ביקורת ComicON: ״צעצוע של סיפור 5״ - בקשת החברות התקבלה
- עידו שייביץ
- 3 hours ago
- 20 min read
Updated: 2 hours ago
תודה לדיסני ישראל ולפורום פילם על ההזמנה להקרנת העיתונאים של הסרט!
תקציר: בוני (סקרלט ספירס), הילדה שקיבלה מ-אנדי את הצעצועים האהובים בסוף הסרט השלישי, מתקשה ליצור חברויות חדשות. היא כבר בת 8, עדיין משחקת בבובות ומנוכרת מיתר בני גילה - שהתמכרו אט אט למשחקים ולשיח חברתי דרך מסכים דיגיטליים. חבורת הצעצועים, בהובלתה של ג׳סי (ג׳ואן קיוסאק), מנסה לחבר אותה לילדים נוספים, אך מתקשה בזאת מאוד. בהבנתם את המצב, הוריה של בוני רוכשים לה את ליליפאד (גרטה לי), טאבלט בעיצוב צפרדע, שיאפשר לה לתקשר עם בנות גילה. ההיצמדות של בוני אל ליליפאד גורמת לה פחות ופחות להיות מודעת לסביבתה, להיות מונעת רגשית מהתקשורת הדיגיטלית ולנטוש את הצעצועים כמעט לחלוטין. השינוי המשמעותי באופי שלה מוביל את שני הצדדים ליריבות מתוחה על ליבה של בוני ועל המשמעות האמיתית של חברות בעידן המודרני.
מאז פרויקט האנימציה התלת מימדית המלא הראשון, לפני 27 שנים, מותג ״צעצוע של סיפור״ הובל לדורותיו על ידי מסר מרכזי אחד וחשוב - ״אני חבר שלך״. הסיפורים השונים שעברנו לאורך הילדות והבגרות לצידם של השריף וודי ובאז שנות-אור מגן החלל תיקפו מצדדים שונים את הרעיון של שייכות וקרבה חברתית, והצליחו להביע בדרך יצירתית והומוריסטית גם את החששות העולים משינויים משמעותיים בזירה הזאת: האם אי פעם אוחלף במישהו אחר ומרשים יותר? האם אי פעם אשעמם מישהו ואנטש לבדי? האם עליי להישאר במקום בטוח ונוח ולעולם לא לקחת סיכון להמשיך הלאה? והאם אצליח להתמודד עם הפיצול המודע של חבר קרוב לדרך משלו? האומנות של ״צעצוע של סיפור״ הייתה לשקף לנו הקבלה מעניינת בין החוויות של דמויות הצעצועים עם הקונספט הקיומי שלהם וערכם האישי, לבין רגשות אמיתיים שילדים ומתבגרים חווים במהלך התבגרותם. מבעד לצבעוניות של הדמויות, מה שתמיד הוביל את הסיפור היה מקום לרגש והזדהות בעולמות השייכות.
מאז 1995, העולם עבר שינויים רבים ומשמעותיים. חלקם לרעה, חלקם לטובה. אנימציה תלת מימדית כבר הפכה להיות הסטנדרט לסרטים מצוירים, צעצועים הפכו למוצרי אספנות שנמכרים כמו לחמניות בלחיצת כפתור וקשרים חברתיים עברו ברובם להתקיים דרך מסכים. היום כמעט לכל אדם יש לפחות סמארטפון והמון בתים כבר התחילו להנחיל שימוש בהם, או לחלופין בטאבלטים, אצל ילדים בגיל הרך. הדבר הפך לבעיה מוכרת לא רק מעצם ההיצמדות למסכים שאינה בהכרח בריאה לעיניים, אלא מהמלחמה של גופי תוכן ענקיים על תשומת הלב של הילדים, לרמה כמעט מהפנטת. הרי שאם לפני 25 שנה ילד יכל לשבת לראות סרט אנימציה באורך מלא בסבלנות, היום ילד ממוצע ישתעמם אם אף דמות לא תצעק, תקפץ או תתפוצץ כל כמה דקות. ראינו טוב מאוד איך הדבר משפיע גם על המדיום הקולנועי, בסרטים שנרמסים יצירתית בעקבות זאת, כמו ״להעז בגדול״ או ״סופר מריו גלקסי הסרט״, ומאידך סרטים שחוגגים על עצם האנרגטיות הזאת, כמו ״מיינקראפט: הסרט״.
הסרט החדש מגיע למסכים בעידן מעניין למדי. בימנו אנו, פחות ופחות ילדים משחקים בצעצועים, בטח שלא אחד עם השני. אם הם משחקים במשהו שיתופי, זה לרוב במשחקי אונליין בהם כל אחד נמצא בביתו, משחקי מובייל שיוצרים הרגלים של חזרתיות יומיומית מכאנית, או משחקי קונסולות בהם גם ילדים הנפגשים פיזית מתמקדים יותר במסך מאשר אחד בשני. במקביל, הרבה מהתקשורת שלנו הפכה להיות אינטרנטית. בין זה לשוחח עם חברים ברמה היומית בווטסאפ או בדיסקורד, להעלות פוסטים לקהילות בפייסבוק או ברדיט, או לשתף את החוויות שלנו בסטורי באינסטגרם. המעגל הקרוב הפך להיות מספר בפרופיל, ולהרחיב אותו נהיה לא רק קל מאוד - אלא תחרות של פופולריות והשפעה. אנשים אומנם עדיין נפגשים במציאות, אבל הרבה פחות משהיו רגילים בעבר. ולצד כל זאת, מותג ״צעצוע של סיפור״ כבר התבגר מכל השנים שעברו, ואף נתן את תרועת הסגירה הגרנדיוזית שלו לפחות פעמיים. הקהל שעקב אחריו, בעיקר הבוגר, העריך שחלף זמנו ואין לו כל סיבה להמשך כיום שאינה ממניעים כלכליים. באופן פואטי, הן האיכות של החברות הבין-אישית הממוצעת והן יחס קרבת הקהל למותג הסרטים הקהו בדרגה כמעט זהה, בדיוק כפי שהקבילו בכוונת המקור. על התפר הזה, הפרויקט החדש של פיקסאר בנוי. הוא עומד על רגליו לא בשביל לנזוף בנו על כמה ״פעם טוב, היום רע״, אלא בשביל להזכיר לנו כמה קבלה והערכה אישית ואמיתית אחד של השני הם דברים שצריכים להחזיק מעמד בפני כל מכשול - כולל אל מול הטכנולוגיה, אשר היא דבר בלתי נמנע. מטרתו היא להבליט שוב את החשיבות שבקשר חברי אמיתי, בעולם שקצת רידד את המשמעות המקורית שלו. ובשביל האמירה הזאת, אין טוב יותר מ-״צעצוע של סיפור״ להנחית זאת. אומנם הדחייה הדיפולטיבית של אנשים מעוד כותר לרוב מגיעה בטענה שאין מה להמשיך סיפור שנסגר מושלם, אך מחוצה לו, העולם ממשיך להסתובב. מידי יום אנשים ממשיכים לשכוח גם את הערכים האנושיים הבסיסיים ביותר, שחשבו שהבינו כשהיו צעירים. גם אם הייתי ספקן תחילה, הצפייה בסרט הוכיחה לי - מעריץ ותיק של פיקסאר וחסיד אדוק של הסרט השלישי בסדרה - שבהחלט קיימת הצדקה אמיתית לעוד סרט של המותג.
