ביקורת ComicON: ״האביר משבע הממלכות״ - משחקי הכס מצאו את הכריסטופר ריב שלהם וזה פשוט נהדר!

תמונת נושא

תודה לוורנר ברוס דיסקברי ול-HBO Max על הגישה המוקדמת לכל פרקי העונה!

הביקורת הינה ללא ספוילרים.

אחרי המתנה ארוכה במיוחד להשקת HBO Max בישראל, בשבוע שעבר זה סוף סוף קרה! ולצד ההמתנה הזו, הייתה המתנה קצרה יחסית לפרק הבא בעולמו של ג'ורג' ר.ר מרטין. הפעם, אנחנו חוזרים אל העולם של ווסטרוז דרך הסדרה החדשה - ״האביר משבע הממלכות״. אבל בשונה מהפרויקטים הקודמים שלקחו חלק בעולם זה, הסדרה הזו מתיימרת להביא רוח אחרת לחלוטין מזו שהכרנו בסדרות ״משחקי הכס״ ו-״בית הדרקון״. במקום תככים, פוליטיקה ושפיכות הדמים המוכרות, יוצרי הסדרה הסבירו שמדובר בסיפור קטן יותר ואינטימי יותר: דמות אחת מרכזית פשוטה, מסע, כבוד ודינמיקה בין הדמויות שלנו. אז לצד ההבטחה לסיפור קטן וצנוע יותר, נכנסתי לפרויקט החדש בתחושה מעט סקפטית. למרות הביקורות הראשוניות ששוחררו ושיבחו את הסדרה בהתלהבות, לא יכולתי שלא לתהות לעצמי: מה כבר אפשר לחדש בעולם שנחקר מכל זווית אפשרית? כמה אפשר עוד לסחוט את המותג המצליח הזה לפני שהקסם ייעלם?

תנו לי לבשר לכם - טעיתי. ובגדול. כבר מהדקות הראשונות, ״האביר משבע הממלכות״ מוכיחה שמדובר בסדרה נהדרת, כזו שמצליחה להציב טון ברור ומובחן מהגרסאות הקודמות ביקום. מבלי להיכנס לספוילרים, סצנת הפתיחה מעבירה מסר חד: אין כאן ניסיון לצלול שוב אל עומקי הפוליטיקה של היקום הזה או להעמיס על הצופה רשת מורכבת של תככים ומזימות. במקום זאת, מתמקדים בדמות אחת - סר דנקן.

דנק, נושא כלים פשוט שהאביר שלו מת זה עתה, יוצא למסע ברחבי ווסטרוז בתקווה להגשים את חלומו ולהפוך בעצמו לאביר. זהו מסע של זהות, כבוד וצניעות, שמקבל תפנית הומוריסטית ודרמטית כאחד כאשר מצטרף אליו ילד קטן, עקשן ולעיתים מעצבן בשם אג, שהופך להיות נושא הכלים שלו. הדינמיקה בין השניים מציגה כבר מההתחלה את הלב של הסדרה: החיפוש אחר מהותם של גבורה, מוסר ונאמנות. הסדרה מבהירה שבכדי להפוך לאביר טוב, אתה לא תלוי רק בחרב או בשיריון - אלא קודם כול בטוב הלב שלך.

וכמה שזה נשמע כמו סיפור קלישאתי, זה פשוט עובד. זה עובד מעולה דווקא בגלל שמדובר בסיפור קטן, אינטימי, כזה שלא עוסק בהצלת ווסטרוז או במלחמות ענק על כס המלכות. הבחירה להתמקד בדמויות ולא באפוסים אדירים יוצרת אווירה רעננה שמחזירה את הקסם של העולם הזה. מעבר לכך, הפורמט עצמו משחק לטובת הסדרה: עונה קצרה במיוחד של שישה פרקים, וכל פרק נמשך בערך 35 דקות בלבד. אין מריחות, אין פרקי פילר, אין סצנות שנועדו רק ״למשוך זמן״. הכול מדויק, ממוקד ואפקטיבי. הקצב הזה מאפשר לעלילה להתגלגל קדימה באופן מהודק ומאוזן, מבלי להעמיס על הצופה ומבלי להעמיס על הסיפור.

from "A Knight of the Seven Kingdoms". Photograph by Steffan Hill/HBO

אבל מעבר לפורמט ולכתיבה החיננית, הסיבה שהסדרה הזו כל כך טובה בראש ובראשונה קמה ונופלת על צוות השחקנים המוכשר. לדמותו של סר דנקן לוהק השחקן פיטר קלאפי (״ויקינגים: ולהאלה״). אני מודה זו הפעם הראשונה שאני נחשף אליו, ולגמרי התרשמתי מההופעה שלו בסדרה. קלאפי, שחקן רוגבי בדימוס שמתנשא לגובה מרשים של 1.95, מצליח לסחוב את דמותו של דנקן בצורה אדירה. הוא מעביר את התמימות הילדותית של דנקן, זו שלעתים גולשת כמעט לטיפשות, ובו־זמנית את טוב הלב הכובש שלו בצורה פשוט נהדרת. יש בו שילוב נדיר של נוכחות פיזית מאיימת מבחוץ ורכות מהורהרת מבפנים, מה שהופך אותו לאביר שהוא גם ענק וגם ילד בו־בזמן.

