ביקורת ComicON: ״להעז בגדול״ - גם לגדולים וגם לקטנים, הסרט הזה יהיה בינוני
- עידו שייביץ
- 3d
- 12 min read
תודה רבה לפורום פילם על ההזמנה להקרנת העיתונאים של הסרט!
תקציר: וויל האריס (קיילב מקלאפלין) הוא עז צעיר, החולם להפוך להיות שחקן מקצועי בליגת ה-״כדורעל״, בדיוק כמו השחקנית המיתולוגית האהובה עליו, הפנתרה ג׳ט פילמור (גבריאל יוניון). הבעיה היחידה שעמדה בדרכו הייתה גודלו הקטן, מה שהקל שחקנים אחרים וגדולים פיזית ממנו לצבור עליו יתרון במשחק. בעקבות סרטון ויראלי בו מצליח וויל לנצח את הסוס הבריון המפורסם מיין אטרקשן (אארון פייר), הוא מקבל הזדמנות להצטרף לקבוצת ה-״ת׳ורנס״ ולשחק לראשונה בליגה של הגדולים. הדבר יתגלה להיות מורכב מכפי שהוא נשמע, לאחר שיגלה שלכל אחד - קטן וגם גדול - יש חששות הרודפות אותם בדרך למקסום היכולות הספורטיביות שלהם.
הקלישאה הנודעת של עלילות חינוכיות לילדים המתמקדות ב-״קטנים גם יכולים, לא פחות מהגדולים״ היא אינה דבר חדש. היא כבר רצה עשורים כאשר חינכה את ההורים שלנו בצעירותם עוד בימי ״רגע ודודלי״, הייתה המוטו המרכזי של ״כוח הצלה״ ואפילו מהווה את הבסיס התמאטי של היצירה האלמותית של פיקסאר, ״רטטוי״. מן הסתם שמדובר במעין אמירת עידוד עבור הילדים לשבור את התקרות שעלולות להיות מוצבות בפניהם, ואין מנוס שיהיו עוד יצירות לאורך השנים שינסו לתקף את האמירה הזאת מחדש לדורות הצעירים. אבל הדרך הנכונה לחנך מה שהוא ערך בסיסי ויוצר חוסן עבור הקהל הצעיר, במיוחד אם אתם רוצים שהדבר יעורר רגש ומחשבה בהם גם לאחר הצפייה, דורשת הנגשה באופן אפקטיבי. מעין פיצוח עלילתי שיגרום לילד להבין את המסקנות האלה בעצמו, באמצעות אירועים ודינמיקות עם דמויות שהיו נועזות מספיק ללכת נגד הרוח ולתת לרגש שבהן לגבור על ההבניות החברתיות שעלולות להטריד או להגביל. אין ספק שהסרט הזה מודע לצורך הזה. הוא יודע שאם הוא ינסה רק לומר את המסר בצורה ישירה, אז ילדים פשוט ישכחו ממנו שנייה אחרי - הרי שיש להם תכנים הרבה יותר ״מושכי עין״ ברשתות החברתיות היום ורבים מהם כבר מגיעים בעלי סלידה לכל תוכן שמטרתו לחנך (אם כבר גילאי 8-12 היום כבר מאוד מחפשים את מה שלא חינוכי בהכרח). הסרט מיישם את המסקנה הזאת - אך לצערי, לא באופן המתבקש, הראוי והמכבד, בין אם לקהל שלו או לאומנות יצירת הקולנוע לכל המשפחה.
