ביקורת ComicON: ״תוצאה״ (Outcome) - מי מבטל את קיאנו ריבס?
- עידו שייביץ
- 3 days ago
- 10 min read
תודה ל-Apple TV על הגישה המוקדמת לסרט!
תקציר: ריף הוק (קיאנו ריבס) הוא שחקן קולנוע קלאסי, שחוזר להופיע בפרויקטים לאחר 5 שנים של הפסקה, במהלכן התמודד עם התמכרות לסמים ונגמל ממנה. לריף אכפת מאוד מהתדמית הציבורית שלו, כשהוא חושש מכל בחירה שעלולה להוציא אותו כאדם בעייתי בעיניי הציבור. כאשר נודע לעו״ד מצבי החירום שלו, איירה (ג׳ונה היל), כי סרטון מסתורי בכיכובו הודלף לידיים הלא נכונות ועלול לפגוע בשמו הטוב - ריף חייב לוודא שאינו יוצא לציבור. הוא מתחיל מסע בין האנשים לאורך חייו שהשאיר עליהם רושם רע, במטרה להתנצל, לאחות את השברים ולאתר את האדם המחזיק בחומרי הסרטון שעלול לבטל אותו לעד.
אני לא חושב שזו תהיה טענה קיצונית לומר שמעטים מאוד - עד כדי לא קיימים - האנשים ששונאים את קיאנו ריבס. הגישה החביבה שלו, החיוך הקוסם שלו והכנות האנושית הכללית שלו המוכרת לכולנו הופכות אותו לנקודת אור בכל הפקה שהוא משתתף בה, לא משנה אם היא טובה או רעה בסופו של דבר. הרי רק לפני מספר חודשים ביקרתי את הסרט ״מזל משמיים״, שהיה קומדיה די בנאלית ואנכרוניסטית מכל כיוון שהוא, אך עדיין נהניתי מכל שורת הגשה שהייתה לריבס להציע בו. וגם אם מסתכלים אחורה, ניכר שזו מגמה שחוזרת על עצמה. מפיקים משתמשים בנוכחותו של ריבס על מנת לנסות ולהרים סרטים שפחות מצליחים לעמוד בזכות עצמם. אם נשים לרגע בצד את תפקידו כשאדו ב-״סוניק הסרט 3״, הרי שגם פרויקטים בתקציבים די גדולים כמו ״בלרינה״ או אפילו ״בובספוג הסרט: מבצע הצלה״ נאחזים בקצות אצבעותיהם בהופעות האורח שלו הן עלילתית והן שיווקית, שכן כוחו ככוכב קולנועי אולי יוכל לסייע להם למשוך עוד כמה אנשים אל המסך. בעוד שאני לגמרי לא מאשים אותם על הבחירה הזאת, אני כן חושב שריבס צריך לקיים איזו שיחה או שניים עם המנהלים שלו ועל הפרויקטים שהם מביאים לו. אני בהחלט מאמין שיש לו את הכישרון והיכולת לשחק בפרויקטים אמיתיים ומשמעותיים, ואני כן סקרן לראות אותו בסרט ״מערכת הבידור תקולה״. אבל כפי שיכולתם לתאר לעצמכם, גם במקרה הזה מדובר בסרט שנשען כל כולו על ריבס, ובלעדיו היה קורס כמגדל קלפים.
