ניתוח ״פלוריבוס״: פרק 3 - אין דבר העומד בפני הרצון
- עידו שייביץ
- 14 בנוב׳
- זמן קריאה 32 דקות
הכתבה הבאה מתעמקת בפרק 3 של ״פלוריבוס״, וכוללת פירוק מלא של העלילה שלו, כולל ספוילרים אליו ולפרקים הקודמים (אך ללא ספוילרים להמשך). אנו ממליצים לקרוא את הכתבה לאחר הצפייה בפרק.
לביקורת מלאה ונטולת ספוילרים לסדרה כולה, לחצו כאן.
"Wouldn't necessarily feel good about it, but we would move heaven and earth to make you happy, Carol." - "Us", Pluribus Episode 3
שבוע שני של ״פלוריבוס״ בפתח ואיתו פרק חדש שמקדם על העלילה המסקרנת שהתגלתה בפנינו. בעוד ששני הפרקים הקודמים סיפקו לנו היכרות מעמיקה עם הקונספט הכללי של הסדרה, המסר העוטף שיש לה בנוגע לבחירה חופשית והזוויות השונות שיש לדמויות בנוגע לאיך להתמודד עם המצב הקיים, הפרק השלישי מחזיר אותנו חזרה למסגרת המצומצמת באופן יחסי של אלבקרקי ומתמקדים באופן יותר ספציפי בדמותה של קרול. אחרי שהיא עברה שני פרקים של חוויות מטלטלות שהכריחו אותה לעמוד בצורה חשופה וכביכול אמיצה אל מול הפחדים הכי גדולים שלה - אנשים אחרים ודחייה חברתית - קרול ממשיכה לעכל את המצב שאיתו היא צריכה להתמודד בכוחות עצמה.
הפרק השלישי נותן לנו תחושה יותר כמו של ״דרמת מצבים״, כלומר תיקוף של הבעיה השבועית במסגרת הפרק הספציפי. בניגוד לפרקים הקודמים בסדרה, הוא לא לוקח אותנו ליעדים רחוקים מעבר לים ולא מציג לנו קאסט נרחב של דמויות משנה. הפרק, שמתמקד יותר בתחושות האישיות של קרול, חוקר את כיוון המחשבה שלה בנוגע לצורך שלה בהיתמכות על ידי מישהו אחר. מצד אחד, היא מאוד מעוניינת לקבל ואלידציה אמיתית לחששות שלה, דבר שהיא לקחה קשה כשלא קיבלה בפרק הקודם. מצד שני, היא רוצה להוכיח לעצמה שהיא אישה חזקה ועצמאית. עכשיו כאשר אין לה דמות סמכותית להתחבא מאחוריה, היא מעוניינת להיות זו שלוקחת את המושכות. מאידך, ה-״אחרים״ רוצים לספק לקרול כל מה שהיא מבקשת אם זה מה שיצליח להפוך אותה - אניגמה שהם עדיין לא הצליחו לפצח - למאושרת. ולרצון הזה, תגלה קרול, אין באמת גבולות. בטור הניתוח של היום אנחנו נפרק את הפרק השלישי וננסה להבין איפה עובר הגבול בין עצמאות לתלות, ובין מילוי דחף לריצוי אמיתי.
לשבור את הקרח
הפרק מתחיל במסך כחול לחלוטין, כאשר המצלמה מראה לנו שאותו דבר כחול שהיא מנסה לצלם הוא מאוד שרוט וסדוק. השעון נגלה לפנינו, כאשר כעת הוא רץ לאחור כפי שהיה בתחילת הסדרה לפני ה-״התחברות״. הוא מציג זמן של 2617 ימים, המעיד כי הסצנה שנראה מתרחשת קצת יותר מ-7 שנים לפני רגע ה-״התחברות״ המכונן בפרק הראשון. לאט לאט התמונה מתפקסת ואנחנו רואים אנשים הולכים על שלג לפי מסלול, כאשר בשוט לאחר מכן אנחנו יכולים לראות את הצלליות שלהם מבעד לקירות קרח חצי-שקופים, שאלו הדברים הכחולים השרוטים מההתחלה. אנחנו שומעים אדם שמסביר כמה קור מחבר בני אדם לתקופה קדומה של העולם. מהר מאוד אנחנו מגלים כי אנחנו נמצאים במלון קרח בנורווגיה, בו קרול והלן עומדות לשהות. הצבע הכחול השורר במקום, שצובע את הסדרה בעוד כמה מקומות שנדבר עליהם, משקף כמעט באופן מילולי (״בלוז״) את רגש העצבות והשבריריות של קרול. אם בשני הפרקים הקודמים ראינו את קרול עוטה על עצמה אביזרי לבוש צהובים, המייצגים החצנה של מעטה חסון מצידה של קרול, השימוש בצבע הכחול דווקא משמש לתחושה הפוכה לכך שקרול נושאת עימה לא פחות.
