ביקורת ComicON: המשחק God of War Sons of Sparta

תמונת קאבר

תודה ל-PlayStation ישראל על הקוד לביקורת המשחק!

הבעיה הכי גדולה בגיימינג כיום היא לא משחקים גרועים, אלא משחקים בינוניים. יש מותגים שלא מפספסים, בטח בעולם הגיימינג. יש משחקים שכשהם יוצאים תחת כותר או סדרה מסוימת, אתה כבר יוצא מנקודת הנחה שהמשחק יהיה טוב ובוודאי כזה ששווה את הזמן שלך. וזמן, חברים יקרים, הולך והופך למשאב די נדיר - בטח כשאתה נושק לגיל 40 והתחביבים שלך לא השתנו, ובכן, מגיל 14. אז בהינתן שזמן אין הרבה ממנו, זו בדיוק הסיבה שכשהציעו לי לסקור את המשחק החדש תחת הכותר המפוצץ של God of War, שמחתי בטירוף. 

בואו. ״גאד אוף וור״, מבחינת משחקיות, מערכת קרב ו-ורסטיליות, הוא ככל הנראה המשחק הטוב ביותר בהיסטוריה של הגיימינג. אף משחק ששיחקתי לא היה עם מערכת קרב כזו מהנה, מגוונת ומספקת. באמת, אלוהים של המלחמה, ליטרלי. גם ברמת הסיפור, הסדרה הזו היא מופת. בטח לאור ההתפתחות של הדמות של קרייטוס, שהפך מפסיכופת אלים ונטול צ׳יל לדמות מחושבת, אבהית אפילו וכזו שבוחרת באלימות כמוצא אחרון. התהליך שקרייטוס עבר מהמשחק הראשון ועד האחרון הוא משכנע, עגול וריאליסטי (עד כמה שסיפור כזו יכול להיות ריאליסטי כמובן). אז כן, שמחתי מאוד כשהציעו לי לסקור את Sons of Sparta. אני אומנם לא חסיד של משחקי מטרודוויניה, אבל היי, זה קרייטוס, הפיתוח של Santa Monica והנושא הוא העבר של קרייטוס. כמה רע זה כבר צריך להיות? ובכן, רע זה לא. ואולי פה בדיוק הבעיה. 

from "God of War: Sons of Sparta"

כגיימר שהזמן שלו כאמור הולך ונהיה מצרך נדיר, אני מעדיף משחקים רעים. כן, רעים. כאלה ששעה לתוכם אתה מבין שזה לא עובד, אומר תודה וממשיך בחיים. משחק גרוע משחרר אותך מהר. מה שלא משחרר הוא משחק בינוני. משחק בינוני הוא מלכודת. בטח כשהוא נושא שם כמו ״גאד אוף וור״. הוא גורם לך להישאר עוד שעה ועוד אחת, מתוך תקווה שעוד רגע זה יתפוצץ. שעוד רגע זה יהפוך למה שציפית. הדברים האלה נכונים אפילו יותר כשאתה מעריץ של אותו כותר, ומגיע עם רצון אמיתי לאהוב את אותו המשחק. ואכן, למשחק הזה הגעתי עם ציפיות נמוכות מראש (כאמור, לא מת על הסגנון הזה), אבל עם רצון כנה ואמיתי לאהוב אותו ולכתוב עליו ביקורת שכולה התפעלות על כמה מדהים הוא היה. 

זה לא המקרה, לצערי הרב. המשחק הזה הוא ההגדרה של בינוניות בגיימינג. הוא לא מדהים, אבל גם לא מאכזב, וזה בדיוק מה שמאכזב. עד כמה שהמשפט שכתבתי עכשיו הגיוני… כשדמיינתי את המשחק הזה, דמיינתי חזרה נוסטלגית ליוון, חלק נוסף שיחשף באישיות של קרייטוס וחווית מטרודוויניה איכותית בעולם שלו. זה נכון שאני לא מת על הז׳אנר, אבל אין לי שום בעיה עם משחקי 2D. אני יליד שנות ה-80, גדלתי בדיוק על המשחקים האלה. בשבילי, זה לא רק נוסטלגיה, אלא קונספט שבעיניי יכול לעבוד גם היום (כמו מה שעשו עם צבי הנינג׳ה לצורך העניין). זה לא מה שקרה ב-Sons of Sparta. זה משחק שנתן לי תחושה שיותר מכל, רצו באולפנים לסמן וי. לזרוק איזה עצם למעריצים או מה שזה לא יהיה, רק למלא חור. 

from "God of War: Sons of Sparta"