סרט האנימציה החדש של סוני פיקצ׳רס אנימיישן מגיע לאחר תקופת העלייה הדי משמעותית של האולפן בשנים האחרונות. מאז הנפילה האייקונית עם ״אימוג׳י הסרט״ לפני כמעט כעשור, השקיעה החברה בהרמה מחדש של המוניטין שלה. היא הפיקה לאורך השנים מספר סרטים שהיו שופעים יצירתיות וחלקם אפילו הגדירו מחדש את מרחב האנימציה לילדים, כמו ״ספיידרמן: מימד העכביש״, ״משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות״ ואף לאחרונה ״ציידות השדים של הקיי פופ״. לפרויקט הנוכחי היא מגיעה לאחר שנים בפיתוח בסיוע הפקתו של אגדת הכדורסל המוכרת, סטף קרי. מן המתבקש שהעלילה המרכזית תעודד את הילדים הצופים בה לשחק יותר כדורסל ולהאמין בעצמם, גם אם אינם נישאים לגובה של 2 מטר. אך מעבר למטרה הפשוטה הזאת, ניכר שהפיתוח של הפרויקט בסוני לא בדיוק היה סגור על עצמו מה הוא רוצה להוציא מהתוצר. התחושה הזאת ניכרת משלושה אלמנטים מרכזיים המלווים את הפרויקט, שיחדיו גורמים לו לפספס לגמרי את הטבעת של הסל ולהחטיא זריקה אחר זריקה בניסיון להפוך להיות להיט הילדים הבא.
הראשון, הבולט לצופים משלב מאוד מוקדם בסרט, הוא שהכתיבה שלו מתעדפת ניסיון מאולץ לדבר ״בשפת הילדים״ מאשר ״בגובה העיניים״ שלהם. כלומר, במקום לעשות מה שסרטי פיקסאר ואפילו סרטיהם הטובים של סוני עושים, כאשר הם מנסים להתחבר לחוויות האישיות והרגשיות המציאותיות של ילדים - הסרט בוחר להוריד את מנת המשכל של הדמויות ושל העולם שלו בשביל לנסות להטיף להם. דברים כמו פופולריות באפליקציה דמוית טיקטוק, מימז שמזמן יצאו מפופולריות, סרטוני דיס-טראק וסלנג שאמור להיות מילות השיח של דור האלפא מציפים את הסרט וגורמים כמעט לכל צופה מעל הגיל הזה לגלגל כלפיו עיניים. בולט במיוחד בנוכחותו ההתאבססות על משחק המילים של GOAT (כראשי תיבות של ״Greatest of All Time״), שהסרט פורש בפנינו כמה וכמה פעמים, כאילו זה מונח שאנשים אומרים בניהם בסיטואציות רציניות. הדבר לא חודל גם כאשר במהלך מספר רב מאוד של פעמים בהם הסרט עוצר את תנועתו על מנת להכניס בכוח התרחשות ״רנדומלית״ פתאומית שתגרום לילדים לצחקק בצורה הזולה ביותר. בין אם מדובר בבדיחות פלוצים, צעקות ופקיעות עיזים פרועות, דמויות בעלות מראה והתנהגות קריפית שנעות בצורה מוזרה, ואפילו שימוש בצרחת העז המפורסמת הידועה לשמצה - שממשיכה לרדוף את סרטי הילדים למרות שעברו 13 שנים משהייתה פופולרית. העומס הבלתי נסבל של הסלנג וההומור הרדוד הזה גרם לי סוף סוף להבין למה הצעירים של היום מתכוונים כשהם קוראים למשהו ״בריין רוט״. זה לחלוטין ניכר כאילו הם ציפו שהילדים יצפו כשהמוח שלהם כבוי - ואם הוא לא, זה בהחלט לא מה שיעשיר להם אותו.
מיקוד התסריט על ניסיון ליצור תחושת ״How do you do, fellow kids?״ מאשר לכתוב סיפור שיהיה גם מלא בלב וגם מלא בהומור, הופכת את הפרויקט הזה להרבה יותר דומה לתוצריהם של אולפני אילומיניישן (״המיניונים״). אני אומנם לא מאשים את סוני שמציצים לכיוון ההכנסות של אילומיניישן ואולי רוצים לגרוף נתח משם, אבל זה לא מה שיעזור להם לשמור על המוניטין המחודש של האולפנים שלהם. אותן בחירות מעידות כי יוצרי הסרט לא מאמינים שהילדים יוכלו להתעניין בעלילה, ועל כן צריך למשוך אותם בטריקים זולים. הדבר לא משתפר מכך שהסרט נע במהירות מסחררת מידי, כשההתקדמות העלילתית שלו לפחות בחצי שעה הראשונה מרגישה ממש על סטרואידים, ולא בקטע טוב. גם לי כצופה מבוגר היה מורכב להתמקד במה שקורה ברגע אחד, כי כמה שניות לאחר מכן, הדמות הראשית כבר נמצאת בסיטואציה אחרת, במקום אחר, עם בדיחה אחרת. הכל כדי שחס וחלילה הילדים לא ישתעממו וירצו לחזור לגלול בסרטוני הפורטנייט והרובלוקס. אומנם באמת מותגי רשת היום עושים לא מעט כסף במרצ׳נדייז על בסיס אותם תכנים ״מהפנטים״ ומושכי תשומת לב, אבל הסרט הזה לא יכול לצפות שילדים ירצו לחזור אליו או לרכוש מרצ׳נדייז שלו, אם אין לו סיפור ודמויות שהם יכולים באמת להתחבר אליהם. ״קייפופ״ הצליח לא רק בגלל שהוא צבעוני, אלא כי יש לו דמויות ראשיות חזקות ומגוונות בעלות אלמנטים שאפשר להתחבר אליהן. בסרט הזה, השאירו את מרבית אפיוני הדמויות מאחור, ושמו את ההומור הזקן שמנסה להתחקות כ-״צעיר״ בקדמת הבמה.