מהר מאוד משתקף מפני הסרט שהוא לחלוטין פרויקט המכיל המון כוונה ומחשבה מאחוריו. גם אם הציניקנים שבנינו יראו בסרט המשך כבחירה מסחרית ותו לא, קל מאוד לראות שהבמאי והתסריטאים אכן ניגשו לפרויקט הזה עם תכלית חברתית אמיתית. הם פיתחו אותו לא למטרת השבת הדמויות לצורך התרפקות על נוסטלגיה או על נוסחה מוכחת, אלא בראש ובראשונה על מנת להציג לקהל חוויה אישית, מורכבת ואמוציונלית שכולם יכולים להזדהות איתה, דרך עדשות הפנטזיה והאנימציה. זה הלחם והחמאה של פיקסאר, וכשהיא מתחייבת לכך לגמרי, היא מפיקה מכך תוצרים קלאסיים מעולים העומדים במבחן הזמן. למרות שהטריילר לא לגמרי משקף זאת לעומקו, כפי שפיקסאר נוטים להסתיר, הסרט מציג בצורה אפקטיבית ביותר את החשיבות של קרבה אמיתית בין אנשים ואיך אמפתיה או חוסר אמפתיה חברתיים עלולים להשפיע משמעותית על נפשו של אדם - במיוחד בגיל צעיר, וזה לא משנה אם זה במסך או מחוצה לו. למעשה, אני חושב שהאומץ של פיקסאר ודיסני לעבד לכדי סיפור את ההשפעה הטכנולוגית המודרנית ולהתייחס אליה ברצינות ובמורכבות הנדרשים לתחושות אותנטיות, הופך את הסרט ללא פחות ממסמך היסטורי בעל חשיבות ברפרטואר התוכן של דיסני - באופן לא שונה ממגוון סרטי החברה הישנים, המשקפים את התרבות של התקופה בה יצאו. הרי שגם אם בעוד 10 או 20 שנה העולם יהיה שונה לגמרי, הסרט הזה יהווה שיקוף אותנטי של המדיה החברתית עלינו בשנות ה-2010 וה-2020. גם אם בפישוט הפרטים מוסר ההשכל שלו אינו הכי חדשני - שכן סרטי בריונות ברשת והשלכותיהם יש אין-ספור - הדרך העדינה שבה הוא מציג אותו בהחלט מאפשרת לו להיטמע בנפשות הצופים בצורה הרבה יותר טובה מכל מקדימיו לנושא. אני בהחלט מאמין שמדובר בנושא חשוב להבליט ולשוחח עליו עם ילדים, במיוחד עם אלו שהיו מבטלים אותו בציניות או בחשש. בעיניי הפרויקט הזה מקדם ומאפשר זאת בצורה טבעית ומעולה, מבלי להרגיש מתנשא או מטיף ולו לרגע קט.
בהמשך לכך, אני מאוד מעריך את הסרט על כך שלמרות החששות, הוא אינו מתרפק על העבר של המותג שלו מעבר לרמה הבסיסית הנדרשת. על אף שהחומר המודגש בטריילרים עלול להבליט נקודות של זיהוי הקבלות, אלו הם רגעים דלים מאוד בסך הריצה הכוללת של הסרט. מספר הרפרנסים הישירים שאינם איסטר אגגס הוא דל מאוד, והוא אינו מאביס בשחזור רגעים מהסרטים המקוריים מעבר לצורך. הסרט אומנם אכן מתייחס בישירות לאחת נקודות הלור הגדולות של המותג - עברה של ג׳סי עם הבעלים המקורי שלה, אמילי - אך זו נעשית לשם הרחבה והתכתבות ישירה עם המסר המרכזי של הסרט. מעבר לכך, זה אפילו ניכר שהסרט מנסה אקטיבית להימנע מלהפוך למצגת שקופיות נוסטלגיות. זהו הסרט הראשון שבו השיר ״אני חבר שלך״ אינו מנוגן, למעט אזכור קליל בפסקול, וזאת על אף שהוא כאמור מתחבר בצורה נהדרת לנמשל של הסרט. טפט העננים האייקוני מוצג רק כאיסטר אגג ברקע הדברים ואינו מקבל את מרכז המסך, לא כטפט ולא כעיצוב של שמיים. השם ״אנדי״ מוזכר רק פעם אחת בחצי משפט, ואנחנו לא רואים אותו כלל, כאשר גם בסרט הרביעי מצאו מקום להכניס אותו בפתיחה. כל אלו מעידים שלמרות שהנוסטלגיה מוכרת, היא לא זו שמובילה את חזונו של הפרויקט. הוא מביט בראש מורם וצועד קדימה בביטחון. אפילו כשהוא כן מתחבר לנקודות העבר שהוא מעוניין להרחיב, הוא עושה זאת בהבנה מלאה שהצופים מכירים את הפרטים ומדלג על הצורך לבסס אותם בשנית - גם אם זה היה מאוד קל עבורו לעשות כן. הסרט מציג הכרה עצמית בעובדה שהוא סרט המשך למותג קיים ומבוסס, אך מנצל זאת לצורך הרחבת העולם והעמקת הרגש, ומתחמק באלגנטיות מפניות מפתות אל עבר פאן סרוויס. אני מעריך מאוד את פיקסאר על שימת הדגש הזאת, הנוגדת לכל סטיגמת תאוות המשויכת לתאגיד שמעליו ושמה את היצירתיות מעל לכל.
