עדכון חדש: ביקורת ComicON | “המכוון” – כשהצלילים הופכים לכלי הנשק החזק ביותר.

ביקורת ComicON | “המכוון” – כשהצלילים הופכים לכלי הנשק החזק ביותר.

הביקורת אינה מכילה ספויילרים לסרט.

אורך הסרט - כשעה ו-47 דק׳

יש סרטים שמצליחים למשוך תשומת לב בזכות רעיון מקורי כבר מהרגע הראשון, ו-”המכוון” הוא בהחלט אחד מהם. על פניו הוא נראה כמו עוד מותחן פשע על אדם שנשאב לעולם שלא שייך לו, אבל בפועל מדובר בסרט שמנסה לעשות משהו מעט שונה. במקום להציב במרכז את השודים או את המרדפים, הוא מתעניין באדם שמאחוריהם ובדרך שבה כישרון יוצא דופן יכול להפוך לברכה ולנטל בו זמנית. התוצאה היא מותחן שמעדיף לבנות אווירה ודמויות לפני שהוא מחפש להרשים באקשן, וגם אם לא כל הבחירות שלו עובדות באותה מידה - יש כאן לא מעט רגעים שמוכיחים שהכוונה הייתה להגיע למשהו מעבר לעוד סרט פשע שגרתי.

במרכז העלילה ניצב ניקי ווייט, אותו מגלם לאו וודול, מכוון פסנתרים צעיר שניחן בשמיעה אבסולוטית - יכולת נדירה שמאפשרת לו להבחין בכל צליל, גם כזה שרוב האנשים כלל לא ישמעו. אלא שהכישרון הזה מגיע עם מחיר כבד, שכן ניקי סובל מרגישות קיצונית לרעשים ונאלץ לחיות כמעט בכל רגע עם אטמי אוזניים ואוזניות מבטלות רעשים. כשהוא פוגש את אורי, בגילומו של ליאור רז, הוא מוצא את עצמו נשאב בהדרגה לעולם שבו היכולת הזו מקבלת משמעות שונה לחלוטין. במקביל, מערכת היחסים שלו עם הארי, אותו מגלם דסטין הופמן, ועם רותי, בגילומה של הוואנה רוז ליו, מעניקה לסיפור את הלב הרגשי שלו ומונעת ממנו להפוך לעוד מותחן קר ומנוכר.

התסריט, שנכתב על ידי דניאל רוהר יחד עם רוברט ראמזי, נשען על רעיון מקורי שמצליח לייצר סקרנות כבר מהרגע הראשון. השניים אינם מנסים להעמיס על הסרט תפניות בכוח, אלא בונים את הסיפור סביב הדמויות והבחירות שלהן. גם אם המבנה העלילתי אינו פורץ דרך, הוא מצליח לשמור על עניין בזכות האופן שבו הוא משלב בין דרמה אישית למותחן פשע. עם זאת, התחושה היא שבכמה נקודות היה מקום להעמיק עוד קצת בדמויות ובעולם שהסרט יוצר, מה שהיה מעניק לעלילה משקל גדול יותר.

רוהר, שמביים כאן את סרט העלילה הראשון שלו לאחר שביסס את שמו בעולם התיעודי וזכה בשנת 2023 בפרס אוסקר בזכות הסרט התיעודי ״נבלני״, העוסק במנהיג האופוזיציה הרוסי אלכסיי נבלני. המעבר מעולם הדוקומנטרי למותחן עלילתי אינו תמיד פשוט, אך רוהר מפגין כאן שליטה מרשימה בשפה הקולנועית. הוא בוחר לתת לדמויות ולרגעים השקטים להוביל את הסיפור, במקום להישען על אקשן מתמשך או דרמה מוגזמת. הגישה הזו מעניקה לסרט קצב מחושב ואווירה בוגרת, אם כי ישנם רגעים שבהם מעט יותר חדות וקצב היו יכולים להעצים את המתח ולהפוך את החוויה למהודקת יותר

לאו וודול מוכיח לנו כאן שהוא מסוגל להחזיק סרט שלם על כתפיו. הוא מגלם את ניקי באיפוק מרשים, ובמקום להישען על דיאלוגים דרמטיים הוא מעביר את רוב התחושות דרך הבעות פנים, שפת גוף ומבטים. דסטין הופמן עושה את מה שהוא יודע לעשות כבר עשרות שנים - להעניק לדמות שלו עומק ואנושיות גם בזמן מסך לא ארוך במיוחד. מערכת היחסים בינו לבין וודול היא ללא ספק אחד המרכיבים החזקים ביותר של הסרט, והיא מעניקה לו עוגן רגשי משמעותי.