לאורך הצפייה, מצאתי את עצמי חושב יותר מפעם אחת על כריסטופר ריב המנוח. יש דמיון חיצוני מסוים. בהחלט הגובה, המבנה, החיוך הביישני, אבל גם משהו במשחק של קלאפי - בעיקר בפרק הרביעי והחמישי של הסדרה - שמצליח להזכיר אותו. המימיקות הקטנות, האצילות הטבעית והיכולת לשלב בין עוצמה לתמימות. לסר דנקן יש משהו ״סופרמני״ אפילו בעיצוב הדמות ובאופי שלו: לב רחב, מוסר פשוט וישיר, והיעדר ציניות מוחלט. קלאפי תופס את כל אלה באופן כמעט מושלם.

from "A Knight of the Seven Kingdoms". Photograph by Steffan Hill/HBO

לצידו, לתפקיד אג, לוהק השחקן הצעיר דקסטר סול אנסל (״משחקי הרעב: בלדה לנחשים וציפורי שיר״). גם הוא נותן הופעה מרשימה במיוחד ומצליח לג׳נגל בקלילות בין הדמות של הילד המעצבן, הקופצני והנודניק, לבין ילד תמים, פגיע וכובש, שמגלה בהדרגה עומק הרבה יותר גדול מהנראה לעין. ההופעה של אנסל מצליחה לגרום לנו להבין למה דנקן בחר דווקא באג לנושא כליו. יש בו שילוב של חוצפה, תושייה ורגישות, שהופכים אותו לבן לוויה בלתי צפוי, אך בדיוק כזה שדנקן צריך לצידו במסע הזה. הכימיה ביניהם היא אחת הסיבות המשמעותיות לכך שהסדרה עובדת כל כך טוב. 

from "A Knight of the Seven Kingdoms". Photograph by Steffan Hill/HBO

יתרון משמעותי נוסף הוא שהסדרה פונה לא רק למעריצים הוותיקים של מותג ״משחקי הכס״, אלא גם לקהל חדש לחלוטין. היא לא מצפה מהצופה להכיר שמות של בתים, שושלות, מאבקים עתיקים או מפות מורכבות של ווסטרוז. להפך, היא שומרת על מינימליזם עלילתי, שמרגיש מרענן במיוחד ביקום שבנה לעצמו מוניטין של דרמות פוליטיות כבדות. הסיפור כאן עומד בפני עצמו: אגדה פנטזיונית פשוטה, אפית במידה הנכונה, על אביר תמים וענק שיוצא למסע. אין צורך בידע מוקדם, אין צורך לזכור דמויות מהעבר, אין מה לעשות שיעורי בית ואין תחושה של ״אם פספסת, זה אבוד לך. לך תשלים עכשיו 8 עונות ו-2 עונות נוספות של פריקוול״. הגישה הזו הופכת את הסדרה לחוויה מצוינת גם עבור מי שלא ראה פרק אחד של ״משחקי הכס״, אבל מחפש סדרת פנטזיה איכותית.

יתרון נוסף ולא פחות נהדר הוא העובדה שזו לא דרמה פוליטית כבדה כמו שהתרגלנו לראות מ-״משחקי הכס״ או מ-״בית הדרקון״. להפך: ״האביר משבע הממלכות״ היא בראש ובראשונה דרמה קומית. לעיתים היא אפילו מניחה לרגע את המתח והדרמה, ומתמסרת כמעט לחלוטין לאלמנטים הקומיים. וזה עובד מצוין. ההומור מגיע מהמקומות הנכונים: מהאיזון המושלם בין התמימות של דנקן לבין החוצפה של אג, מסיטואציות מביכות בשווקים, בטורניר, ואפילו מרגעי שתיקה שמקבלים משמעות קומית בזכות המשחק המדויק של השניים. השילוב בין פנטזיה, מסע, לב גדול וקומדיה חכמה הופך את החוויה לקלילה ומהנה בהרבה ממה שסביר היה לצפות מסדרה שמתרחשת בעולם הדרמטי והכבד של ווסטרוז.