הפרויקט הבימויי של השחקן הקומי המוכר ג׳ונה היל (״21 ג׳אמפ סטריט״) שואף להציג זווית שונה ומעניינת על החוויה של שחקן בתעשיית הבידור בעת המודרנית, כאשר תרבות הביטול אופפת מעל ראשו באופן תמידי. כששחקנים ויוצרים רבים מוצאים לאור על עוונותיהם, מהקטנות ועד הגדולות, מובן מאוד כי כוונתו המקורית של היל הייתה להראות את הצורך של עובדים תמימים בתעשייה ללכת על קליפות ביצים, על מנת שלא ליפול במעידה לא מכוונת. על פניו, מדובר בקונספט די מעניין, עם פוטנציאל רב להיחקר דרך סרט באורך מלא. אך לצערי, הסרט נכשל בצורה משמעותית בהבאת הרעיון הזה לכדי נרטיב מעניין. הוא אינו מצליח להרכיב את מסע דמותו של ריבס בצורה מספיק אותנטית, מספיק מסקרנת, מספיק מעוררת אמפתיה או אפילו מספיק מבדרת לצפייה. בזמן שניתן להבין את חשש הדמות למצבה, השיחות שלו עם הדמויות השונות שהוא מנסה להתנצל בפניהן לא מורכבות או מוצגות בצורה שתגרום לנו להתחבר אליהן בפן הרגשי, או להבין בעצמנו את ה-״לקח״ שהוא אמור לקחת מהם. מאחר והסרט אינו משקיע את הזמן בלבסס את אותן הדמויות יותר מידי, או את העולם העוטף את הדמות הראשית שלנו בצורה מעמיקה דיו, כל דמות שהוא נפגש איתה היא אדם אקראי עבורנו. המפגשים האלו אינם מצליחים להיות אמוציונליים ואינטרוספקטיביים כמו שהתסריט חושב, מאחר ואין לנו היכרות עם גישתם המקורית או חלקם בסיפור, ועל כן רגע של כנות לא נתפס בעינינו כחריג או רציני יותר מיתר הרגעים בסרט. גם באשר לדמויות המעטות שהוא כן דוחף לתוך הסיפור שלנו ומלוות אותנו לאורכו, הוא עושה זאת בצורה מציקה ומאביסה, כך שהצופים לא רוצים לראות אותם על המסך שלהם - ולבטח שלא אכפת לקהל מהרגעים בהם אלו מנסים להיות אמוציונליים. רגעים בודדים בתסריט כן מצליחים להעלות נקודות מעניינות למחשבה, אך אלו נטמעים ונבלעים בין נסיונות מלאכותיים לאחוז בכל החלקים יחד מפני קריסה.
דווקא מפאת מקורו של ג׳ונה היל כשחקן קומדיה, הייתה בי איזו שהיא תקווה שהסרט לפחות יוכל לעבוד מהפן הקומי ולהציג סאטירה שחורה מבדרת במיוחד. לצערי, בדיוק כמו עם עזיז אנסרי ב-״מזל משמיים״, קיבלנו כאן עוד הוכחה שקומיקאים טובים הם לא בהכרח תסריטאי קומדיה טובים. ההומור בסרט הזה פשוט לא מצחיק באף שלב שלו. במקום להציג את המתרחש בצורה אירונית וביקורתית, בהצגה של חוסר נוחות ריאליסטית בסגנון הסדרה המעולה ״הסטודיו״, הסרט נמנע מלהביע אמירה מושחזת בתחום הזה ולהפנות אצבע מאשימה לאיזה שהוא הלך רוח חברתי כזה או אחר. אם כבר, כיאה לסרטי קומדיה שמאבדים את הצפון שלהם, הסרט רוכב מאוד על כך שהוא מרשה לעצמו להתייחס בישירות לנושאים שאינם ״פוליטקלי קורקט״ ומצפה שהקהל יתן לו קרדיט על כך. הוא רוצה שהקהל יקרע מעצם זה שהם רומזים לכך שיתכן כי סיבות הביטול היו גזעניות או מיניות, אך לא באמת מתעמקים בנושאים האלה, שהם באמת הרבה יותר מורכבים ממה שמוצג. בדיחות רבות אחרות של הסרט מתבססות על כך שהדמויות אומרות משפטים אקראיים שמוציאים אותם ״מוזרים״, לרבות דברים שקשורים לעישון, לאלכוהול, לבדיחות שואה או להיותם זקנים ומרופטים. ויתר הבדיחות, לצערי, פשוט מציגות את דמויות המשנה עושות הרבה רעש או מביעות מימיקות קריקטוריסטיות, שלא הולמות את הטון של הסיטואציה. אומנם ריבס לא משתלב בפני עצמו בהומור הנחות הזה, אך שוב, כפי שכתבתי בביקורת לפרויקט הקודם שלו - סמים הם לא תחליף לבדיחה ומשפט מודע על גזענות הוא לא פאנץ׳ ליין. ובמקרה הזה, גם הטיות של ״פאק״ שמוטמעות בצורה מוגזמת אל תוך משפטים לא הופכות אותם לרציניים יותר. כנראה שלא למדנו כלום במהלך חצי השנה שעברה. מצד שני, לפחות הפעם התוכן לא זכה להפצה קולנועית, מה שכנראה מעיד ש-Apple לפחות בעלי מודעות.
