ביקורת ComicON: ״פיליון״ - מה למעלה מה למטה
- עידו שייביץ
- Feb 12
- 5 min read
זכינו לראות בהקרנת כתבים מיוחדת את סרט הביכורים של הבמאי הבריטי הארי לייטון, בכיכובם של הארי מלינג ואלכסנדר סקארסגרד, ״פיליון״, שהתקיימה כחלק מפסטיבל הסרטים ניו יורק ה-63 (NYFF) באוקטובר 2025. לאחר ההקרנה, השתתפו לייטון וסקארסגארד בסשן שאלות ותשובות עם הקהל. עכשיו כשהסרט מגיע למסכי הקולנוע בישראל ובעולם, בואו לשמוע מה חשבנו עליו!
תקציר: דרמה ארוטית. קולין (הארי מלינג, ״הארי פוטר ואבן החכמים״) הוא צעיר הומוסקסואל חסר ביטחון וניסיון, המתרשם באחד מלילות עבודתו מאופנוען גברי וחסון בשם ריי (אלכסנדר סקארסגרד, ״מלך הצפון״). כאשר ריי קורא לקולין להיפגש, קולין מגלה כי מערכת היחסים שריי בונה בניהם תלויה על יחסי ״שולט-נשלט״, בה היחס שהוא מקבל מריי משפיל ומזלזל במכוון. קולין זורם עם הדינמיקה הזוגית המינית הזאת ומוצא בה הנאה, אם כי הספק העצמי שלו וכן ההסתכלות שלו מהצד על קשרים דומים יגרמו לו לחשוב מה בדיוק מגבלות השליטה שהוא מרגיש בנוח איתן - והאם ריי נמצא איתו באותו הראש.
אני בטוח שאם קראתם את התקציר מעלה, זה נשמע לכם כמו עלילה של סרט כחול. אני לא חושב שאתם טועים לחשוב כך, ואכן בסרט יש לא מעט אקטים מיניים שמוצגים בעיני המצלמה. אבל האיכות האמיתית של הסרט לא נמדדת בכמה הפרויקט מציג יחסי כוחות ברורים ועלול להוות משיכה עבור אנשים עם קינקים מאוד ספציפיים, אלא דווקא בתור מסע פיתוח דמות אנושי ומורכב מאוד על חלק בחוויה האנושית שלרוב דווקא נחשב טאבו. המטרה של הסרט היא להראות לנו כיצד קולין, שצועד בפעם הראשונה אל תוך עולם ההתנסות המינית שלו בקשר שלחלוטין לא תואם במאה אחוז את האופן שהוא דמיין דינמיקה רומנטית, לומד להכיר את עצמו ומה שעושה לו טוב דרך ההתנסות המעשית. הסרט נותן עומק רב למסע המחשבתי והנפשי הזה, כאשר הגבולות בין מה שנוח ומה שלא מתחילים כאפורים ומתהווים לאורך הסרט, וכן גם ההכרה בעובדה שאף אחד לא יכול להגדיר בשבילך מה עושה לך טוב - גם אם הוא דואג לך מאוד. זו עלילה שאולי חלק יגדירו אותה כ-״Coming of age״ (״מסע התבגרות״), אבל היא מתרחשת בשלב יותר מאוחר מאשר נערות, אם כי לא פחות תמים וסקרן בחוויה האנושית הכוללת.
האיכות הניכרת של הסרט, שממש שובה את הצופים לאורך הדרך, קיימת בכתיבת התסריט של הפרויקט, שאומנם מעבד ספר קיים - אך משנה אותו כמעט לחלוטין מבחינת הקול המרכזי שעובר בו והזמנים המודרניים בהם הוא מתרחש. דמותו של קולין עוברת תהליך של התמסרות לתפקיד ה-״סאב״, אך נשארת מלאת רגשות גם ברגעים השקטים יותר ובמבטים המאוכזבים והמאופקים שלה. הכתיבה גם דוחפת את הדמות למהול באילוץ את האושר שלה בתוך הסבל, אלמנט שבא לידי ביטוי לא רק באקט עצמו, אלא בכל הדינמיקה של הדמויות ולאורך הסיפור כולו. הבחירה הזו מובילה לכך שאומנם כצופה קשה לך להתחבר לכך שבאמת מדובר באושר, אך המטרה שלך היא להבין שעליך לא לשפוט. כדרמה רומנטית, אנחנו אמורים לתהות במהלך הדרך האם ריי באמת ״אוהב״ את קולין או שמדובר נטו בסיפוק תאווה מינית. אך בו בזמן, התסריט מתעתע מהי בכלל ההגדרה של אהבה, והאם יש רק אחת כזו. למרות שאני לרוב לא מתרגש משימוש במיניות על המסך על מנת לנסות להראות חוצפה ותעוזה, פה יש לכך הצדקה עלילתית גדולה. יתרה מכך, הסרט מצליח לשמור על סקרנות הצופה בנוגע לדינמיקה בין הדמויות לכל אורכו, גם אם אינו מתחבר מחשבתית לאקטים בין גברים. הבמאי אף ציין כי בתכנון המקורי של הסרט היו הרבה יותר רגעים ושוטים שהיו יוצרים צחוק ותחושת קומדיה אצל הקהל, אבל הוא בחר להוריד חלק מהם על מנת לשמר את האווירה הרצויה מהפרויקט כולו. הוא רצה שהצופים יגיבו בהתאם במקרים של דרמטיות מתבקשת או על מנת לתת מקום לפיתוח שיקול השיפוט האישי על הדמויות. אני מאוד מעריך את זה.