אין ספק שגם הוואנה רוז ליו, בתפקיד רותי, מצליחה להשתלב היטב בתוך הסיפור. היא מביאה לדמות שלה רגישות טבעית, והכימיה בינה לבין וודול נבנית בצורה נעימה ולא מאולצת. ליאור רז, מצדו, נמצא באזור המוכר שלו ומספק הופעה אמינה ומשכנעת. לצדו מופיעים גם גיל כהן וניסן סאקירה, שמשלימים את הצוות הישראלי בצורה מוצלחת. אחד הדברים שהפתיעו אותי היה השימוש בעברית לאורך מספר סצנות. היא אינה מרגישה כמו קריצה לקהל הישראלי, אלא משתלבת באופן טבעי בדינמיקה בין הדמויות ומוסיפה רובד של אותנטיות.

אחד ההישגים הגדולים של הסרט שייך דווקא למה שלא תמיד רואים - אלא שומעים. עיצוב הסאונד הוא ללא ספק נקודת החוזקה הבולטת ביותר של “המכוון”, והוא מצליח להכניס את הצופים לעולמו של ניקי בצורה כמעט מוחשית. אל העבודה הזו מצטרף גם הפסקול המקורי של ויל בייטס, שמשלב בעדינות בין מוזיקה מקורית, ג’אז וקטעים קלאסיים, מבלי להשתלט על הסצנות. במקום להכתיב לנו הצופים מה להרגיש, המוזיקה מלווה את הרגעים החשובים ברגישות ומאפשרת לסאונד עצמו להפוך לכלי שמספר את הסיפור.

הצילום של לואל א’ מאייר מצליח להעביר את תחושת הבדידות והניכור שמלווה את ניקי לאורך הסרט. ניו יורק אמנם מוכרת היטב מהקולנוע, אך כאן היא אינה מצולמת כעיר נוצצת, אלא כסביבה חיה שמשרתת את הדמויות ואת הסיפור. יחד עם עבודת העריכה של גרג אובריאנט, ששומרת על זרימה טבעית וקצב אחיד לאורך רוב הסרט, מתקבלת חוויית צפייה נקייה ומדויקת, שלא מנסה להרשים באמצעות גימיקים אלא באמצעות שפה קולנועית בטוחה בעצמה

ועדיין, לצד כל היתרונות שלו, “המכוון” לא מצליח למצות עד הסוף את הפוטנציאל של הרעיון שעליו הוא נשען. עולם הפשע שנבנה סביב העלילה מסקרן, אך לא תמיד זוכה לעומק שהיה יכול להפוך אותו למשכנע יותר. לעיתים נדמה שהסרט ממהר לעבור מרגע משמעותי אחד לאחר, במקום לעצור ולפתח חלק מהדמויות או לבנות את המתח בצורה הדרגתית יותר. גם מי שמגיע בציפייה למותחן שודים מתוחכם עשוי להרגיש שהדגש נמצא פחות על התכנון והתחכום, ויותר על המסע האישי של הגיבור. זו בחירה יצירתית שעובדת בחלקה, אך היא גם הסיבה שהסרט נשאר טוב - ולא מצליח לעשות את הקפיצה לסרט מצוין

בסופו של דבר, “המכוון” הוא מותחן דרמטי עם רעיון מקורי, הופעות משחק טובות ועבודת סאונד שמצליחה להעשיר את החוויה לאורך כל הדרך. למרות שהתסריט לא תמיד מממש את מלוא הפוטנציאל של הרעיון שעליו הוא נשען, הסרט מצליח לשמור על עניין בזכות הדמויות, האווירה והביצוע הטכני המוקפד. הוא אולי לא יהפוך לאחד מסרטי הפשע הזכורים של השנים האחרונות, אבל הוא בהחלט מספק חוויית צפייה מהנה ושונה מהמקובל בז’אנר. גם אם לא תספיקו לראות אותו בקולנוע, מדובר בסרט שיעבוד מצוין גם בצפייה ביתית.

אני נותן לסרט הזה : 7/10

“המכוון” אולי לא יהפוך לקלאסיקה של הז’אנר, אבל הוא בהחלט מוכיח שגם מותחן שקט ומאופק יכול להשאיר חותם בזכות ביצוע איכותי ועשייה קולנועית מדויקת.

ומה אתם חושבים? אם כבר צפיתם בסרט האם לדעתכם הוא מצדיק צפייה באולם הקולנוע, או שהיה עובד טוב יותר דווקא בשירות סטרימינג?

״המכוון״ זמין לצפייה בבתי הקולנוע בישראל.