המבנה של הסרט מאוד מוזר. למרות שהוא מציג מתחילתו פורמט שיחלק את הסרט לשלבים, מורגשת התחושה שאין קצב או זרימה אחידים להשתלשלות העניינים. סקשנים מתחילים ונגמרים בנקודות אקראיות בזמן, מבלי היכולת של הדמות הראשית לחשוב עליהן או לעבד אותם מעבר לסצנה האחת של השיחה הפרונטלית שמוקצית לכל אחד מהם. זו בחירה שלא מאפשרת לנו כצופים מספיק זמן להבין מה המשמעות של המידע שנמסר בשיחות אלו, ומונעת מאיתנו לראות כיצד המסקנות משפיעות על המשך דרכו של ריף. הסרט גם לא טורח לקדם באמצעות הסקשנים האלו את המחקר לגילוי זהותו של הסוחט ומהן נסיבות סחיטתו באופן עקבי. במקום זאת, הוא מחזיק את התעלומה באוויר כשנוח לו וזורק עלינו מקבץ משמעותי של פרטים חדשים משמיים - לפעמים אפילו כנגד ההיגיון של הסוחט - כשהוא מרגיש שצריך להתקדם. במקום שיהיה מדובר בשני תהליכים שמתרחשים במקביל (פתרון הסחיטה והמסע האישיותי), מדובר בתהליך אחד שבור ותהליך שני שמפוזר מלמעלה בחוסר הבנה של הדרגתיות מהי. זה מצב מצער מאוד, שכן הפרמיס באמת הכיל בתוכו את הכיוון לסרט מעניין וקצבי, ששוזר את המסרים שלו תוך כדי קידום העלילה. בפועל, זה לא מרגיש שהתסריט של הסרט נכתב על ידי מישהו בעל ניסיון תסריטאי (שותפו של היל לכתיבה אכן לא כתב אף פרויקט לפני כן) ואף נדמה שלא עבר תהליכי שכתובים ותיקונים. אם כבר, הדבר היחיד שניתן לשער שנעשה לתסריט הוא פאנצ׳-אפ, כלומר ניסיון לעבות אותו ולשפר את הקומיות שלו בהוספת בדיחות. רק שבמקרה הזה, גם ריבוי הבדיחות שמותחות את זמן הריצה שלו אל אורך של סרט מלא בקושי (84 דקות) אינן מספקות ערך מלבד היותן פילר. אולי זו ההוכחה של איך סרט יכול להיראות כשלא בוחנים אותו באמצע הדרך.
