ביקורת ComicON: ״לנצח נצחים״ - עד שהמוות יפריד בינינו... ומה אז?
- עידו שייביץ
- לפני 4 ימים
- זמן קריאה 6 דקות
זכינו לצפות בהקרנת הבכורה העולמית של הסרט החדש של A24, ״לנצח נצחים״, בבימויו של דיוויד פריין ובכיכובם של אליזבת אולסן, מיילס טלר וקאלום טרנר, שהתקיימה כחלק מפסטיבל הסרטים הבינלאומי טורונטו ה-50 (TIFF) בתחילת ספטמבר 2025. כמו כן, אנחנו רוצים להודות לקולנוע לב על ההזמנה להקרנת הבכורה הקולנועית של הסרט בישראל! כעת כשהסרט עולה על המסכים ברחבי הארץ, בואו לקרוא את הביקורת שלנו על הסרט החדש!
תקציר: דרמה קומית המתעסקת במשמעות האמיתית של אושר. ג׳ואון ולארי הם זוג אנשים מבוגרים, אשר הולכים לעולמם ממקרים מצערים בסמיכות אחד לשני. הם מגיעים למסוף הביניים - תחנת מעבר המאפשרת לאנשים מתים לבחור היכן ירצו לבלות את הנצח שלהם, מתוך שלל אפשרויות אידיליות ואוטופיות. אך באותו מסוף, מתברר כי בעלה הראשון של ג׳ואון, לוק, אשר נהרג במלחמה בשנות צעירותו - המתין במשך 67 שנים על מנת להתאחד איתה. כעת ג׳ואון צריכה לעמוד בפני הבחירה הקשה, מי בן הזוג שאיתו תרצה לבלות לעולמי עד - אהבתה הראשונה והמקורית, או הבחור שעמד לצידה במשך רוב ימי חייה. ואין מצב שהגברים הולכים לעשות חיים קלים (או מוות קל?) עד שתיפול הבחירה.
איזה כיף שאנחנו זוכים לקבל סרטים כאלה. מדובר בפרויקט מקסים ביותר ומלא ברגש עמוק ובחימום הלב, אך גם בהרבה הומור, קלילות וציניות. הסרט מציג דרך סיטואציה היפותטית ופשוטה את המורכבות שיש בחיים מלאים ובאהבה שנכללת בהם, לא רק בין אנשים אלא גם בינם לבין עצמם. הוא מעמת את הדמויות שלו עם המחשבה מה מגדיר רגע אושר אמיתי בחייו של אדם, ואיפה עובר הגבול בין כמיהה לבין אהבה אמיתית. באופן מעניין לפרמיס הציורי שלו, הוא גם מציג את הלבטים הפנימיים של האדם בכל הנוגע לספקות אישיות והחמצות לאורכם של החיים, אל מול הסיפוק האישי והנחמתי בטוב שאכן היה בסופו של דבר על אף האכזבה והצער. העלילה גם דואגת לנתח את התחושות הפנימיות של כל אחת מהדמויות מנקודת מבטה האישית, כך שאנחנו מגלים את העולם המלא של כל אחד ואחד במסע הזה - ואף אחד מהם לא בהכרח מוצג לנו כצודק או טועה. הרי שבסופו של יום, כולנו עם רגשות, אהבות ואכזבות.
הסרט מאוד מצחיק ושומר על רמת ההומור הזאת, שהיא מהירה, פשוטה ומלאת חיבה, לכל אורכו של הסרט. הצלחתו של ההומור מתקבלת בעיקר מעבודת המשחק, ההגשה והטיימינג המעולים של קאסט השחקנים, והחופשיות של הכתיבה שמרשה לעצמה להשתעשע עם הקונספט שברשותה כמעט ללא גבולות (לפעמים אפילו יותר מהמצופה, בקטע טוב מאוד שמעיד על רוח שטות והנאה). גם כאשר אנחנו רואים דמויות מתווכחות אחת עם השנייה בצורה אמוציונלית או ממש מדברות על המוות שלהן והדברים שגרמו לכך, הביזאריות הכללית של הסיטואציה הופכת את אותן השיחות לקלילות ועם ווייבים חיוביים. כל זה מגיע כמובן גם לצד תצוגת רגש אמיתית מצד הדמויות השונות, כאשר אנחנו זוכים גם לראות אותן כאובות ושבורות, והסרט נותן להם את המקום הזה מבלי לגמרי להגחיך אותם במצבם זה. הן מביעות תחושות אהבה עמוקות שורשית, אך גם תחושת כאב ואכזבה כאשר הם חשים את הכישלון בהשגת דרכם. על אף שלא ראיתי את הסדרה, ממה ששמעתי אני מתאר לעצמי שהסרט לוקח השראה ומציג וויב מאוד דומה ל-״המקום הטוב״.