from "A Knight of the Seven Kingdoms". Photograph by Steffan Hill/HBO

בסופו של יום, ייחודה הגדול של ״האביר משבע הממלכות״ הוא הפשטות שבה. הדמויות המרכזיות הן אנשים פשוטים. אבירים מתחילים, נושאי כלים, אמני בובות ולעיתים אפילו ילדים. ועדיין, מדובר בדמויות שמספיקות כדי להחזיק סיפור שלם ולתת לו עומק ומשמעות. בסיפור אחר המתרחש בעולם של ווסטרוז, דמויות מסוג זה היו לרוב רק תוספת רקע. צללים שמשלימים את הסיפור של המלכים, האצילים והלוחמים הגדולים. כאן, לעומת זאת, הן מקבלות את הבמה שלהן, את המקום לזרוח. הצופה זוכה לחוות את העולם העשיר של ג'ורג' ר.ר. מרטין מנקודת מבט שמכניסה חום, קרבה ובעיקר אנושיות לסיפור. דמותו של סר דנקן, נושא כלים לשעבר שהפך לאביר, היא אף אנלוגיה מושלמת לכך. דנק מגיע מרקע עניי וצנוע, חסר שם, מעמד וכוח. אך דווקא הוא, האדם הפשוט, הופך לדמות ראשית שמניעה את העלילה. המסע שלו מראה לנו שכוח ואומץ אינם עניין של תארים, כסף או קשרים פוליטיים, אלא של לב, מוסר, נאמנות ונכונות לשמור על אחרים.

והפשטות הזו היא בדיוק מה שהופך את הסדרה ליצירה כל כך מוצלחת. האנשים הפשוטים האלה לא מלכים, לא לורדים ולא נבלים חסרי לב. הם דמויות שאנחנו יכולים להזדהות איתן. דמויות שחיות, מתבלטות ונוגעות בלב הצופה. אבל הסדרה לא מתעלמת לחלוטין מהעולם הגדול יותר של ווסטרוז; גם דמויות בעלי שם, בעלי מעמד או כבוד מופיעות מדי פעם, ולעיתים אפילו מקבלות סצנות קצרות שמעניקות עומק וסיפור נוסף. אך במקום לגזול את הפוקוס, הסדרה מצליחה להראות שהן יותר מאצילים שטחיים או נסיכים מנותקים. הן חלק מעולם שמרגיש אמיתי, רחב אופקים ומורכב בפיתוליו, אך נגיש ומחובר לדמויות הקטנות שמובילות את העלילה.

from "A Knight of the Seven Kingdoms". Photograph by Steffan Hill/HBO

זו ההצלחה הגדולה של הסדרה: היא מחברת אותנו לדמויות שמצד אחד היו בעבר שוליות, ומצד שני הופכות למרכז הסיפור. הן מוכיחות שאנשים פשוטים, עם לב גדול ותבונה רגשית, יכולים להיות לא פחות מרתקים ומעוררי השראה מכל מלך או נסיך. הפשטות הזו מעניקה לסדרה חמימות, קרבה אנושית ומקום לצמיחה של הדמויות. לנו כצופים, היא מרגישה כחוויה אמיתית, מרגשת ומענגת בו זמנית, כזו שמוכיחה שהקסם של היקום של ג'ורג' ר.ר. מרטין עוד עובד ורחוק מלפוג. 

נקודה נוספת שחשוב לי לציין: אני צפיתי בכל ששת הפרקים, והסדרה עתידה להיות משודרת בפורמט שבועי. למרות זאת, אני סבור שהיה עדיף לשחרר שני פרקים בשבוע, כדי לשמור על קצב צפייה אחיד ולהעמיק את ההנאה. עם זאת, אני מאמין שהמעריצים האדוקים של העולם הזה יהיו מספיק סבלניים בכדי לחכות בכל שבוע לפרק נוסף. אלה שלא, תמיד יכולים לחכות שכל ששת הפרקים יהיו זמינים לצפייה ולטרוף אותם בצפייה רצופה בסטרימינג. 

הציון שלי ל-״אביר משבע הממלכות״ הוא 8.5/10!

סיפור פנטזיה אפי, שמצליח להיות בו זמנית תמים ופשוט, וכל זה בתוך בעולם המורכב והפוליטי של ״משחקי הכס״.

״האביר משבע הממלכות״ תחל את שידוריה בשירות הסטרימינג HBO Max ביום שני, ה-19 בינואר, עם פרק חדש בכל שבוע.

מה דעתכם? האם אתם הולכים לצפות בסדרה החדשה? והאם היא נשמעת לכם כמו הרחבה מעניינת לעולם של ״משחקי הכס״? ספרו לנו בתגובות!

from "A Knight of the Seven Kingdoms". Photograph by Steffan Hill/HBO