למרות הפספוס הרב בהפקת הסרט מהייעוד המבטיח שהיה לו, כן יש לי שתי נקודות בולטות לציין לחיובו שאני דווקא מעריך. הראשונה ככל הנראה מובנת מאליה, והיא שקיאנו ריבס עדיין חביב מאוד גם במסגרת הסרט הזה. הוא תמיד מעלה לי חיוך על הפנים. יש משהו בלתי מוסבר בהופעות שלו שגורם לו להיראות טבעי לסיטואציה ומרים רוח באופן עקבי. אני חושב שבהפקת הסרט הזה, זוכה ריבס להיות הרבה יותר משוחרר ושמח ביחס להפקותיו האחרונות, ואף יתכן שמדובר באחת ההופעות המגוונות ביותר מבחינה אמוציונלית שיצא לי לראות ממנו בשנים האחרונות. הוא מנסה להראות עוד צדדים שלו, לא רק פנים חייכניות, ובעיניי הוא מצליח למכור את זה (לפחות כמה שניתן בהינתן המסגרת). יצאתי מהסרט משוכנע שריבס נהנה לקחת חלק בפרויקט הזה, או לכל הפחות הכיל בתוכו את הרצון להשקיע בדמות כמה שידרש - גם אם מדובר בסופו של דבר בהכנסה צדדית. אני לא מקנה אוטומטית כבוד לעצם קיומו בסרט כפי שהמפיקים בטח מתכוונים במקור, אבל הוא אכן מצליח להוכיח כל פעם מחדש שהוא לא מאבד מקסמו, גם במקום חסר תקווה. לצידו, אציין גם שהיוצר והבמאי מרטין סקורסזה, אשר מופיע כאן בתפקיד משחק יחסית קטן, עושה עבודה טובה על חלקו ומצליח להציג את הנדרש מדמותו באמוציות נוגות עדינות. הצלחתי להבין ללב של הדמות שלו על אף ברבוריה הרבים והבלתי נפסקים, ואני מאמין שזו תוצאה של במאי אגדי שיודע מה נדרש משחקן בשביל למכור דמות. המחשבה שאדם כמו סקורסזה היה צריך לעבוד תחת בימויו של ג׳ונה היל היא די משעשעת בעיניי, במיוחד אחרי שהתפקידים היו הפוכים לגמרי ב-״הזאב מוול סטריט״, אך אני נוטה לשייך את ההישגים בהופעתו של סקורסזה יותר אליו מאשר להיל.
הנקודה השנייה לחיוב היא שהסרט הזה, באופן די מפתיע, שם דגש לא קטן על שימוש בצבעים מגוונים כמעט בכל סצנה. מרבית השוטים של הסרט מוארים וערוכים עם פלטת צבעים די עזה ומגוונת, שגורמים לו להראות שונה ויזואלית מרוב בחירות הסינמטוגרפיה של סרטי הסטרימינג הזולים יותר (כמו למשל, ״מייק & ניק & ניק & אליס״). הבחירה הזאת כן עומדת בקו החזותי של מרבית הפרויקטים שמשוחררים תחת Apple TV, שכן ״פלוריבוס״, ״מרגו צריכה כסף״ ו-״ניתוק״ מתהדרות בפלטות צבעים מרהיבות, אך זה בהחלט אספקט לא שגרתי לראות בפרויקט מהסוג הזה. כן חשוב לומר שהרבה מהשוטים המדוברים מצולמים על רקעים שהם גרין סקרין ברור ביותר (ואף הרקע שמוטמע עליהם אינו באיכות החדה ביותר לעומת בני האדם והאביזרים המצולמים על הסט), אך ניכר שלפחות הייתה התאמה בפועל בין גווני התאורה לגווני הרקעים, כך שהצבעים השתלבו טוב בתוצאה החזותית הסופית. כך נוצר מצב שלמרות שעבודת הצילום הייתה די סבירה ושגרתית, העיניים כן נמשכו יותר למוצג במסך בזכות הגיוון הצבעוני. אני בהחלט מעריך את Apple שמראים אכפתיות גדולה למיצוי המקסימלי של מסכי הטלויזיה הביתיים, בתקופה שבה הרבה תכנים מצולמים מראש בסביבות חשוכות או מונוכרומטיות כהות ומשמימים לצפייה.
