא היה אף מועמד אחר. כבר מההיכרות הראשונית איתו, ברור שמדובר בדמות לא שגרתית. אדם אפאתי, מרוחק, כזה שלא באמת מחבב אף אחד וסביר להניח שגם לא את עצמו. מולו ניצבת קהילה שלמה של תושבים, שמאמינים בכל ליבם שהאי שבו הם חיים מקולל. זו לא שמועה חולפת, אלא אמונה מושרשת שמלווה את המקום כבר שנים, וכבר נחשבת כמעט חלק מהזהות שלו. לופטיז, מצדו, נחוש להפריך את המיתוס ולהחזיר את השפיות למקום… או לפחות לנסות. אלא שככל שהסדרה מתקדמת, מתברר שאולי, אבל רק אולי, יש דברים שלא כל כך פשוט להסביר.

בשלב הזה, ״מפרץ האלמנות״ נשמעת כמו הבטחה מוכרת אך מסקרנת: סדרת מסתורין עם נגיעות של אימה וקומדיה, כזו שמנסה ללכת על החבל הדק שבין צחוק לאי־נוחות. החדשות הטובות הן שהסדרה לא רק עומדת בהבטחה הזו, היא גם יודעת בדיוק איך לנצל אותה. כבר מהרגעים הראשונים, ניכר שיש כאן הבנה מדויקת של הטון: מתי ללחוץ על דוושת ההומור  ומתי לתת למתח לנשום. השילוב הזה לא מרגיש מאולץ או מודבק בכוח, אלא זורם באופן טבעי, והופך לאחד היתרונות הבולטים של הסדרה.

מי שמחזיק את האיזון הזה בצורה המרשימה ביותר הוא מת’יו ריס. בתפקיד טום לופטיז, ריס מצליח לקחת דמות שעל הנייר הייתה יכולה להיות מעיקה או אפילו דוחה, ולהפוך אותה למורכבת, אנושית ולעיתים אפילו חיננית. הוא נע בחופשיות בין קצוות: מצד אחד דמות מעצבנת במיוחד, צינית, אדישה לסביבה שלה; מצד שני, רגעים קטנים של פגיעות, כמעט בלתי מורגשת, שמצליחים לחדור דרך השריון. זו הופעה שמצליחה לייצר אמפתיה מבלי לבקש אותה במפורש, ולהפוך דמות שאמורה להיות מעצבנת במיוחד למשהו הרבה יותר עגול ונוגע ללב. לצידו ניצבת קייט או׳פלין בתפקיד פטריסיה, העוזרת האישית של טום ואחת הדמויות היותר חריגות בנוף של הסדרה. פטריסיה היא דמות שקשה לי מאוד להגדיר במילים פשוטות, אבל אני בכל זאת אנסה: היא מוזרה, לא צפויה ולעיתים אפילו מעט מטרידה. אבל דווקא מתוך חוסר הנוחות הזה, נבנה אחד האלמנטים המעניינים ביותר של הסדרה. או׳פלין מצליחה להעניק לדמות עומק ושכבות, מבלי לוותר על המוזרות הבסיסית שלה. היא נעה בין קומדיה פיזית, קומדיה שהיא כמעט אבסורדית ורגעים שמרגישים אימתיים, ובכך מוסיפה צבע ואופי לכל סצנה שבה היא מופיעה.