ככל שהסרט התקדם, עלתה בי מסקנה מעניינת: ניכר כי הסרט מנסה מעט להתחקות אחר ״הקול בראש 2״. אין ספק שפיקסאר מאוד הופתעה מההצלחה הבינלאומית של אותו הסרט, כאשר סחף את בתי הקולנוע ברחבי העולם והפך לכותר הרווחי ביותר שלה אי פעם (ושל דיסני, עד ״זוטרופוליס 2״), עם הכנסות של קצת פחות מ-1.7 מיליארד דולר. עכשיו, ציינתי קודם שגם סרטים קודמים בסדרה הזו הציגו את הרפתקאותיהם של הצעצועים כהקבלה לתהליך שדמויות האנשים עוברות. אך בסרט הזה, ניתן לראות כי ההקבלה בין חוויתיה של בוני וחוויותיה של ג׳סי היא המיקוד המרכזי של הסיפור. בעבר היינו פוגשים באנשים בעיקר בהתחלה ובסוף הסיפור, ואילו את מרבית הסרט היינו עוברים עם הצעצועים. במקרה הזה, אנחנו מחליפים באופן כה תכיף בין נקודות המבט, שאפשר ממש לומר כי קו התפר בין שתיהן הוא עמוד השדרה של הסרט. התיאום בניהן כה עקבי, עד כדי תלות סיפורית כאילו ג׳סי היא דמות הרגש הראשית במפקדת ראשה של בוני. כמו ב-״הקול בראש 2״ עם הגדלת דמותה של ריילי, כך גם כאן בוני מקבלת זמן מסך גדול הרבה יותר ורלוונטי הרבה יותר. היא משקפת את הצד הריאלי והממשי של תחושות הרצון להשתייכות והקושי במציאת המקום בחברה שטמונה בבן אדם - כאשר ג׳סי מציגה אותו במשל צעצועים. השימוש בשני קווי העלילה האלה מאפשר לכל אחד מהם לפרש ולעבד אחד את השני, שכן הצעצועים מתייחסים ברצינות תהומית ליחס של בוני אליהם כמדד לערכם האישי, ובהתאם אנחנו רואים שהיחס שבוני מאפשרת לעצמה להקרין אל הצעצועים נתפס בעיניה כמדד לערכה החברתי. נקודות ההשקה האלו אינן מקריות בעיניי, אם כי הן מצליחות להשתלב היטב גם במותג זה. אני כן מעריך שהיה ניתן לשזור את ההקבלה הזאת בצורה ברורה ומקיפה יותר, אך גם זו המוצגת בפועל מושקעת ואיכותית מאוד.
רעיון ההקבלה הזה מוצג בצורה נוספת אך מעט שונה, עם קו העלילה המשני של הבאזים האלקטרוניים. אנחנו נחשפים בתחילת הסרט לצבא שלם של גרסאות טכנולוגיות של באז שנות-אור, המסוגלים לתקשר אחד עם השני באופן אלחוטי ולעבוד יחד על מנת להשיג את מטרתם. הם לא יודעים דבר על עצמם והם למעשה מתחילים את הציוויליזציה שלהם מאפס. משלב מאוד מוקדם, הם עובדים בצוות על מנת להביא את עצמם אל ״מפקדת הכוכב״ - דבר שיכול להקביל לנו בקלות להתפתחות המדעית במרוץ לחלל. הם עובדים בצורה מאוד מתודית, עם סט ערכים משותף. אלא שעד מהרה, הם לומדים להכיר את ערכו של קשר אישי וחם, המאפשר לבאזים אינידיבידואליים לפתח אישיות עצמאית. מעבר לעובדה שזה נשמע ממש כמו עלילת הסדרה ״פלוריבוס״, קו העלילה הזה מדגיש בפנינו עד כמה האנושות משחר ההיסטוריה שלה רצתה להתקדם ולהתפתח טכנולוגית. אך לצד הסקרנות הרבה שיש בכולנו והרצון שלנו להביא את עצמנו קדימה, האלמנטים הנפשיים והמנחמים שבחברות אמיתית הם חלק בלתי נפרד מהחוויה האנושית הבסיסית גם כן. חוויתם של הבאזים, אשר השקתם הממשית לעלילה המרכזית אינה רבה, מספקת לנו משל נוסף - המדגיש את הנקודה כי קדמה היא טבעית, ואין היא חסם לקשרים אישיים. הם לא מקבילים לדמות ספציפית בסיפור, אלא הם מציגים מבט על האנושות ככלל, גם הפעם מבלי ליפול אל קלישאות. כתוצאה מכך, הם מצליחים להנחית את המסר ברובד נוסף, המעיד על עושרו ומורכבותו של תסריט הסרט.
אם כבר הזכרתי, אני מאוד מעריך את בחירת יוצרי הסרט שלא להציג את הטכנולוגיה לגמרי כנבלית. למעשה, לאחר שקיבלנו בפיקסאר רצף של ״טוויסטים של נבלים״, ניכר שבשלב זה הם במגמה של הדבר ההפוך - ״טוויסטים של גאולות״. לגופו של עניין זה, הבחירה בכך בוגרת ואחראית מאוד. לא איתמם, אכן יש להתקדמות הטכנולוגית העולמית יד גדולה מאוד בהתרחקות בין בני אדם. אבל, הסרט מסתכל על העובדה הזאת מזווית פחות שיפוטית כלפי המדיום החדשני ויותר שיפוטית כלפי האופן שבו אנחנו משתמשים בה. בסופו של יום, הטכנולוגיה והמדיה החברתית היא מה שאנחנו עושים ממנה, לטוב ולרע. התקשורת שלנו דרכה והשימוש שלנו בה לחיי היומיום תלויה באופן שנחליט לנצל אותה. כמו בעניין הנוסטלגיה, פיקסאר יכלו בקלות מאוד ללכת במסלול הקל - לקרוא למשפחות וילדים לעזוב את המסכים ולצאת לשחק בחצר, כמו כל אדם נרגן מהדור הקודם ומעלה. במקום זאת, הם בחרו להציג מסר קצת יותר מורכב ולא שגרתי. הם לא מיתממים לחלוטין מהעובדה שהשימוש בטכנולוגיה רק יתגבר ויתעצם עם הזמן, הרי שזהו העתיד שאליו האנושות הולכת. הם זוכרים את העובדה שעצם קיום המותג של ״צעצוע של סיפור״ הוא בזכות פריצת הדרך הטכנולוגית שהיא אנימציה תלת-מימדית. הם בוחרים להתמקד בקריאה לשאוף להמשיך לחיות ולשמור על אנושיות לצידה של הקדמה, וזהו אך בלבד הרעיון המתבקש לשקף לקהל מהמותג הזה. הוא מדגיש שאנחנו לא צריכים למהר להתנתק לגמרי ממחשבים או טלפונים - מסר שיכול להיות מאוד ריסקי עבור פיקסאר לשקף בסרט שמטרתו להיות חינוכי, אבל הוא בהחלט האחד הנכון בעיניי. בדיוק כפי שאנחנו יכולים להישאב אליהם או להיקלע לדיונים שיגרמו לנו להרגיש לא בנוח, הם גם יכולים לחבר אותנו עם אנשים טובים מרחבי העולם, להרחיב את אופקי הידע שלנו ואפילו להוביל אותנו לקרוא כתבות מעניינות וניתוחים מעמיקים על סרטים שמעניינים אותנו.