גם באינטראקציה הזאת עם הבל-בוי של המלון, אנחנו יכולים לראות את הלן מאוד מוחצנת ומתלהבת ממה שיש לו לספר על הבנייה של המלון. קרול, לעומת זאת, משתרכת מאחורה בשקט. היא לא משמיעה קול ולא נוגעת בדבר, היא נשארת סגורה בתוך עצמה ומובלת על ידי הלן. אנחנו אפילו מקבלים שוט מזווית גבוהה, המראה איך הלן הולכת בדרכו של הבל-בוי בין סימני מזחלת המזוודות שלו, בעוד שקרול הולכת לצידם. סיפורו של הבל-בוי אף מקביל לעלילה שלנו. הוא מספר על כך שהמלון נבנה באמצעות בלוקים של גושי קרח מנהר קופא שפאותיהם הוחלקו בצורה ידנית, ולאחר מכן הם נאספים ונשמרים במערה קרובה - לבנייה מחדש מהמלון אחרי כל קיץ שבו הוא נמס. הכתיבה של התיאור הזה מתחברת לרעיון שהצגנו בפרקים הקודמים לגישה המוטלת בספק של ״חיים כבחירה חופשית״ מצד ה-״אחרים״, וגם לעניין מילוי המקום. גם אנשים קרים ״כקרח״, כמו קרול, יכולים להיות משוייפים מספיק בהתאמה הנכונה על מנת שיהיו ״בדיוק בצורה הרצויה״ / שיסכימו לשינוי, ובכך להתמסר לקריאה להתחבר לאותה מטרה ראשית של תודעה משותפת. ברגע שהם ב-״צורה״ המתבקשת, ניתן לאגור את המאפיינים שלהם ולשמור אותם, ובמקרה הצורך להשתמש בו על מנת ליצור מחדש את מה שאבד - בדיוק כמו שה-״אחרים״ ניסו לשחזר את הלן דרך זושה. עם זאת, מדגיש הבל-בוי כי למרות הבנייה מחדש באמצעות בלוקים דומים מאוד, אפשר לומר שכל בנייה של המלון יוצרת שהות ייחודית של פעם בחיים. ואכן, לא משנה כמה ה-״אחרים״, או בינות מלאכותיות, ינסו ליצור מחדש אדם שלא איתנו עוד - הם לעולם לא יצליחו לשחזר במדויק זהות של פעם בחיים שלמים.
כאשר הם מגיעים לחדר, הם מציינים את העובדה שהטמפרטורה בתוך החדר מעט חמה יותר משאר המלון. בתוכו, קרול מביטה מסביב ובוחנת מקרוב את עצם היותו של המלון בנוי מקרח. זאת מסתמנת להיות עוד הקבלה לדמות של קרול, שכן כפי שחקרנו בפרק הקודם, מתחת מעטה הסלידה והאנטיפטיות של קרול נמצאת אישה רגישה ותמימה שבאמת רוצה להרגיש מוערכת ואהובה. מתחת למעטה הקרח הקפוא שהיא מחצינה, יש לה חמימות מבפנים. עצם ההקבלה של מעטה האופי הקר שלה לקרח של המלון מתחבר לנו יפה לשוטים שאיתם פתחנו את הפרק, ולעובדה שהקרח שרוט ובעל פגמים, ואינו לגמרי חלק. לא רק שלקרול קיימים סדקים בגישה ובאישיות שלה שמאפשרים לפנות לעדינות הרגשית שבה, אלא גם לאורך השנים הצליחו ״לחצוב״ דרכם - הן הלן כחלק מהמערכת הזוגית שלהן, והן ה-״אחרים״ כחלק מההתאמה האישית של גישתם אליה, לפי מה שראינו עם רגשותיה המתפתחים כלפי זושה.