מאחר שעסקינן באל המלחמה, ציפיתי לכל הפחות שמערכת הקרב שנקבל תהיה, ובכן, טובה. אבל למרבה התדהמה, בסנטה מוניקה התפשרו על משהו בינוני לחלוטין. החנית של קרייטוס נחמדה, ואומנם אפשר לבצע בה שינויים וקוסטומיזציה, אבל בפועל זה מרגיש קוסמטי בלבד. לדוגמה, בקרב מול קפטן ספרטני משוריין בשלב השני, מצאתי את עצמי חוזר שוב ושוב על אותו קומבו בסיסי - דקירה, קפיצה לאחור והטלת חנית טעונה, בלי שום צורך אמיתי להחליף טקטיקה. גם כשפתחתי שדרוג שמוסיף ״אפקט אש״ לחנית, ההבדל הסתכם בהילה כתומה ובמספרים קצת יותר גדולים, לא בדינמיקה שונה של הקרב. מערכת ה-Stun מעניינת על הנייר, אבל בפועל, האויבים מתאוששים מהר מדי ואין תמריץ אמיתי לבנות סביב זה אסטרטגיה. עץ היכולות מנופח הרבה מעבר לצורך, עם הסתעפויות שמבטיחות עומק, אך בפועל מחזירות אותך לאותה לולאה בסיסית. בשורה התחתונה, הקרבות לא מתפתחים ככל שהמשחק מתקדם, הם פשוט מתארכים. זה הרגיש כאילו היה כאן בסיס מצוין למערכת עמוקה ואכזרית, אבל מישהו עצר בחצי דרך והשאיר אותה בטיוטה.

המבנה של המפה היה בנוי לא טוב, בלשון המעטה. הזרימה בין האזורים השונים של המפה הייתה לא טבעית והמפה עצמה גדולה הרבה מעבר לצורך, ובלי שום הצדקה. לדוגמה, בשלב המחצבות הנטושות, אתה נדרש לחזור שלוש פעמים לאותו מסדרון צר רק בכדי לפתוח שער אחר בכל פעם. זאת כאשר בפועל אין שינוי באויבים או באתגר, רק אותה קבוצת חיילים ואותו מיני בוס ממוחזר עם עוד קצת חיים. התחושה היא לא של גילוי, אלא של גרירת רגליים. מסכים על גבי מסכים של אותם אויבים, אותם נופים בלי שום עומק, בלי שום משמעות. תוסיף על זה גם את העובדה שהאפשרות ל-Fast Travel נפתחת בשלב מאוחר מדי, כך שאחרי פתיחת יכולת חדשה, אתה צריך לדדות חזרה דרך אזורים ריקים מאתגר אמיתי - רק בכדי לבדוק דלת שנשארה נעולה. המשחק הזה בחלקו הגדול מרגיש יותר כמו מטלה. מטרודוויניה לא אמור להרגיש ככה.

from "God of War: Sons of Sparta"

מבחינת סיפור, אני מודה, יש כאן לב. מערכת היחסים בין קרייטוס לדיימוס כתובה לא רע בכלל. יש רגעים אינטימיים, יש שיחות מדובבות היטב ויש אפילו סוף שמצליח לגעת. זה סיפור אחים שעוסק בנאמנות, בחובה, בקשיחות של ספרטה ומה זה אומר לגדול לתוך עולם שלא מאפשר חולשה. על פניו - אחלה בסיס. אם זה היה מותג חדש, אולי אפילו הייתי מפרגן בלי הרבה הסתייגויות.

אבל זו בדיוק הבעיה: זה לא מותג חדש. זה קרייטוס. וזה לא הקרייטוס היווני שאנחנו מכירים. זה לא הלוחם הפסיכוטי, האלים, השבור מבפנים. זה שהזעם והכאב שלו היו מנוע עלילתי אמיתי. כאן יש ניסיון ברור לרכך אותו, לעדן, כמעט לנקות אותו מהחטאים שהגדירו אותו. התחושה היא של Retcon מודע – כאילו מנסים ליישר את העבר כך שיתאים לקרייטוס הבוגר של נורדיה, גם אם זה בא על חשבון האמת האכזרית של התקופה היוונית. וזה כבר חמור יותר מבינוניות מכאנית. כי כשאתה נוגע בליבה של דמות כל כך אייקונית ומשנה אותה כדי שתהיה נוחה יותר לעיכול - אתה לא רק מפספס משחק, אתה מפספס את המותג עצמו. זה לא משחק רע. יש בו רגעים טובים, יש בו לב, יש בו פוטנציאל אבל הוא לא ראוי לשם שהוא נושא. זה לא משחק שמכבד את המורשת של קרייטוס, אלא משתמש בה לצורכי מכירות. זה משחק שנשען על שם גדול ולא מצדיק אותו בשום אופן. Sons of Sparta לא נכשל בצורה מפוארת, הוא פשוט לא מתעלה לשום מקום. והוא רחוק מאוד מלהיות ראוי לשלוש המילים הראשונות בשמו.

הציון שלי למשחק - 7.5/10!

המשחק ״God of War: Sons of Sparta״ זמין בפלטפורמת ה-PS5 וזמין לרכישה דיגיטלית ב-PlayStation Store.