גם מהבחינה הטכנית, הסרט מציג השקעה מאוד גדולה באיכות ובפירוט האנימציה. זה אומנם לא דבר שאמור להפתיע ממותג הדגל של אחת מהחברות המובילות בתחום האנימציה הממוחשבת, ובכל זאת מרשים לראות זאת בכל פעם מחדש. התרשמתי מאוד מהטקסטורות המפורטות במיוחד של פרוות חיות, צמחייה או אפילו ברהיטים בחדרים, שהרגישו פעם נוספת כמו שאיפה לריאליזם תוך כדי שמירה על סגנון האנימציה. שמחתי לראות השקעה רבה בתנועות מצלמה ממוחשבת מגוונות ורבות לאורך הסרט במהלך שוטים די רגועים, אשר הצליחו להפוך כל אחד מהרגעים האלו לחיים, מעניינים ושונים בנוף. העובדה שנקודת המבט זהה יחד עם דמויות הצעצועים גורמות לצופים באמת לראות את המתרחש מגובה עיניהם, ולהרגיש את המאמץ הנדרש מהם בכדי לנוע בין מיקומים, כאילו היו במקומם.
אך החידוש המסקרן ביותר עבורי הייתה ההתנסות המעשית הראשונה של פיקסאר עם סצנות מלאות בסגנון אנימציית צבעי מים / פנדה, שאמורה להיכנס לאפקט מלא עם סרטם הבא, ״גאטו״. כלל סצנות המשחק בסרט מועברות באופן הזה, במטרה לשקף בצורה שונה ויזואלית את הדמיון והסגנות של המשחק של בוני, השונה מאוד מזה של אנדי. כל הסצנות האלו מלאות בצבעים עזים, מרהיבות לעין ובעיקר מחזקות מאוד את השטותיות והקלילות שהן אמורות להכיל, שכן הן מוצגות כמו ציור פנטזיה ממחברת. המודעות העצמית של הצעצועים בסרט לכך שהם מעמידים פני שחקנים בפנטזיה הזו מעצימה את תחושת ״המחזה הדרמטי״ שעיצוב ההפקה בסצנות אלו שואף להציג. אני חושב שזו דרך מבריקה של פיקסאר לרענן את דרכי ההצגה של רגעים אלו, והזדמנות נהדרת להתאמץ לפתח ולפצח הישג טכנולוגי, במטרה להגיע לסגנון ויזואלי שיוצא מן הקופסה. נקודה אחת בעייתית במסגרת האנימציה שכן שמתי לב אליה היא עיצוב דמויות בני האדם, שבכנות נראה לי מעט מוזר בכמה מקומות בסרט. אומנם לא מדובר בעיצוב פשטני כפי שהיה ב-״הקול בראש״ הראשון, אבל בכל זאת, נוצרה בי התחושה שעיצוב דמויות האנשים קיבל תיעדוף נמוך וכמה עיגולי פינות לעומת הצעצועים. זה לא דבר שמפריע לצפייה בסרט, אך זו כן נקודה שנשארה עקבית לאורכו.
הרמתי קודם לא מעט לסרט לאחר ההבנה כי הוא הרבה יותר ערכי ותכליתי מהקרדיט שאנשים נותנים לו, ואכן יש לו פיתוח סיפורי טוב שמתכתב עם הציפיות של תוצרי פיקסאר. ובכל זאת, אכן יש כמה צעדים שנעשים בו, שלפי הערכתי אינם מגיעים במקורם מהכוונה הסיפורית לפיה נרקם בידי יוצריו. כלומר, אני מעריך שישנם מספר גורמים ובחירות שהתווספו אל סיפור הסרט בצורה מעט מלאכותית כלאחר יד - יתכן שלאחר הערכות בכירים או הקרנות מבחן - על מנת לשפר את יכולת השיווק שלו ולהבטיח את הצלחתו הכלכלית הגדולה. אסביר זאת כך: בבסיס הסרט נמצאות הדמויות של ג׳סי ובוני. הסיפור מתעסק בחשש מנטישה והתרחקות, וכן הפחד מבדידות, כאשר הוא מוצג באמצעות התקשורת (רעילה או בריאה) בין חברות. הביצוע הזה עלול להישפט בקלות דרך תוצאות של הקרנות מבחן כ-״סרט שהוא יותר מידי לבנות, וילדים בנים לא יתעניינו בו״ - ביקורת שבכירים בדיסני אמרו במפורש לצוות הסרט הגנוז של פיקסאר, ״BeFri״. לי זה כמובן לא מפריע והנאתי מהסרט לא תלויה בכך, אך עבור הגורם הגרידי שחושש לגבי השורה התחתונה של הרווחים מהפרויקט, זו מסקנה שעלולה להדליק נורה אדומה לדחיקה משמעותית של פלח אוכלוסיה רווחי. לאחר מחשבה רבה, אני נוטה להאמין שזו בעיקר הסיבה שלפיה בחרו להחזיר לסרט החמישי את דמותו של וודי, שכן הוא לא נכלל בדראפט הראשוני של התסריט. רצו לא רק לוודא שיש לשיווק הסרט מרחב לשימוש בדמויות הראשיות למשוך את הקהל, אלא שיסתמן כי קיים בו קו עלילה המובל בידי גיבורים גברים-גברים, שימשכו ילדים בנים. לא הייתי חושד במניעי הבחירה הזאת, לולא העובדה שוודי פשוט מיותר לחלוטין בסרט הזה. זו אמירה קיצונית לומר על דמות שהובילה את המותג במשך שנים ואחראית לאחד הרגעים שהכי שברו אותי לדמעות בסרט, אך איך מנוס מלומר שאינו היה הכרחי באף שלב של עלילה זו. הוא אינו עושה שום דבר מיוחד או זכיר, אין לו השפעה אקטיבית על האירועים המתרחשים בסיפור, ואפילו החיכוך המרומז עם באז כמעט ולא זוכה להרחבה מעבר לסצנות המעטות שהוצגו בטריילרים. הנוכחות שלו נועדה אך ורק להשלים את התמונה הנדרשת בשביל לגרום לסרט להרגיש כמו כותר אמיתי בסדרת הסרטים, וכן על מנת למשוך קהל בנים. הסרט יכל להיות זהה בסיפורו גם אם לא היה מופיע כלל.