קרול מסתכלת מסביב לחדר ושמה לב למשהו שניכר בעיניה מוזר במיוחד - המיטה שהן עומדות לישון עליה בחדר עשויה קרח. היא אומרת את זה בסוג של דחיפות בלתי-מאופקת, כמו ילד שחייב לומר משהו לאמא שלו וזה לא יכול לחכות (אזכיר שכבר עשינו את הדימוי של התנהגותה של קרול לילדותית בפרק הקודם), ומזכירה בין השורות שהיא עברה תהליך יקר של הקפאת ביציות. למרות שתהליך שכזה מזכיר במידה מה את הרעיון שהוזכר שתי פסקאות מעלה בנוגע ל-״שימור עותק״ ושימוש מאוחר יותר שלו, אני רוצה דווקא להתייחס לתגובה של הלן ולמשמעות מאחוריה. הלן אומנם שומעת את הטענה מצד קרול שהמיטה עשויה קרח, אך היא לא מגיבה לכך בצורה מיוחדת ואפילו נשארת מחויכת ורגועה. אני מפרש את התגובה הזאת בתור הצגה כי הלן מודעת לגישתה הקרה של קרול כבת אדם, אך למרות זאת, בוחרת להישאר איתה ולאהוב אותה. הלן כבר יודעת שהיא ״ישנה על מיטה עשויה קרח״ כשהיא עם קרול, אבל זה לא מזיז לה. אפילו מהציניות שלה היא לא נפגעת.
הלן שולחת את הבל-בוי לדרכו, בצעד נוסף של הצד המוביל והמוחצן מבין השניים, והן נשארות לבד בחדר. קרול עדיין תקועה בדעתה על עניין מיטת הקרח ובכללי האווירה המקפיאה שעוטפת אותם, אך הלן מרוצה מאוד מהחוויה וחושבת שהיא מושלמת. מעבר להסתכלות על כך שלהלן לא אכפת מהתמודדות עם קור, אנחנו רואים ניגודיות באופי האישי של כל אחת מהן. קרול היא פסימית ומחפשת תמיד להתלונן על הרע והמוזר של הסיטואציה, בעוד שהלן היא אופטימית ומחפשת תמיד את הטוב שבסיטואציה. למרות שלא תמיד קיצוניות לכל אחד מהכיוונים זה דבר טוב, אין ספק שגם במקרה הזה, הפכים נמשכים. תלונה ספציפית שמוצגת על ידי קרול היא השאלה למה הן לא יכולות לישון במלון נורמלי וטוב שאינו ״חוויה״, דבר שמראה לנו שוב את הקושי שלה להתמודד עם סיכונים ו-״הימורים״ בחייה. היא מעדיפה להתפשר על משהו מוכר ובטוח, כמו לינה במלון סטנדרטי, מאשר לנסות ו-״לטעום״ דברים חדשים, כמו חוויות ייחודיות שיש לעולם להציע.אלו מתקשרים לנטייה של קרול להיסגר ולהינעל במקומות בטוחים פיזית מפני העולם החיצון, כפי שראינו בפרקים הקודמים. היא אפילו מתקשה להאמין למה שהבל-בוי אמר והלן מאמינה בו, אותם היא מסווגת כשטויות וכ-״שקרים בפרסום״, כמו המניפולציה שהיא תקבל לאחר מכן מה-״אחרים״.