אני כן רוצה גם להרים לתסריט, שעל אף שהוא לא עבודת הכתיבה הכי טובה שראיתי השנה, הוא כן מצליח למצות את הסיטואציה בצורה די טובה. הצפייה החוזרת שלי בסרט אף הבליטה בעיניי שבין כל הקונפליקט הזה של משולש האהבה, הסרט מאוד מתעסק דווקא ברעיון של להמשיך הלאה אחרי אהבה שנקטעת באיבה. כלומר, הנושאים שהוא מתעסק בהם יכולים להיות גם מאוד רלוונטיים עבור מישהי או מישהו שאיבדו את יקיריהם מכל סיבה שהיא במציאות וכעת צריכים לפתח מערכת יחסים חדשה עם אדם אחר. הקונפליקטים שעוברים על דמותה של אליזבת אולסן משקפים בדיוק את הקונפליקטים שיכול להיות לאדם כזה עוד בימי חייו - האם העובדה שאני ממשיך/ה הלאה אומר שלא אהבתי את האדם שהייתי איתו קודם? האם הוא היה מאוכזב ממני שאני ממשיך/ה לחיות ולא להתאבל עליו? האם האדם החדש שאוהב ירגיש אהוב ובעל ערך אם זיכרון האובדן שלי ימשיך להדהד בראש שלי? אומנם כל זה מוצג במעטה קלילות וקומיות, אבל אלה נושאים חשובים שאכן קורים במציאות שלנו ויפה לתת להן ייצוג רגשי במדיה.
עיצוב ההפקה של הסרט פשוט מהמם והופך את הסרט הזה לממתק ויזואלי צבעוני וחמוד ביותר, מהסוג שכבר לא רואים היום יותר מידי בקולנוע בלייב אקשן. הסרט ברובו מתרחש במעין מרכז כנסים ומלון, בו אנשים שונים מנסים למכור לך את עולם חיי הנצח השונה והמיוחד שלהם. הדבר לא רק מאפשר חופש יצירתי וגיוון בקביעת השפה העיצובית והשיווקית של כל אחד מאותם העולמות, גם אם הם מופיעים לשניות בודדות על המסך, אלא גם סט המלון והועידה כולם מעוצבים באופן ויטנג׳י אפשר לומר, דבר המשרה תחושה מאוד מנחמת. הייתי אומר משהו באמצע בין הסגנונות הויזואליים של ״לוקי״ ושל ״וונדה-ויז׳ן״.
בנוסף, מאחר ומדובר באיזור שנמצא מעבר לרובד החיים, היום והלילה מיוצגים שם לא באמצעות שמש וירח קלאסיים, אלא למעשה כל האיזור נעטף ברקע עשוי בד הצבוע בצבעי פסטל ומוחלף אקטיבית מספר פעמים ביום. כך אפשר לראות איך רקע של בוקר בהיר או שקיעה אדמונית נפרשים על גבי הלוקיישן, דבר מהמם בפשטותו בעיניי. הסרט לוקח כיוון עיצובי שגורם לו להרגיש ממש כמו הצגה בימתית קלאסית קומית-רומנטית על זוג אוהב משנות ה-60, ואני חושב שמדובר באלמנט מרכזי לסיבה שהסרט עושה כל כך טוב על הנשמה. הוא מתכתב טוב גם עם העובדה שהדמויות שלנו אמורות להיות מבוגרות וזקנות, למרות שהן משוחקות על ידי שחקנים צעירים, וכן מוסיף לפנטסטיות של האווירה. לא מפתיע אותי שהדבר שהכי בלט בעיניי בסרט הוא עיצוב ההפקה, זאת מאחר וב-Q&A שהיה לאחר הסרט, הבמאי סיפר שהתחיל דרכו בלימודי עיצוב הפקה.
קאסט השחקנים של הסרט פשוט מצוין, מקסים ומופלא לכל רוחבו. כל אחד ואחד מהם מצליח להביא את הטיימינג הקומי שלו, לצד רגעים מרגשים ואנושיים ביותר, וכולם מקדמים את הסרט באותן האנרגיות, באותה האיכות, ומרימים אותו למעלה. זה כולל את דמויות הצד של דיווין ג׳וי רנדולף (שמשום מה לבושה כמו בובספוג בסרט הזה) וג׳ון ארלי, שמשמשים כמעין אתנחתאות קומיות המלוות את הדמויות הראשיות ומסבירות להם ולקהל את האופן שבו הדברים עובדים בסיטואציה הזאת. הם מהווים תוספת נהדרת לעלילה, בכך שהם שומרים על ציניות, חן ובמקום מסוים החצנה קווירית.