סיבה נוספת שבגינה ניכרת הבחירה להשיב את וודי ולמקד את השיווק עליו ועל באז, היא החשש שהסרט עלול להיתפס כסרט ספין-אוף, שהקהל יחשוב שאינו שווה את היציאה הקולנועית. הרי אם הסרט מתמקד בדמות שעד כה הייתה שולית ואינו כולל את הדמויות הראשיות, במה הוא שונה בהכרח מהספיישלים של המותג שיצאו לטלויזיה? למרות לגיטימיות השאלה, אני יכול להרגיע את חששותיכם בנושא הזה. הסיפור הראשי של הסרט אומנם מובל על ידי ג׳סי, במה שניתן לכנות פחות או יותר סרט ״סולו״ שלה, אך הוא מופק לחלוטין ברמה השווה את הצפייה בבתי הקולנוע. ככל הפרטים הטכניים והיצירתיים לוקחים את הסרט במלוא הרצינות, ומובהק מהתוצר שזהו סרט שתוכנן מראש להגיע אל המסך הגדול. הסינמטוגרפיה מציגה השקעה ניכרת בסביבה העוטפת, בתאורה ובזוויות ה-״צילום״, והתסריט בנוי כתהליך אחיד עם רגעי קומדיה ורגעי דרמה המשכיים אחד לשני. אך אם משהו בשיווק של הסרט היה רומז לכך שלא מדובר בסרט ״צעצוע של סיפור״ ״ראשי״, למשל אם היה נקרא ״המסע של ג׳סי״, הקהל היה מטיל סקפטיות בכך ולא נותן אפילו הזדמנות. תחשבו על זה כמו המקרה ההפוך של ״מואנה 2״ - במקום שסדרה תכונה סרט ראשי בשביל שאנשים ישלמו לצפות בה, כעת סרט ספין-אוף (איכותי ככל שיהיה) צריך להסתיר את עצמו תחת המעטה של סרט ראשי, כדי שלא יפסלו אותו מבעוד מועד. אני לא בטוח בהכרח שהיה צריך לכנות את הסרט הזה החמישי בסדרה - לא כי אני לא חושב שסיפור עם ג׳סי במרכזה זכאית לעמוד בשורה עם שאר הסרטים, אלא כי אני מאמין שסרט איכותי מספיק שהיה מוגדר כספין-אוף היה פותח בפני פיקסאר את הסכמת הקהל ליצור עוד כאלו, לו ירצו בעתיד. התאמת הציפיות כי לא מדובר בהמשך פוגם קאנון לסיפור שנסגר, אלא להרחבה מכיוון שונה, היה להערכתי מתקבל הרבה יותר טוב על ידי הקהל שזעם על סחיטת המותג. מצד שני, אני מודה שזה לא בהכרח היה מביא את אותה כמות קהל וכסף, וזה מה שמשנה לדיסני בעיקר בסופו של יום.
עוד בחירה לא אורגנית בעיניי היא כמות ואופי השורות שניתנות לדמות סמארטי פאנטס, צעצוע הגמילה מחיתולים, המדובב על ידי קונאן או׳בריאן. בעוד שהסרט מתעסק ברובו בנושאים דרמטיים ורציניים בצורה טובה, מרבית השורות שהוא פוצה מפיו הם משחקי מילים הקשורים בהומור אסלות וכל היוצא בזה. בעיניי, מדובר בהומור נמוך מאוד ביחס לתחכום שאני רגיל לראות מפיקסאר, וניסיון זול להוציא בכוח צחקוקים מילדים בשביל לשמור אותם מבודרים או אנרגטיים, למקרה שישתעממו מהדרמה. ההקבלה הכי קלה לכך תהיה לדמותו המאולצת של באמבלבי ב-״רובוטריקים: ההתחלה״, שנחשב על ידי רבים כגורם המרכזי שהוביל לכשלונו הכלכלי של אותו הסרט. אני לא מזלזל לרגע במשחק הקול של קונאן, שהיה מוצלח למדי. אך כלל המשפטים שהוגשו מכיוון הדמות הזאת הובילו אותי למספר רב של רגעי קרינג׳ ואי נוחות, וחבל שכך, כי שארית התסריט דווקא הרשימה אותי למדי.
אני לא חושב שפיקסאר או דיסני היו צריכים לתור אחר הומור זול בשביל למקד ילדים. הם לא ״המיניונים״, ואין להם מה לרדת לרמתם. פיקסאר ידועים ביכולתם לספר סיפור מעניין הן למבוגרים והן לילדים - זו הסיבה שאני מעריך אותם מאוד. חבל להם לפגום בתדמית הזאת. עכשיו, בעוד שחוסר תועלתו של וודי לפחות מקבלת זמן מסך מינימלית, ההומור של סמארטי פאנטס מופיע לא מעט. חשש שהתעצם בי במהלך הסרט, הוא שיתכן וחלקים מסוימים של הסיפור האמוציונלי המרכזי והמעניין קוצצו בזמן שניתן להם, או שהאיצו את סדר האירועים המתרחשים בהם. זאת על מנת שיהיה ניתן להכניס יותר רגעי מיקוד לקהל (כמו שעשו עם הגיחות של טימון ופומבה ב-״מופאסה: מלך האריות״), מבלי לפגום באורך הכללי המאוזן-בדיוק-רב של שעה וחצי. זה אומנם לא גורם לחלקים הטובים לאבד לגמרי את הפוקוס שמגיע להם, אבל להערכתי זה כן מונע מסצנות אמוציונליות מסוימות לקבל את מרווח הזמן הנדרש על מנת שהקהל יוכל לעבד אותן במלואן.