השני, שמתבהר בחלקיו היותר מאוחרים, הוא שלסרט אין באמת מוסר השכל אחד שהוא סגור עליו. כמו שחקן כדורסל שמנסה לנוע על המגרש, הוא לא בהכרח הולך בכיוון ישר אל המטרה, אלא מתפתל בין ההגנות שהן הכיוונים שהצופה היה יכול לראות את העלילה מתקדמת לכיוונה בהינתן מידע נתון. רגע אחד הוא מדבר על ״להאמין בעצמך״ לא משנה מה הגודל שלך, רגע אחר הוא מדבר על החשיבות של גאווה מקומית (כביכול לאומית או מחוזית), אז הוא עובר להתמודדות עם חוסר ביטחון קבוצתי הנגרם בעקבות דמות דומיננטית, גולש דרך הקונפליקט בין פרפקציוניזם להתאמצות יתר ולרגעים קצרים נראה שהוא אף שוקל לעסוק בהשלכות של חרם חברתי. כמות הפעמים במהלך הדרך שאנחנו רואים באופן די מובחן דמות מתנהגת באופן ״לא יפה״ רק כדי לשפוך את ליבה בהתנצלות כמה דקות לאחר מכן, גבוהה מן הראוי בפרויקטים שכאלה. מרוב שיש יותר מידי נקודות שכאלה לעבור בניהן, הנדחסות לזמן ריצה קצר שכאמור לא מפסיק לנוע, אף אחת מהנקודות האלו לא מצליחה לקבל מקום להתפרש בעיני הילדים מספיק על מנת לגעת ברגש שלהם. אין באמת התעמקות מספקת למה באמת הייתה הטעות, למה היא טעות כנה ולא ברוע ואיך אפשר לנהוג אחרת. פרקי המשבר חולפים כהרף עין ודמויות שנפגעות ממעשיהן של דמויות אחרות - ובצדק - סולחות להן תוך שניות אחדות, כי לסרט הרי אין זמן לבזבז.