אך שבחי המשחק הגדולים ביותר הולכים לשני השחקנים הראשיים של הפרויקט, מיילס טלר ואליזבת אולסן, שבאמת גרמו לי להרגיש דרך הופעות המשחק שלהם, על אף שזה לא הפעם הראשונה שאני רואה אותם בחומר מתוסרט. שני השחקנים לא רק שומרים על אווירת הקלילות וההומור באופן משכנע למדי ועם זרימה מתמדת, אלא הם גם מצליחים באופן מרשים למדי להטמיע עצמם לתוך דמויות שאמורות להיות במהותן אנשי הגיל השלישי. דרך הדיבור, ההתנהגות, המחשבה והפעולה של כל אחד מהם מתאימה בדיוק למאפיינים שנכללים בזהות של אנשים מבוגרים ומנוסים, ובחלקם גם מעט מותשים ונרגנים, למרות שבמציאות וגם ויזואלית בסרט הם צעירים בהרבה. זה דיוק שהסרט לא צועק בצורה בולטת בעינך, אבל מורגש בכל פעם שהשחקנים האלו מופיעים על המסך.
התלונה היחידה הקטנה שיש לי על הסרט, היא שבאופן אירוני יש לו כמה וכמה רגעים שמרגישים כאילו הם הסוף של הסרט. נקודה אחת באופן ספציפי הרגישה לי כמו סוף סופי בהחלט. עם זאת, הסרט המשיך לרוץ לעוד חצי שעה נוספת אחרי הנקודה הזאת. זה אומנם גרם לי להרגיש שהייתי מעריך את הסרט גם אם הוא היה מסתיים קודם, וכן מדובר בבחירה שבהחלט הפתיעה אותי, אבל ה-30 דקות הנוספות היו ברמה זהה למה שהגיע קודם לכן, כך שאני לא חושב שזה פגם בחוויה. זה כן עלול להרגיש מעט נמתח עבור חלק מהצופים, אם כי אני לא חושב שזה ישנה באופן משמעותי את התחושה שהם יצאו ממנו. כמו כן, בצפייתי החוזרת בסרט פעם שנייה ניכר בעיניי כי לוקח לו המון זמן להגיע לרגעי מפתח בעלילה שלו שידעתי לצפות להם. יכול להיות שצריך לחכות זמן מה בין צפיות עד ששוכחים קצת את העלילה שלו בשביל להנות מהאפקט המלא שלו, אבל אני כן מאמין שהצפייה הראשונה תהיה מהנה ואפקטיבית בדיוק כמו שהיא צריכה להיות.
״לנצח נצחים״ מציג את עצמו לקהל כסרט מצחיק, מרגש, צבעוני, קליל ובעל קסם. הוא בוודאות יגרום להם להרגיש חם בלב, לחוש נחת, אולי להתרגש מעט, ולהסתכל על האנשים בחייכם שהובילו אתכם לרגעים המאושרים ביותר שחוויתם עד כה. עם קאסט שחקנים קומי ומוכשר שיודע לפרוט על מיתרי הרגש של הצופים וכן להפתיע אותם עם בדיחה בלתי צפויה בקצב שהקהל הרחב יחבב ביותר, הפרויקט הזה לא יראה לכם כמו עוד סיפור משולש אהבה גנרי - הוא עתיד להיות זכיר לזמן רב כצפייה מנחמת ביותר עבור קהלים רבים. לא משנה מי אתם ומאיזה רקע רומנטי או סנטימנטלי אתם באים, מירב הסיכויים שתצאו ממנו עם תחושת אושר וחיוך.
אני מדרג את הסרט הזה 8.5 מתוך 10! 🥨
״לנצח נצחים״ יעלה בבתי הקולנוע בישראל ב-4 בדצמבר.
הקרנת הסרט הייתה הקרנת הבכורה העולמית שלו, בה נכחו מגוון חברי הקאסט - מיילס טלר, אליזבת אולסן, קאלום טרנר, דיווין ג׳וי רנדוף וג׳ון ארלי - לצד הבמאי דיוויד פריין. בעוד שדיוויד ומיילס בעיקר צחקו ונהנו מהסיטואציה, שאר חברי הקאסט היו קצת בהלם מהאירוע והיו מעט יותר שקטים במהלך הראיון. בכל אופן, שמחנו לראות על הבמה במציאות את מכשפת השני האייקונית שלנו וכן את מיסטר פנטסטיק (כן, נגיד זאת גם שוב).
תגובות