עוד דבר קטן שקצת התפספס בעיניי הוא אחד המסרים שהסרט כן מציג במידה מה, אבל לא לגמרי נותן לו את קדמת הבמה באף שלב או מטמיע אותו באופן משמעותי בסיפור. בשלב מסוים, הוא מעלה את הנקודה שגם אם אנחנו משאירים חברים וזכרונות טובים מאחורינו, זה לא אומר שאנחנו לא מעריכים את הזמן שהיה לנו ביחד. גם אם הזמן שלנו יחד נגמר, הוא עדיין השפיע מאוד על חיינו והיווה חלק משמעותי מעיצוב דמותנו. אני חושב שזו אמירה מצוינת להעלות בשלב זה בסדרת הסרטים הזאת, במיוחד בהמשך למסרי סוף הסרט השלישי ומהלך הסרט הרביעי. סוג של ביקורת עצמית של המותג על כך שזה לגמרי טבעי להמשיך הלאה, לשנות כיוון ולהתקדם בחיים, ושאין זה מעיד על רגשות דחייה או שנאה. למרות שמדובר ברעיון שכבר התמודדנו איתו קודם, נקודת המבט האישית של דמותה של ג׳סי בעניין גורמת לרוח חדשה ומרעננת לנשוב דרכו. הרעיון אומנם מוצג בצורה עדינה בסרט בשלב מסוים, אם כי לתחשותי עוברים ממנו הלאה יותר מידי מהר מפאת חוסר זמן, והוא נחלש ביחס למסר הראשי. אני בהחלט מאמין שהיה רצוי לתת לו יותר מקום, ואף לשזור את חוסר הכללתו של וודי בנקודה הזו בדיוק. לבסס את הנקודה הזו באמצעות ההבנה שלא צריך בהכרח להחזיר אותו לחדר, או לקרוא לו להצטרף על מנת לפתור את הבעיה. הרי שג׳סי והחבורה המשיכו הלאה לחיים מאושרים והם מסוגלים לתפוס פיקוד בעצמם. הבחירה שלא לקרוא לו הייתה יכולה להיות מלווה בכך שהם מנסים לחקות את גישתו, כאילו הם מנסים למלא את מקומו - דבר המראה את הערכתם הרבה אליו ולדברים שלמדו ממנו. אך בסופו של דבר, הם צריכים להסתכם כי הוא הלך לדרכו וטוב לו בדרכו שלו, וזה טבעי. גם אם הם מתמודדים עם כך במעט קושי, ההשלמה של הדמויות עם המצב וההבנה כי גם הם יצליחו להמשיך הלאה יכלה להנחית את המסר הזה בצורה הרבה יותר ברורה לקהל. לדעתי מדובר בלקח מעניין ותורם, שהיה רצוי לתת לו מקום יותר מספק בזמן ריצת הסרט.
תחושה נוספת שהסתמנה בעיניי היא שהסרט נע בקצב מעט מהיר מן הצפוי. הוא אומנם לא היפראקטיבי כמו ״מריו גלקסי״, אבל כן חשתי שכמה וכמה סצנות ערוכות על מנת להאיץ בקצב ההתקדמות שלהן - דבר שמחליש מעט כמה סצנות, ולו בהבדל של שניות בודדות של אוויר. הרגעים האמוציונליים של הסרט אומנם כן מקבלים רגע איטי של שקט לעיבוד הרגשות, אך לא לפרק זמן נרחב כפי שהתרגלנו לראות בסרטים אחרים של פיקסאר, כמו ״קוקו״, ״הקול בראש״ או אפילו ״צעצוע של סיפור 3״. פיקסאר הרי יודעים שאם בכוונתם להפיל אותנו בטריק הרגשנות הקבוע שלהם (שאני נופל בו פעם אחר פעם), הם צריכים לתת לנו רגע להתבוסס בעצב, להסדיר את דפיקות הלב והנשימה ולמחות את הדמעות מהפנים. בסרט הזה ישנם כמה רגעים שמצדיקים את הכמרת הלב מצד הצופים, אם כי אני מאמין שהיה ראוי לתת להם להימשך עוד כמה שניות, על מנת לאפשר להם לספוג אותם במלואם. כפי שציינתי קודם, הסרט מרגיש שהוא פחות או יותר במירוץ נגד הזמן להספיק כמה שיותר, ועם זאת לא לחרוג מאורך של שעה וחצי. ההתנגשות בין היוצרים שהביאו לשולחן סיפור מרגש, עמוק ומעורר הזדהות, לבין מנהלים ומשווקים עם יעדים מסחריים ותקציביים לעמוד בהם, מונעת בעיניי מהסרט את היכולת לממש את מלוא הפוטנציאל שלו להיות מושלם מכל הבחינות. בבחירה הזאת, הוא סוג-של מתפשר בלהיות רק ״טוב מאוד״. אם היה חופשי לנהל את התזמון שלו כפי שנדרש, יתכן שהיה מסוגל לשבור אנשים לדמעות הרבה יותר (ועם זאת, עדיין היו רגעים שבהם הסרט הצליח להניע את רגשותיי).
באשר למשחק הדיבוב, אני חייב לומר שהרוב המוחלט של קאסט השחקנים עושה עבודה ממש טובה בסרט הזה - במיוחד אלו של הדמויות הבולטות בו. ג׳ואן קיוסאק נהדרת בתור ג׳סי ומרגישה טבעית עבורה בדיוק כפי שהייתה לפני 27 שנים, כך שנהניתי מאוד לשמוע את קולה ואת השטותיות המערבונית שבדמותה במרכז הבמה הפעם. גרטה לי מספקת הופעת דיבוב מוצלחת ביותר בתור ליליפאד, ומצליחה להיטמע באופן טבעי אל בימוי הקול השירותי והחוצפני, שממש מתאים לדמות. קונאן או׳בריאן מפתיע מאוד לחיוב עם הדיבוב שלו לסמארטי פאנטס, כשהוא מצליח להעביר את האנרגיות הרבות שלו וההומור ששורה באופיו כקומיקאי מוכר דרך דמות האנימציה החדשה. זה בהחלט סרט בסגנון שיותר מתאים לו, מאשר ״אם היו לי רגליים״. אפילו טים אלן, שלא שיחק בסרט במהלך ה-7 שנים שעברו מאז ״צעצוע 4״, מצליח להיות איכותי עבור הבאז הראשי שלנו וקבוצת הבאזים הטכנולוגיים, כשהקול שלו עדיין עמוק, רציני ופיקודי כמתבקש.