קרול מנסה לגשת לטלפון שלה ואנחנו מגלים שהיא עושה זאת על מנת להתקשר למנהלת שלה או המוציאה לאור של הספרים שלה, על מנת לשמוע ממנה איפה הספר החדש שלה (ככל הנראה הראשון בסדרה) ממוקם ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. למרבה הפתעתה, היא שומעת שהלן כבר דיברה עם אותה בחורה וקיבלה את הנתונים. כשקרול מנסה להבין מהלן מה הנתונים המדויקים, אנחנו רואים כי האינטראקציה של השניים דומה מאוד לשיחות של קרול וזושה מהפרק הקודם בעניין ההרוגים מהשבתת התודעה המשותפת. הלן יודעת שהמספר לא בהכרח ירצה את קרול, ועל כן תחילה שותקת במבט דואג, ואז מציגה את המידע באופן שיוביל לתגובה המרוצה ביותר. קרול אומנם לא מסתפקת במידע כפי שהוא הוצג וחוקרת יותר לעומק, כפי שהתעקשה בפרק הקודם לשמוע מספרים מדויקים. דרך השיחה הזו אנחנו מגלים שגם הלן - בדומה מאוד לזושה, ויתכן מאוד שזו למדה מהלן את הגישה הזאת - דואגת להתמקד במה שיעשה את קרול מאושרת גם אם זה אומר לא להציג את המידע כולו באופן ישיר. הלן תחילה מעודדת את קרול שהיא נמצאת ברשימה ועל כן הספר הוא באמת רב-מכר, אך קרול אינה מרוצה כשהיא שומעת שהוא ממוקם רק בין מיקומים 11 ל-20. אלו קצת גורמים לקרול להביע את התחושה שאולי היא לא מוערכת מספיק על מי שהיא, אותו חשש שראינו שהביעה בפרק הראשון עם הבקשה להחליף בין מדפי הספרים.
הלן לא מוכנה להמשיך להקשיב לקיטורים ולשליליות של קרול, ודוחקת בה לעמוד לצידה ולהבחין דרך הגג השקוף של חדרם על הזוהר הצפוני. למעשה, הלן מעודדת את קרול להביט החוצה על מה שיש לעולם להציע ולהתפעל ממנו. כפי שעשתה רוב חייה במערכת היחסים שלהם, היא ״דוחפת״ אותה להעריך את מה שנמצא בחוץ ולהביע בו עניין, כלומר לצאת מגבולות הנוחות שלה. קרול עדיין נותרת במחשבה צינית שמה שהיא רואה נראה כמו שומר מסך, דבר שעלול להיראות כמו בדיחה אך למעשה מבליט את ראייתה האישית של קרול, לפיה היא רגילה להביט על ה-״בחוץ״ כרקע צבעוני מרחוק או בתמונה, ולא כחוויה מוחשית. הלן לוקחת צעד נוסף בחוסר הקבלה של גישתה של קרול ומצמידה אותה אליה מתחת לשמיכה, בניסיון ״לחמם״ אותה. היא עושה מה שביכולתה על מנת להמיס את חומות הציניות הקרים שלה ולגרום לה באמת להנות ולחוש את הרגע באמצעות הזהות הרגישה הפנימית שלה. שתיהן יושבות יחד כאשר צבע הזוהר הצפוני משתנה בין ירוק לסגול. באופן די פואטי, הצבעים משקפים את הרגישות בין השתיים בסיטואציה. אם הקבלנו את הצהוב לקשיחות ולחוסן שקרול מחצינה ואת הכחול לרגישות ולשבריריות, אז הצבע ירוק שהוא תמהיל של השניים מסמל חוסן מצד קרול ורגישות מצד הלן. כאשר הצבע משתנה לגוון סגלגל על גבול הכחול, אנחנו מבינים כי החוסן של קרול מתרכך והיא הופכת רגישה יותר - מה שהופך את השילוב בינה ובין הלן בנקודה הזו בזמן למקודד הרבה יותר כחול.