ניכר שלסרט יש גם חלקים בהם הוא מנסה לפצות על כך. הוא מודע לכך שהסרטים המצליחים והזכורים באמת בזירת הילדים הם אלה שמתעסקים בנושאים רגישים וכבדים, מה שהוא הלחם והחמאה של פיקסאר. עם זאת, מאחר ואין לו אוויר לנשימה, הוא זורק פנימה אחת לכמה זמן רגעים של שיחות נפש סופר קצרות או הצצות לעברה של הדמות עם אמא שלה, כדי שהוא יוכל לנצל אותם לרגע של עצב. מה שהסרט לא לוקח בחשבון הוא שעל מנת שרגעי העצב יהיו מוחשיים גם לצופים, צריך לבנות אצלם את החיבה לדמויות ואת החיבור לנקודת מבטם ואמונתם. לא מספיק לרמוז לי על מורשת של דמות שמתה, או על צלקת אישית מהעבר, או ניסיון להציג דמות כענייה וקשת יום ש-״בעזרת הקהילה המאוחדת והקטנה שלנו הצליחה לשרוד״, או אפילו להודות בחצי כנות על היסחפות התנהגותית, כדי לגרום לי לחוש אמפתיה. צריך להציג את הדינמיקה הרגשית בין הדמויות לצופים באופן שיעורר בהם רגשות דומים, על מנת שהכאבים יצליחו לפגוע באופן חד ועמוק עד כדי דמות. זו לגמרי יכולת חשובה בכתיבה אומנותית שבמטרתה להיות יותר ערכית מסתם בידור זול, ובהחלט לא דבר שקל להשיג אותו. הוא דורש תכנון מוקפד וליווי שלו לאורך הסיפור כולו, כולל מתי ואיך חושפים פרטים חדשים לגביו. סצנת ה-Married Life של ״למעלה״ היא דוגמה משובחת לכך, ואפילו מיגל שר את Remember Me למאמא קוקו הוא הישג אדיר בזירה הזאת. זה לא מספיק רק לסמן וי על כך שהזכרנו נושא אישי קשה מתי שהוא בסיפור. זה לא מה שיתן לכם נקודות זכות בעיני הקהל. להפך, זה יגרום לו לזהות את המניפולציה המלאכותית שלכם ללחוץ עליו. אני בהחלט לא מגלם בי את גישת ההורה הממוצע שישתפך על כמה ״זה סרט מקסים וחינוכי רק כי הוא אמר שאפליה זה רע״, ואתם לא צריכים לסמוך על כך כשאתם מרכיבים יצירה.
השלישי, שתפס את עיקר החומר השיווקי של הסרט, הוא הניסיון לטייח את אותם פגמים סיפוריים באמצעות סגנון ויזואלי. עכשיו, מאז מהפכת האנימציה שהיא ״ספיידרמן: מימד העכביש״, סוני מודעים למה יש להם בידיים. בניגוד לאולפנים אחרים, הם כן שמים דגש על הסטייל החזותי שבו הסיפורים שלהם מסופרים. בין אם זה השראות מקומיקסים או ממנגות עוברים לסביבה התלת מימדית, תנועות של דמויות ואביזרים בקצבי פריימים משתנים המתאימים לאופיים ולעולם בו הם נמצאים ואף תנועות מצלמה חיות, שמצליחות להבריק סינמטוגרפית גם כשהקהל הוא בעיקר ילדים. אחת הטענות שהיו לי לגבי ״ציידות השדים של הקיי פופ״ הייתה שהוא סרט בסדר מהבחינה העלילתית, שמורם למעלה (מעלה מעלה) בזכות סגנון האנימציה שלו היוצא דופן משאר השוק (למרות שהזכיר לי את ״החתול של שרק: משאלה אחת ודי״). זהו סוג של ניסיון מצד סוני לנתב את היכולות שפיתחה עבור עצמה בשביל לצבור לפחות אהדה ציבורית חלקית דרך הבידול החזותי, גם אם העלילה לא פורצת דרך במיוחד. ואכן, גם במקרה שלנו כאן, ניכר שכן הייתה השקעה ניכרת לעין במסגרת ההנפשה של הסרט - שהופכת גם אותו להגדרה של ״סגנון יותר מתוכן״. רק שבעוד שב-״קיי פופ״ האנימציה שומרת על אחידות ומלווה לגמרי את כלל השפה העיצובית של הסרט, פה ניכר שאפילו לא טרחו לדאוג לזה.