היחיד שזיהיתי בעיה עם חזרתו לדיבוב הוא דווקא טום הנקס, שכידוע מדבב את וודי. בעוד שמשפטים מסוימים עברו טוב, חלק מהמשפטים שנדרש להגיש נשמעו קצת שונים וחריגים מקולו הרגיל של וודי. מן הסתם שמדובר בעניין טבעי עם הגיל, אך עדיין ניכרת מעט שחיקה ביכולות משחק הקול שלו אחרי כל השנים. זאת במיוחד כשהוא נדרש לקרוא בקול רם, שם ההבדלים הופכים מובחנים יותר. לא שאני מאמין שהיה צריך ללהק מחדש את הדמות, אך יכול להיות שמדובר בתפקיד שהנקס כבר לא הכי כשיר לשחק כמו השאר. שאר דמויות הצעצועים נותנים לאורך הסרט את קולם בקנה מידה של הופעות אורח, כאשר בדומה לסרט הרביעי, גם כאן הם לא ממש חלק אינטגרלי מהסיפור המרכזי. דמויות כמו רקס, סלינקי והאם מתגמדות לשורות בודדות בכל הסרט - בחירה שמצד אחד לא משאירה להם מקום לטעויות, ומצד שני קצת מבזבזת כשרונות ואפיוני דמויות שאהבנו לראות במרכז הסיפור בעבר. אף אחד מהם לא בלט בעיניי באופן חריג, וכולם הרגישו חביבים כפי שהיו. טוני הייל עדיין מצליח לשעשע בצורה זכירה בתור פורקי, ואפילו הליהוק החדש של מר ראש תפוד - ג׳ף ברגמן - מצדיק את הצורך בהחלפה עם השורות החדשות שנותנות לו נוכחות מסוימת בתסריט, על אף השוני הניכר בקול מדון ריקלס ז״ל.
המוזיקה הייתה תמיד חלק בלתי נפרד מסרטי המותג, ואני שמח מאוד על חזרתו של רנדי ניומן להלחנתו. הפסקול המקורי בהחלט מרים את הסרט ומתווה את האווירה המתבקשת באמצעות בנייה נכונה של המנגינות השונות. גם אם שילוב של מוטיבים מוזיקליים משירי סרטים קודמים עלולים לקפוץ לאוזן מידי פעם, הם לא משתלטים בהגזמה או מנוצלים למטרות מניפולטיביות. למעשה, יש משהו מנחם בעבודתו של ניומן להרכיב משהו חדש ומקורי, שכאמור נמנע במודע מהתרפקות על נוסטלגיה. בין מנגינות רגועות וקצביות כאחד, אני בהחלט חושב שניומן הצליח לדייק את אלבום הפסקול להתאים לסרט כמו כפפה ליד, אם כי אין מנגינה ספציפית שבלטה מעל האחרות או מכילה בה תחושה של אייקוניות מובחנת. עם זאת, מעט התאכזבתי לגלות שהוא לא כתב שיר מקורי עבור הסרט, ולמעשה אינו מבצע אף שיר במהלך הסרט החדש. הייתי שמח לשמוע את קולו בשנית, שכן אני מאמין שחותמת קולו מזוהה באופן שורשי עם המותג לא פחות מהדמויות של וודי ושל באז. לאחר שהפיק שירים מקוריים מוצלחים מאוד גם עבור הסרט הרביעי, ציפיתי מאוד לגלות מה הוא עלול להביא לשולחן הפעם. אני מאוד מקווה שנזכה לשמוע ממנו עוד שיר מקורי מלא לסרט בעתיד. אך הפעם, במקומו, קיבלנו בהפתעה שיר חדש של טיילור סוויפט. ההכרזה על כך לוותה בקמפיין שיווקי מסתורי ומעורר סקרנות, וכן בהבנה הציבורית כי הזמרת מנסה להוביל את דרכה פעם נוספת אל עבר פרסי האוסקר, במטרה להשלים תואר EGOT. למרות שציפיתי שהעניין הרב סביבו משמעותו שהשיר נמצא באמצע הסרט, אך למעשה הוא רק מלווה את הקרדיטים בסיום. לאחר האזנה לו בסוף הסרט ופעם נוספת אחריו, אני אומנם יכול לומר שמסריו אכן מתכתבים עם העלילה - אך הוא לא ממש סוחף אותי בהתלהבות או מבטא בצורה כנה במיוחד את הרגשות שהסרט הציף בי. אומנם יש שיטילו ספק באמירה הזו, אבל אני לא חושב שהוא היה מתבלט לי כשיר מיוחד לו היה משולב באלבום רגיל של הזמרת. מדובר בהחלט בשיר שתואם למוזיקה של סוויפט, אך לא בהכרח כזה שמחזק סרט קולנוע - לפחות לא באופן שהוא שומש כאן. אני שמח שהיא לקחה חלק במותג שהיא מאוד אוהבת וכמנגינה נעימה לקרדיטים הוא חביב ביותר, אבל לא הייתי תולה תקוות גדולות בזכייה בפרסים איתו.