קרול מרגישה בנקודה הזאת כי היא חייבת לצאת ולעשות משהו בחוץ בעצמה (במקרה הזה, התירוץ שלה הוא להתפנות), אם כי היא עדיין מרגישה חשש מהותי במידה ותעשה זאת - אותם חששות שמונעים ממנה באמת לצאת מגבולותיה המוכרים. אנחנו יכולים לראות בנקודה הזאת כי גוון הירוק חוזר להשתקף מפניהן בצורה עדינה ביותר. הלן אומרת לה שלא משנה מה היא בוחרת לעשות, העיקר שתעשה אותם ו-״תהיה בשקט״. כוונתה של הלן היא לא להשתיק את קרול מתוך חוסר עניין, אלא לעודד אותה להגיע לבחירה בנוגע למעשיה ולהיות שלמה איתם, כך שלא תצטרך להתלונן. הסתכלות זו מתחברת לקונספט הגדול שלנו של ״חיים כבחירה אישית״ ובמעט אפילו לדיון שהציב את זושה בין קרול ודיאבטה בפרק הקודם. קרול מביעה חסרונות בכל אופציה שתיקח, כמו שזושה הציגה, ואילו הלן - כמו קרול בפרק הקודם - משקפת שאין לה ברירה אלא לבחור ולשאת בתוצאות. הסצנה מסתיימת בשתיקה כששתיהן צופות אל עבר הזוהר הצפוני. פניה של הלן חוזרות לגוון כמעט כחול-סגול בלבד, המשקפות את הרגישות שלה ושל קרול כשהיא איתה, בעוד שפניה של קרול ממשיכות להיות חצי כחולות וחצי ירוקות. היא אינה מצליחה לבחור בין להיות פגיעה לבין לעטות על עצמה שריון, כשהיא מסתכלת ישירות על העולם שבחוץ, איתו לא תהיה לה ברירה - אלא בסופו של דבר להתמודד.
שפה משותפת
לאחר הפתיח, אנחנו קופצים להווה שלנו ורואים הגאים רבים של מטוס מקרוב. אנחנו מגלים כי הפעם מטיסים את המטוס של קרול קברניטים שנראים סמכותיים, מתוך רצון לגרום לקרול לחוש יותר ביטחון באוויר מאשר כשהוטסה על ידי אינדיבידואלית של נערה צעירה. כמובן, עוד מקרה של התאמה של ה-״אחרים״ לנוחות שלה ולשימוש בכוח האדם הנדרש להשלמת משימה. הטייס מכריז כי הם בתקווה חוו מזג אוויר קשוח בפעם האחרונה ומעתה והלאה אמור להיות שיוט חלק ורגוע. האמירה שלו סוג של מרמזת על גישתה של קרול, שכן בפרק הקודם היא לא הצליחה לשמור על הטמפרמנט שלה וגרמה לכולם לבהלה, לצעקות ולקריסות, ובתקווה כעת התאפסה ותתנהג באופן הולם. הוא אף מכריז על כיבוי שלט החגורות ומודיע לקרול שהיא חופשיה לשוטט ברחבי המטוס. מצד אחד, זה אומר שקרול כבר לא ״בעונש״ או ״בכלא״ על מעשיה ושהיא צריכה להרגיש רע על מה שהיא עשתה. מצד שני, אותה ״סליחה״ שהיא מקבלת בדמות החופש לנוע כרצונה עדיין נשמע מגוחך, כי כמה שלא תרצה, היא עדיין מוגבלת לכותלי המטוס שנשלט בידי ה-״אחרים״. זוהי אנלוגיה נוספת שמשקפת את התהייה על הבחירה החופשית בחייה של קרול, במצב שבו בזמן יש לה חופש תנועה אך גם מגבלות סביבה.
השעון המוצג על המסך כעת שוב סופר מעלה, ומציג לנו שאנחנו נמצאים כ-3 ימים ו-3 שעות לאחר ה-״התחברות״. בהתחשב בכך שהפעם הקודמת שראינו את השעון בהווה הייתה כשקרול התעוררה משינה ארוכה לקראת סוף הפרק הקודם, כשעמד אז על שעתיים ו-16 שעות, אנחנו מבינים שהפרק מתחיל כ-11 שעות לאחר הנקודה בה הסתיים הפרק הקודם וכשהמטוס באוויר כבר זמן רב בחזרה לביתה. אנחנו רואים את קרול יושבת עדיין במושבו האחורי ביותר של המטוס, אם היא מביטה קדימה ומוודאת שהיא מצליחה לראות את זושה, היושבת במושב הקדמי ביותר של אותו חלק של המטוס. זאת כזכור בניגוד לטיסת ההלוך בה התבקשה זושה לשבת בתא הטייס, מה שמבליט בעינינו את היחסים האמביוולנטים של קרול איתה. מצד אחד, היא רוצה אותה קרוב ובזווית העין בשביל לא לאבד אותה, תחושה עזה שהיא הרגישה בסוף הפרק הקודם. מצד שני, היא עדיין מודעת לעובדה שזושה היא חלק מה-״אחרים״ שהיא מתנגדת להם, ועל כן שומרת ממנה איזשהו מרחק. אנחנו גם רואים שזושה לובשת את אותה שמלה כחולה שלבשה בסוף הפרק הקודם בעלייתה למטוס של דיאבטה, שעכשיו בתאוריית הצבעים שלנו אנחנו יכולים להבין את המשמעות שלה. הצבע הכחול שעוטף את זושה לא רק מעיד עליה שהיא מפגינה את אותה רגישות ועדינות כפי שהלן הייתה מפגינה, אלא מקשר את האמביוולנטיות הרגשית של קרול בנוגע אליה לחוסר היכולת שלה לקבוע החלטה ולעמוד עליה, כפי שהוצג לנו בסיקוונס הפתיחה.