אני כן אודה שבמהלך משחקי הכדורסל (אין סיבה שאקרא לזה ״כדורעל״) שמוצגים פה ושם לאורך הסרט, האנימציה בהחלט מושקעת. אנחנו רואים את הדמויות מזוויות לא אידיאליות (רבות מהן הן אפילו באלכסון) כשלתנועה שלהם מתווספות קווי מהירות, סטייל קרבות אקשן של אנימה. סוגי המגרשים אינם בנאליים ומציגים אתגרים ויזואליים ועלילתיים בכל פעם מחדש. ובכל פריים ניכר שקורה המון במקביל, כאשר כל השחקנים צריך לנוע בתזמון מדויק למטרה הרצויה. אלו הם הסיקוונסים המונפשים הכי טוב בסרט - אך אולי גם היחידים שמונפשים טוב. בשאר הסצנות של הסרט, הבחירות הויזואליות נראות די בנאליות ולא מרגשות. תנועת הדמויות אינה אחידה בקצב הפריימים, כאשר יש שוטים שבהם הם זזים לאט ושוטים אחרים שהם זזים בהם חלק מאוד. הרקעים לסביבות הגדולות מרגישים כמו מריחות של צבעי מים, שנראים כמו גושי צבע ללא פרטים קטנים - מה שמציב את הדמויות כאילו הן מהלכות לעיתים בתוך ריק. בקטעים בהם יש ריבוי של דמויות רקע, ניכר שהיה חיסכון בהנפשת הדמויות ושיבצו להם תנועות מאוד מלאכותיות. הם אולי מאמינים שהקהל לא ישים לב כי מדובר ברקע עמוס, אבל לי זה צרם בעיניים בדיוק כמו דמויות הרקע ב-״תפוס ת׳כריש״. אפילו ״השיווק הסמוי״ של שברולט בפרויקט צורם מאוד באנימציה, כאשר אין סיבה מוצדקת שבתוך העולמות הצבעוניים והאבסטרקטיים שלנו יהיו מכוניות ריאליסטיות מידי - ואין סיבה שחיות מואנשות בהכרח ישתמשו בהן.
אך מעל לכל, עיצוב הדמויות עצמן - הן המרכזיות והן המשניות - ממש לא מעורר חיבה. למעשה, יש כמה וכמה דמויות שהייתי אומר שהן חד משמעית מעוצבות מגעיל (למשל דמות חזירת הבר או דמות הלטאה המחוספסת). זה לא גורם לי לרצות להיות בצד שלהן או להנות מהזמן שלהם על המסך, אלא דווקא גורם לי להרגיש שלא הייתה מחשבה לזהות שלהן בתהליך הפיתוח הויזואלי שלהן. הסרט באופן מובחן לקח את הצעד ה-״קל״ בלהפוך את הסיפור להיות מבוסס חיות, כך שהוא יכול להיות יותר פנטזיה ופחות אנושי. אבל בעשייתו כן, הוא הולך הרבה יותר בדרך של ״לשיר״ (של אילומיניישן) מאשר בדרך של ״זוטרופוליס״. הוא מייחס לאותן חיות אלמנטים אנושיים ולא חושב איך אפשר להביא את האופי שלהם לידי ביטוי דרך העיצוב. וזה חבל מאוד, כי דמויות שכיף לראות הן דמויות שנשארות איתך לאורך זמן - ויתרה מכך, דמויות שאתה תשלם בשביל שיהיו לך מוצרים שלהם (דבר שהוא חלק גדול מהאסטרטגיה של דיסני). יש בי ספק גדול, שניכר מוכח בשטח למיטב ראייתי, שהדמויות של הסרט הזה יצליחו למכור מרצ׳נדייז בצורה אפקטיבית - שלא לדבר על חוסר רצון מצד הקהל לפרויקט המשך.