אם כבר בפרסים עסקינן, אין לי ספק כלל שהסרט הזה הולך להיות מועמד השנה לפרס ״סרט האנימציה הטוב ביותר״ באוסקר. הוא מכיל בתוכו מספר רב של איכויות סיפוריות ויצירתיות, וכן פיתוחים והישגים מרשימים ביותר בתחום האנימציה, כך שהוא מציב את עצמו כמועמד די מובטח ונעול בקטגוריה זו - הרבה יותר מסרטם האחר של פיקסאר השנה, ״קופצים בראש״. אך למרות זאת, אני לא לגמרי בטוח בשלב זה שהניצחון מובטח לו. כמובן שמותג ״צעצוע של סיפור״ כן מצליח להראות נוכחות בפרסי האוסקר מדי שנה ושני הסרטים הקודמים אכן זכו בפרס, אך המתחרים מולו השנה נשמעים לא פחות מבטיחים ועלולים לגבור מעל חולשותיו. סרטים כמו ״האי הנעלם״ של דרימוורקס ו-״היער הפראי״ של LAIKA הציגו טריילרים פוערי פה, ואפילו סרט האינדי ״Tangles״ קיבל תשבוחות יוצאות דופן בהקרנותיו בפסטיבל קאן. נוסיף על כך את העובדה שפיקסאר לא הצליחו לזכות בפרס מאז 2020, כולל עם ״הקול בראש 2״ שהפסיד ל-״עם הזרם״. עם כמה שפיקסאר היו רגילים לקטוף פרסים בעבר, אני לא בטוח שיהיה להם קל השנה לקחת את התואר בהליכה. מעבר למועמדות זו, אין לי אמונה חזרה שהסרט יקבל מועמדות נוספת. הפסקול אינו זכיר למדי באופן שראוי לתשבוחות, במיוחד לא בהשוואה לפסקול של ״זוטרופוליס 2״ שהלחין מייקל ג׳יאקינו ולא זכה למועמדות. השיר המקורי של טיילור סוופיט הוא לא יצירה מהפכנית שאני יכול לבטוח בו בהשגת מועמדות, על אף שיהיה מדובר בצעד תקדימי, שכן כל סרטי ״צעצוע של סיפור״ הקודמים הועמדו לכל הפחות לקטגוריית השיר המקורי. גם אם יצליח להשתרברב בסוף, הוא עלול למצוא את עצמו בעמדת נחיתות - הזירה בקטגוריה הזאת עוד פתוחה לרווחה ומי יודע איזה להיט מזהב יפול עלינו בחודשים הקרובים.
ולסיום, לאחר הצפייה בסרט החמישי, איך הייתי מדרג את הסדר של סרטי המותג? ובכן, מבלי להחשיב את הקצרים ואת הספיישלים לטלויזיה, הייתי מדרג אותם כך: במקום הראשון, הסרט השלישי עדיין עומד בגאון. ״צעצוע של סיפור 3״ הוא אחד מההישגים המוניומנטליים ביותר שפיקסאר או דיסני הוציאו אי פעם. הוא משלב עלילה בוגרת, אנימציה יצירתית ותהפוכות רגש שפוגעות הכי קרוב ללב בצורה מבריקה ביותר, שקשה מאוד לשחזר. גם היום קשה להאמין שסרט המשך יכול להגיע לגבהים כאלה, אבל הוא לחלוטין הצליח. אחריו, ״צעצוע של סיפור״ הראשון. קלאסיקה פשוטה וחכמה, שגם חושפת לעולם את יכולותיה של טכנולוגיה מתקדמת וגם מספרת סיפור משעשע, צבעוני וחינוכי (על אף הסיוטים מחלק מהמודלים). אחריהם, הסרט הנוכחי, החמישי. הסיפור שהוא מעביר אותנו איכותי, מרגש ומרחיב באופן אותנטי את העולם, לצד זיהוי בעיה אמיתית בעולם והצגת דרך יצירתית להתמודדות איתה. הוא נותן את המרכז לדמות שעד כה הייתה משנית, אבל מצליח לחגוג אותה בגדול. הבא בתור, הסרט הרביעי. גם אם הוא מעט מתפזר בכל הקשור לעלילה שוודי עובר, עדיין הדמות של פורקי משעשעת מאוד ומהווה תוספת אורגנית מאוד לאנסמבל המותג. אחרון, לצערי, הסרט השני. למרות שיש לו קטעים אייקוניים כמו סדרת הבובונאות של השריף וודי, התקשתי מאוד להתחבר לסיפור שלו ברמה האישית, הן בתור ילד והן בתור מבוגר.
״צעצוע של סיפור 5״ הוא יצירה מקסימה ומהנה ביותר מבית היוצרים המוכשרים בפיקסאר, שמנצלת את במת המותג המוכר על מנת להביא בפני ילדים סיפור עשיר ברגש, הומור, ערך אישי וערך חברתי. הוא ממשיך את דרכה של סדרת הסרטים לא באמצעות נוסטלגיה ואזכורים, מהם הוא משתדל להתרחק, אלא בשמירה על רוח מטרתה להדגיש את החשיבות הקיימת בקשר בין חברים - במיוחד בעולם שהולך ושוכח את המשמעות האמיתית של המילה. הסרט אף עושה את הבחירה היצירתית הבוגרת שלא לבנות אנטיגוניזם כנגד הקדמה הטכנולוגית, אלא מחזק את השימוש הנכון, האחראי והמודע בה, אשר יכול אף לקרב אותנו לאנשים אחרים כמונו שלא היינו פוגשים אחרת. המיקוד על דמותה של ג׳סי עובד בצורה נהדרת, כאשר הוא מרחיב בצורה חכמה ומכבדת את סיפור הרקע המוכר שלה, באופן הנשזר בטבעיות עם הרגשות הנוכחיים. הסרט אומנם אינו חף מבחירות שנעשו מטעמים שיווקיים בלבד - לרבות החזרתו המיותרת של וודי לסיפור - אך עדיין זוכה להציג את כוונתו המקורית כמעט במלואה. למרות שהמוזיקה אינה זכירה כפי שהייתה בכותרים הקודמים, חלוף הזמן בקושי מורגש בקולם של השחקנים המספקים הופעות דיבוב מעולות, והשדרוגים בטכנולוגיית האנימציה מרהיבים לצפייה ומחממים את הלב. ברמת ההשקעה הזאת, מוכיחים פיקסאר שהמותג של ״צעצוע של סיפור״ לא סיים את דרכו, וכי הוא מסוגל להמשיך הלאה גם מעבר לדמויותיהם של וודי ובאז. ככל שלאמנים ולאמניות השונים בפיקסאר יהיו עוד רעיונות יצירתיים שיזכירו לכולנו את הצדדים שנשכח בקסמה של החברה האנושית, אני לגמרי לא שולל מהם את האפשרות לחזור ולשחק עם הצעצועים האלו שוב ביום מן הימים.
אני מדרג את הסרט הזה - 8.5 מתוך 10! 📱🐸 🤠🛞
קצת אירוני שישבתי כמה שעות ברצף מול מסך בשביל לכתוב את הביקורת הזאת...
מה דעתכם? האם ראיתם את הסרט החדש של ״צעצוע של סיפור״, ואם כן, מה חשבתם עליו? האם אתם חושבים שהוא עומד ברמה של הקודמים בסדרה, או שהיה צריך להפסיק אחרי הסרט השלישי / רביעי? ספרו לנו בתגובות!
״צעצוע של סיפור 5״ זמין כעת בבתי הקולנוע בישראל, וכן ב-IMAX, ScreenX וב-4DX.
Comments