מבחינת האלמנטים הטכניים של ההפקה, אני חושב שעבודת הצילום עשויה בצורה טובה מאוד, עם כמה שוטים חכמים למדי. ניכר כי הבמאי מאוד הקפיד על כך שמסרים יוכלו לעבור גם באופן הויזואלי ולאו דווקא בדיבור - שכן יש לא מעט קטעים שקטים שחודרים עמוק (לא, זה לא פאן אינטנדד). השימוש בקונספט של רכיבה על אופנועים כתחושה מאצ׳ואית ״על גג העולם״, המקבילה לדומיננטיות במערכת יחסים, מבוצע בצורה די חכמה בעיניי ומדגיש את הנושא הזה באופן מאוד אנרגטי ומוחשי. הוא אף חוזר על עצמו - או בולט בחוסר נוכחותו - באופן אפקטיבי (אם כי היה רצוי בחלק מסוים לעשות זאת בגישה מעט יותר עדינה ופחות בולטת). אני גם חושב שעריכת הסאונד של הסרט מבוצעת בצורה איכותית, והעוצמה הגבוהה של חלק מהקולות מגבירה את תחושת המתח המיני והאינטימיות. עיצוב ההפקה של הסרט מאוד קודר לאורכו (למעט חלק מאוד מסוים), ואני חושב שהבחירה הזאת היא המשך של התהייה המרכזית של הסרט השואלת האם סבל זה לא דווקא מה שאנחנו רוצים וחפצים בו. הצבעים בשוטים מתכתבים עם תחושות הדמויות, ואני מעריך את זה בתכנון מוקפד של הסצנה.
הופעות המשחק של הסרט הן לחלוטין הדבר המרכזי שעושה אותו אמין ואיכותי, ומכך הופכות אותו להפקה שהיא בסופו של דבר סיפור על אנשים, יותר מאשר עלילה מינית בלבד. הארי מלינג בתפקיד הראשי כקולין עושה עבודה פשוט נהדרת בהטמעה של עצמו לדמות הרכרוכית והספקנית. למרות שהוא באופן מובחן הגורם הפחות דומיננטי במערכת, הוא עדיין מרגיש אדם שלם ורציני בנוגע למה שהוא עושה, ולא קריקטורה סטריאוטיפית של תפקידים שכאלה. הוא נע בין היכולת שלו להשתחרר ולהראות חיוך על פניו לבין הסגירה הרגשית שהוא שם על עצמו ברגעי ה-״התכלבות״ שלו, ומצליח לאזן בין התרגשות לכאב לכניעה בצורה יותר אנושית משנדמה על פניו. חוסר הוודאות שלו קיים בכל צעד שהוא עושה, גם כאשר לעיתים הוא חושב שהוא עושה את הדבר הנכון.
מאידך, הופעת המשחק של אלכסנדר סקארסגארד גם היא טובה ביותר, אם כי קצת פחות התרשמתי ממנה לאורך הדרך - עד שהגיע חלק מסוים במערכה השלישית, שם זכיתי לראות ממנו קצת יותר מנעד, שתרם מאוד למסר המסכם של הפרויקט. הוא מתאים לטייפקאסט של ״גבר גבר״ שרירן אופנוען והוא שומר על קור רוח בדיוק כמו שמתבקש ממנו, כך שלא יכולות להיות לי יותר מידי טענות בנושא. ישנם שבחים להעיד עליו, רק שהם לא גדולים כמו אל הארי מלינג. גם ההופעה המשנית והקצרה יחסית של הוריו של קולין, המשוחקים על ידי לזלי שארפ ודאגלס הודג׳, היא חביבה למדי ומוסיפה כמה רגעי הומור לסרט באופן שלא שובר את האנרגיה שלו - אלא דווקא מחזקים את המסר שלו.
״פיליון״ הוא פרויקט קולנועי מעניין למדי, אם כי הוא כנראה לא לכל אחד מטעמים מובנים. אני כן חושב שהוא מצליח להביא למסך חקר דמות מפן ייחודי שלא יצא לי לראות כך בעבר, אפילו מעט ״שובר גבולות״ לז׳אנר בהתחשב בכך שהוא מוקרן לקהל הרחב בבתי הקולנוע בעולם בהפצה רחבה. לא הייתי בטוח אם הוא ברמת איכות שבהכרח תביא אותו גבוה מאוד בעונת הפרסים, ואכן למרות שלא היה במקום ריאלי למועמדות אוסקר, קיבל 3 מועמדויות בפרסי ה-BAFTA - לתסריט מעובד, לבימוי ביכורים ולסרט הבריטי הטוב ביותר. אני חושב שלכל הפחות שווה לשקול אותו בדיון של תסריט מעובד, כי באמת מדובר בכתיבה אפקטיבית שגורמת לעלילה שנחשבת די, אמ… ״מעוררת סלידה״, לעבוד כיצירה קולנועית של ממש. הייתי גם מעריך את המשחק, אך בזירה הקשוחה של השנה, הוא לא מהבולטים בה. אני כן מעריך את ההוקרה שניתנה לו על ״הסרט הבריטי הטוב ביותר״, כי על אף שהוא נמוך בין מתחריו האחרים משארית העולם, הוא כן יצירה שאני רואה בה אומנות לכל דבר כמכלול. טוב שיש יצירות כאלו, וטוב שהן מקבלות הפצה. לפעמים כל אחד מאיתנו צריך לחוות משהו מעט ״לא נוח״ בשביל ללמוד על עצמו הרבה יותר.
אני מדרג את הסרט הזה 7.5 גבוה מתוך 10 🏍️
הפתיע אותי לטובה ממש.
״פיליון״ יעלה לבתי הקולנוע בישראל ב-12 בפברואר.
מה דעתכם? האם הסתקרנתם לבדוק את הסרט? והאם נהניתם ממנו או שהוא שם אתכם במצב פחות נוח לצפייה? ספרו לנו בתגובות!
Comments