ג׳ונה היל אולי מצליח להציג עבודת בימוי די סבירה ומתקבלת על הדעת, והוא כן מצליח להוציא מחלק מהשחקנים הופעות שמתאימות למתרחש סביבן. אך מאחר והכתיבה אינה מצליחה באמת להעביר את העומק הרגשי שהוא מנסה (או לפחות היה אמור) להעביר דרכן, אני נוטה להאמין כי ההישגים האלו מגובים מאוד בכשרון המוטמע באותם שחקנים עוד בטרם ליהוקם (ויתכן שזה אחד המוטיבים לליהוקם). הקושי הזה ניכר מאוד גם בדמות שלו, עורך הדין איירה, שפשוט לא סבלתי לאורך כל הצפייה. זו בעיה די משמעותית, שכן הוא דמות גדולה בסיפור - יתכן שאף הדמות השנייה הכי גדולה אחרי דמותו של קיאנו. האיפור ועיצוב השיער שעשו עליו נראים פשוט נורא והופכים אותו ללא שונה מהומלס פרוע (כשהוא אמור להיות איש עסקים מנוסה), כך שהוא נראה כמו פארודיה בסגנון ״בובה של לילה״ מאשר דמות שאני אמור לקחת ברצינות. האופן שבו הדמות שלו כתובה ומוגשת מעצבנת ללא שום סיבה הגיונית, כאשר היא סתם צועקת או עושה פרצופים - שזו המקבילה האלתורית של קומיקאי להתחננות שנצחק ממנו כשהוא נואש. אין לי בעיה עם דמויות קומיות אקסצנטריות, סשה ברון כהן עשה מזה קריירה. אבל לשחוק את ההומור שלהם עד היסוד לרמת חוסר נסבלות זו לא הדרך לעשות זאת. הוא מאוד הזכיר לי את הדמות המשנית של בראדלי קופר בסרט האחרון שביים בעצמו, ״זה עובד?״ - ולא, זה לא עובד. אני מבין את הרצון של במאי עם שם מוכר להטמיע את עצמו בתוך הסרט שלו, אבל צריך לחשוב עד כמה זה תורם לפרויקט מלכתחילה.
בנוסף, הייתה לי בעיה מאוד מהותית עם הדמויות המשניות ששוחקו על ידי קמרון דיאז ומאט בומר. מדובר בשחקנים לא רעים בכלל, שפשוט בוזבזו בצורה משמעותית לאורך הסרט הזה. לא ניתן להם שום דבר לעשות מלבד להיות ברקע של חלק מהסצנות ולומר לחלל האוויר כמה שהם זקנים, ״הומואיים״ או ״מסוממים״, בהגשת משחק בעלת אנרגיות שלא יביישו את הדמות של מיכל ב-״המחברת הסגורה״. לא יכולתי לסבול לרגע את הדמות שלהם בסיפור, שלא לדבר על הסלידה המתעצמת ככל שנהיה מובן יותר ויותר שאין להם השפעה ממשית על הסיפור. הם כמו זוג דמויות לרלרניות שהולכות מאחורי ״מלכת השכבה״, שאין להן אישיות משל עצמן והן בסך הכל קולות שניים של תמיכה ברקע. מעין הדים של הומור שחוק. כאשר הסרט נזכר בשלב ממש ממש מאוחר בריצה שלו שהוא רוצה לעשות איתם משהו בשביל שלא יהיו לגמרי חסרי תכלית, מורגש שהבחירה הזאת נופלת גם היא משום מקום. היא לחלוטין חסרת כל הצדקה מקדימה למטען הרגשי המוצג, שמשום מה נדמה להם שהם מזעזעים את הצופים באמצעותו. מעבר אליהם, היו כמה וכמה שחקנים שמופיעים אך ורק לסצנה אחת. חלקם בעלי ערך סיפורי במסע הדמות הראשית, חלקם ללא, אך את כולם אני לא אזכור בסוף הצפייה (אפילו בכתיבת מילים אלו אני לא זוכר את חלקן). הסיבה לכך היא שהדמויות האלה לא באמת יוצרות תרחישים מסקרנים לצפייה ואינן משפיעות בצורה משמעותית על דרכה של הדמות. הן לא מספקות פרספקטיבה מעניינת למחקר הדמות שלו. כל אחד מהן פשוט מופיעה לסצנה אחת בדרך, שהיא זניחה לחלוטין במארג הכולל. וכשיש כמה וכמה כאלו, זה מרגיש שאין באמת סרט שלם - אלא מקבץ של סצנות נפרדות ובלתי תלויות. אטען אף שיש בניהן סצנות ושחקנים שהיו מיותרים ככלל, והסרתם מהפרויקט לא הייתה משפיעה על דעתי לחיוב או לשלילה.