דיברתי קודם על ניסיונות הפיצוי העלילתיים שהסרט מנסה למלא בעצמו על מנת להצליח מעט להתבלט ולעורר רגש, אך עוד לפני כן - גם האלמנטים הבסיסיים המוצגים בסיפור אינם מקוריים או מפוצחים ברמה יוצאת דופן. זה מצחיק לומר, אבל כל הקלישאות שמופיעות בו הוצגו כבר בעבר, דווקא בסרטים שנחשבים גרועים ממש וגם הם לא הצליחו להפיק מהם תוצר מספק. עבור ארק שמציג נער צעיר בעל חלומות גדולים השואף לשבור את התקרה קשת היום של הוריו, יש את ״רובוטס״. עבור ארק שמציג דמויות חסרות ביטחון שצריכות לזייף עצמן על מנת להוכיח את ערכן ואז התהילה עולה להן לראש, יש לנו את ״תפוס ת׳כריש״. עבור עלילת כדורסל באנימציה של קבוצת לא-יוצלחים הנלחמת באויבים בזירות משתנות בסגנון האלמנטים, יש לנו את ״ספייס ג׳אם: אגדה חדשה״. מעל לכל זה, הם אפילו מפזרים קצת חיכוך בין צעיר נלהב לותיק שלא מוכן להודות בזקנתו, שהספקנו לראות ממש לאחרונה ב-״פורמולה 1: הסרט״. זה ניכר שהם ניסו לשאוב השראה כיצד להטמיע ״לב״ בסרט שכבר קיים לו שטיק ״מגניבי״ עלילתי, אך לקחו כמושאים לדוגמה את הכותרים השגויים ביותר. עם זאת, יש שני סרטים דווקא טובים שהסרט הזה הזכיר לי, אבל דווקא בכיוון של יותר חיקוי זול שלהם. הראשון הוא ״זוטרופוליס״, כמובן, בכך שהוא משתמש בהאנשה של חיות על מנת להציג פערי מעמדות בין גזעים (אבל חסר כל ביסוס לכובד הרגשי של הנושא או בניית עולם שתגרום לנו להסתקרן בדינמיקה החברתית הזאת). והשני הוא ״קונג פו פנדה״, בכך שלפחות לתפישתי, קבוצת ה-״ת׳ורנס״ מנסה בכוח להיות הרכב בעל דמיון ל-״חמשת המופלאים״ (אבל אף אחד מהם לא חביב, מצחיק או בעל זהות זכירה). הסרט הזה פשוט לא מצליח להיות מקורי, וגם לא מצליח להעתיק את מה שהוא מנסה להעתיק. למען השם, אפילו את המוטו של ״Dream Big״ הוא לוקח, וזה כנראה אפילו לא היה מכוון!
בגזרת הדיבוב, אני באמת לא יכול להגיד שהיו כאן הופעות יותר מידי מיוחדות. גם הליהוק הראשי של קיילב מק׳לאפלין (״דברים מוזרים״) לא באמת מוכיח את עצמו כבחירה פורצת דרך שמוסיפה לאפיון הדמות. זה ניכר יותר כמו מקרה של ליהוק ״סלב״ על מנת להצליח למשוך את הילדים, סטייל ״בקולו של קווין רובין!״ שרואים בגרסאות מדובבות לעברית, ולא באמת תפקיד שחשבו טוב איך למלא אותו. אני לא חושב שהוא עושה עבודה רעה, אבל הוא גם לא מרים את הסרט ויכל להיות כל שחקן אחר בקלות. למעשה, אני חושב שהדבר נכון גם עבור ליהוקי דמויות אחרים לסרט, כאשר כמה מהן מדובבות על ידי שחקנים מוכרים מאוד - אארון פייר, דיוויד הארבור, ניק קרול ואפילו סטף קרי בעצמו. כולם מרגישים כאילו הם עושים את התפקיד שלהם ברמה הבסיסית הנדרשת, כך שאינה מביישת את התפקיד שלהם, אבל מצד שני משקפת לי כצופה שהם רואים בזה צ׳ק קליל שיכניס עוד קצת כסף מהצד ולא יותר מזה. האמת, היחיד שיכולתי להרגיש התלהבות מצידו לתפקיד שניתן לו הוא פאטון אוסוולד, שמשחק את דמותו של מאמן הקבוצה. בשורות שלו מנקודה מסוימת, ניתן לשים לב שהוא נהנה מהמקום שניתן לו והוא דואג לתת מעצמו מעל הנדרש. אני גם ארצה לציין בהערת צד כי אנדרו סנטינו, קומיקאי המדבב ביזון שהוא אחד משני פרשני כדורסל, הצליח להישמע לאורך כל הסרט ממש כמו סטיב קארל. אני לא יודע אם זה הקול האמיתי שלו או משהו שהוא עשה במיוחד, אבל זה כבר מעיד על כך שלפחות תפסתי מהופעתו היטמעות לדמות - שזה לכל הפחות מוערך.