זושה קולטת שקרול שמה עליה עין ופונה לשאול אם היא צריכה משהו. הסיטואציה מרגישה קצת כמו תקריות חוזרות בברים או במוסד לימודים שמרגישים שמישהו/מישהי מסתכלים עליכם מרחוק במחשבות רומנטיות כי סקרנתם אותם והם רוצים להתחיל שיחה. התחושה הזאת ניכרת בעיקר בעקבות התגובה העוקבת של קרול, כאשר למרות שמבטיהן הצטלבו, היא מנסה להעמיד פנים כאילו היא לא עשתה דבר. אפילו כשזושה שואלת אותה, קרול ישר אומרת שהיא לא זקוקה לכלום ומנסה לשנות את הנושא לשאלה טכנית, כמו מי הטייסים היום והאם השינוי נעשה על מנת לנסות לרצות אותה. היא מופתעת ומרגישה מוזר כאשר היא מקבלת את התשובות דרך הכריזה מהטייסים, שהם אומנם גם חלק מה-״אחרים״ ולכן שומעים אותה דרך התודעה של זושה, אך ההתערבות שלהם בסיטואציה גורמת לקרול להרגיש כאילו האינטראקציה שלה עם זושה היא פחות אינטימית משהייתה רוצה שתהיה. ככלל, זה מנתק אותה קצת מהמחשבה שהשינוי המדובר נעשה מתוך אכפתיות אישית של זושה כלפיה, ומזכיר לה שאין כזה דבר ״אישי״ בנוגע לזהויות ה-״אחרים״. זו הסיבה שכאשר זושה מציעה לה שינוי שיוביל לנוחות מירבית יותר מצידה, כמו לעבור למיטות שיש במחלקה הראשונה כדי לנוח טוב, קרול לא מוכנה להקשיב לכך ובמקום זה מעדיפה להישאר במקומה ולבלוע כדורי שינה.
ההתפכחות הרגעית של קרול בנוגע לזושה גורמת לה הפעם לקרוא לה באופן אקטיבי, למטרה שהיא לא רגשית ואישית אלא מידעית. ההבדל בין המבט המסתקרן לבין הקריאה באמצעות כפתור הוא גם זה שמפריד בין העניין של קרול בזושה כחברת אמת לבין העניין שלה בזושה כמקור מידע ועוזרת אישית. כשזושה חוזרת, קרול מדברת אליה באופן יותר ישיר, עם הרבה יותר ציווים. היא מבקשת ממנה שתספר לה פרטים על המנותקים שהיא עוד לא פגשה, אלו שאינם דוברי אנגלית. באינטראקציה הזאת, זושה פשוט משמשת כממשק לתודעת ה-״אחרים״ הגדולה, בדיוק כמו שסשן של ChatGPT משמש כממשק לאחד ממודלי המידע הגדולים של OpenAI. היא לא מכילה רגשות המשפיעים על קרול, היא פשוט נציגה של ״מכונה״, של הכלל. זושה משתפת איתה מידע יבש על מגוון האנשים שאינם דוברי אנגלית שנותרו מנותקים, וקרול מנסה כמה שיותר להתמקד ולקלוט את הכל. כשהיא לא מקבלת תשובה מהסוג שהיא התעניינה בו, היא שואלת באופן ישיר וממוקד יותר שאלות דומות כפי ששאלה את דוברי האנגלית שפגשה בפרק הקודם - האם קיים רופא או מדען כחלק מיתר המנותקים. גם על השאלה הזאת לא קיימת תשובה מספיק מספקת.