היו לי ציפיות לקראת הסרט, אך אין ספק שהוא אכזב אותי במידה מה. לא הצלחתי למצוא את עצמי ממוקד במה שהוא מנסה להציג או מסתקרן לאן הוא עלול להתקדם. במקום להעמיק בנקודות הפרמיס המעניין שלו כפי שציפיתי שיעשה, הוא פשוט המשיך לרוץ קדימה ולדלג בין אותן הנקודות בקלילות יתר, מבלי לתת לנושאים לשקוע ולהתעכל במלואם. הוא אומנם רוכב באופן חלקי על כיוון אישיותי דומה לזה שהוצג לנו בסרט ״ג׳יי קלי״, גישת השחקן שממרום כיסאו לא יודע איך זה להיות אדם פשוט, אבל הוא לא מתקרב אפילו בקצת להתעמקות ופיתוח הדמות שהיו שם. היה לו פוטנציאל להציג נקודת מבט מעניינת על נושא מודרני שורשי בתרבות האינטרנטית היומיומית של כולנו, מבלי לעשות אותו יותר מידי מתריס או נוטה לכיוון מטיף כפי שיתכן והיה מצופה ממנו. היה לו פוטנציאל לבנות פורמט פרקי, כך שבכל שלב הדמות של ריבס הייתה מתפתחת ומבינה משהו על עצמה, דרך המפגשים עם האנשים השונים מעברו. היה לו פוטנציאל לעורר מחשבה בנוגע ללקיחת אחריות אישית על המעשים שלך, ולהנחית מוסר השכל לפיו תדמית אישית טהורה באה מכוונה כנה ולא מצורך ״לשחק את עצמך בטוח״. אבל הם פשוט לא מנצלים אף אחד מהאספקטים הפוטנציאליים האלו. ג׳ונה היל אולי מאמין שהוא עושה את זה, התסריט אולי כותב על הנייר שהוא עושה את זה, אבל התוצר בפועל לא מצליח לשקף זאת. הסרט דואג להציף את הצופים בהסחות דעת בזמן שהוא שט לצידו של הנושא, מבלי להתאמץ לבנות אותו או לנבור בו בצורה מעניינת שתהלום אותו.
״תוצאה״ הוא תוצר של רעיון לא רע בכלל, שהובא לידי ביטוי על ידי האנשים הלא נכונים עם המטרות הלא נכונות. גם אם לג׳ונה היל הייתה כוונה לחקור את הנושא תרבות הביטול בצורה ביקורתית וסאטירית, הסרט לא עומד במשימה הזאת ולא מספק זווית מעניינת או חדשנית על העולם הזה. גם בכל הקשור להיותו קומדיה שחורה, הסרט נכשל פעם אחר פעם בניסיון להצחיק באופן טבעי, ולכן ״מתחנן״ בפני הקהל שיביע לכל הפחות גיחוך באמצעות הומור זול ו-״אדג׳י״, שגם הוא פשוט אינו עובד. לפרויקט אכן יש נקודות אור, שכן קיאנו ריבס מצליח להציג את הדמות שלו בצורה חביבה למדי וניכר שהוא מאפשר לעצמו להשתחרר מבחינה רגשית לאורך הסרט, סקורסזה כן מצליח קצת לגעת ברגשות הצופה מבעד לתסריט שניתן לו, וכן ההשקעה בגיוון הצבעים בהפקה ראויה לפחות להערכה דלה. אך הכשלים במציאת תכלית וזהות עבור שאר הדמויות המשניות, הלקויות בהרכבת מבנה הסרט כך שיתפוס את תשומת הלב והסקרנות של הצופים וההחמצה להוציא את הקהל עם לקח אישי עוצמתי או אמירה מובהקת, מעידים על כמה המפיקים של הסרט היו צריכים להיות יותר מעורבים בבחינתו ובתיקונו. בשלב זה, הם לא יכולים להיתמם שלא קיבלו את התוצאה המתבקשת - לפיה מוטב שהיה מבוטל.
אני מדרג את הסרט הזה - 6 נמוך מתוך 10! 🌊
בהחלט ציפיתי ליותר.
נ.ב. אני מבין שהבחירה המוזיקלית שלכם ב-Everybody Wants To Rule The World היא מקרית, אבל היא מטרגרת אותי להיזכר שקיימים סרטים טובים יותר.
הסרט ״תוצאה״ (Outcome) זמין לצפייה ב-Apple TV.
Comments