למרות מגמת ההשתפרות של סוני פיקצ׳רס אנימיישן בשנים האחרונות, אני לא חושב שהסרט הזה יהפוך להיות אחד מהכותרים הבאמת זכורים שלהם. חוסר היכולת שלו באמת ליצור השפעה רגשית על הצופה במהלך הצפייה, או אפילו להפתיע אותו בכיוונים עלילתיים בלתי צפויים, מונעים ממנו להפוך לזכיר כבר בטווח דקות בודדות אחרי היציאה מהאולם. למרות שכן ניכרים ניסיונות מודעים לשנות את התפישה הראשונית שעלולה להתקבל מהסיפור הזה באמצעים מלאכותיים ו-״מהלכי הטעיה״ ״ערמומיים״, בסופו של יום, הוא עדיין מותיר את עצמו מוכל במסגרת הגבולות המוכרים והשגרתיים. הוא בכלל לא שוקל לזרוק מהשלוש ולקוות לקלוע, כלומר להציג גישות עלילתיות שאפתניות ושילוב של רגשות אמיתיים וכנים באמונה שהקהל יתחבר אליהם מעצמו דרך חוויותיו שלו. הוא מרגיש שהוא חייב לכדרר לאורך כל המגרש ולקפוץ מתחת לסל על מנת להטביע, כלומר למשוך את תשומת הלב באופן אגרסיבי ולרדד את התוכן לרמת זלזול מוחלט באינטיליגנציה של הצופה, רק כדי בסוף לדחוף לך מסרים ״עצובים״ לפנים באופן שטחי, כדי שתתן לו קרדיט ותסלח לו על השאר. למרות שהוא לא מבוסס על קניין רוחני קיים, קשה לי לקרוא לו באמת מקורי, בדיוק מהסיבות האלו. יצירה שלא לוקחת סיכונים לעולם לא תוכל להצליח כמו יצירה שגאה בייחודיות שלה. בעוד ש-״קונג פו פנדה״ או ״רטטוי״ ישארו בלב הצופים עוד שנים רבות, אני לא אופתע אם הסרט הזה יישכח בתוך כמה חודשים ואפילו לא ישמיע את קול פעייתו כלל בעונת הפרסים הבאה.
״להעז בגדול״ מנסה למכור את עצמו כמו עוד פרויקט מבטיח מהיוצרים של כמה מסרטי האנימציה המרהיבים של העשור האחרון. אך מתחת לסגנון המשווק, שלעיתים מהפנט מידי, הוא מחביא בתוכו כשלים רבים. הוא לא מצליח להיסגר על הכיוון העלילתי שלו, הוא הרבה יותר מידי תזיזיתי, הוא עמוס בביטויים שפתיים שהכותבים המבוגרים חושבים שילדים אוהבים והוא חורק את ההתקדמות שלו בשביל להכניס הומור רנדומלי ביזארי לחלוטין. על כך, הוא מנסה לפצות בכך שהוא זורק פנימה כל מיני סוגים של רגעי עצב, קושי והודאה בטעות מצד הדמויות, אך אלו מרגישים חסרי כל כנות ורגש, ואף מהר מאוד ניכרים כחיקוי שחוק ומאולתר של סרטים רבים אחרים. גם אם סיקוונסים ספציפיים בו אכן מצליחים להציג כישרון רב בהנפשת דמויות מצוירות תלת מימדיות, כשהם מחזירים ומרעננים מספר חידושים ויזואליים שהשתמשו בהם בעבר, שאר הסרט אינו אחיד עם הסטנדרט הזה. מה שמתקבל הוא חיסכון על עיצוב רקעים או הנדסה לוקה בתהליך עיצוב הדמויות, אשר יחד עם כל שאר הפגמים, מונעים מהסרט להפוך לתוצר אנימציה ראוי לשבחים במלואו - עד כדי כך שסופו להישכח. כולי תקווה שסוני פיקצ׳רס אנימיישן ילמדו מן ההחטאה הזאת, וכשהכדור כעת יחזור לידיים שלהם בפיתוח של ״ספיידרמן: מעבר לממדי העכביש״ או ״משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות 2״, הם ישקיעו קצת יותר מחשבה על דרך הפעולה לפני שהם ינסו לקלוע.
אני מדרג את הסרט הזה - 5 מתוך 10! 🐐🏀
הכל חוץ מהרשת.
״להעז בגדול״ זמין בבתי הקולנוע בישראל (מתי שיפעלו).
מה דעתכם? האם אתם מתכננים לראות את הסרט? ואם כבר ראיתם אותו, מה חשבתם עליו? ספרו לנו בתגובות!
Comments