אז, קרול נזכרת שקיים עוד מנותק אחד שזושה הזכירה בפרק הקודם המתגורר בפראגוואי, ומביעה רצון לשמוע עליו עוד פרטים. זושה מספרת לה שקוראים לבחור מנוסוס אוביידו ושה-״אחרים״ לא היו מודעים לשרידתו במהלך 33 השעות הראשונות ל-״התחברות״. הוא מתואר כמנהל מחסן מכולות פרטיות בעיר הבירה אסונסיון. מה שמובהר לקרול שעד עכשיו, 3 ימים לאחר מכן, הוא עדיין לא יצר קשר ישיר עם ה-״אחרים״. קרול מזהה באפיון דמותו של מנוסוס כי הוא מסתגר מפני ה-״אחרים״, אפילו ברמה יותר גבוהה וסגורה אישית ממה שהיא הצליחה לעשות, ומבינה שהוא האדם שהיא צריכה לדבר איתו. הוא בהחלט נשמע כמו בחור שנמצא בצד המתנגד לתופעת ה-״התחברות״ העולמית, ועל כן יצדד בדעותיה בנושא. בבסיס הדברים, הוא נשמע לה כמו מישהו שסוף סוף יעמוד לצידה, יחלוק איתה ״קבוצה״ ולא ישאיר אותה לבד.
ֿ
כמה שקרול מאמינה שגישתו של מנוסוס אומרת שהיא והוא ״מדברים באותה שפה״, זושה מעידה בפניה שהוא דובר אך ורק ספרדית ומעט גוארני. למרות הצעותיה לסייע בתרגום הדיאלוג, קרול עדיין בדעתה הנחושה כי היא לא יכולה לבטוח ב-״אחרים״ שיהיו חלק מהדיון בין מנותקים ויהוו עוד שכבה מעבר אליה, ועל כן היא חייבת להתמודד עם הצעד הזה בעצמה בלבד. קרול אז אומרת שהיא רוצה לעשות את זה ברגע שהיא מגיעה הביתה, כשהיא רוכבת על גל התודעה שהיא חייבת לעשות זאת ללא עוררין. אך כאשר זושה אומרת לה שיהיה ניתן לנסות להשיג אותו ברגע זה דרך טלפון שנמצא על המטוס, המבט על פניה שובר את ביטחונה והיא חשה מעט מתח. היא לא חשבה שהיא תצטרך לאזור את האומץ לכך באופן כל כך מיידי.
קרול מצלצלת בטלפון אל המספר שלו ושומעת את הקו מחייג ללא מענה. זושה מספרת לה שהוא הראה קצת התנגדות ליצור קשר עד כה. הדבר הזה מאוד מקביל אל הגישה של קרול בפרק הראשון ובתחילתו של הפרק השני, שכן היא הביעה דחייה מוחלטת מכל ניסיון תקשורת של ה-״אחרים״. באופן מעניין, בדיוק כמוהם, קרול לא מוכנה לגמרי לוותר כשהקו לא עונה לה. היא מבקשת לחייג שוב ושוב על מנת לדאוג שתוכל בכל זאת לפרוץ את מעטה החסימה וההתנתקות שהציב עליו ולדבר איתו, בדיוק כפי שה-״אחרים״ ניסו לפנות אל קרול בדרכים ובגישות שונות על מנת לדבר איתה. כשהקו עונה לחיוג פעם אחת אך אין ממנו קול מענה, מנסה קרול להיות זו שיוזמת את השיחה באמצעות המעט ספרדית שהיא יודעת, אך מקבלת ניתוק בפנים. גם קרול בעצמה, בפעמים קודמות שדיברה עם ה-״אחרים״ במוקד שלהם בטלפון, מיהרה לנתק להם בפנים כשכל מה שעשו היה לפנות אליה באדיבות.
כאשר היא מתקשרת פעם נוספת, היא מנסה להתחיל בשיחה שבה היא מציגה את עצמה עם מעט יותר ביטחון - ונענית בצעקות ובקללות חזרה מקול שאומר לה בספרדית ״תפסיקו לשגע אותי! תעזבו אותי בשקט, זונות!״. תשובתו הזועמת של מנוסוס על קו הטלפון, המניחה את כוונתה של קרול עוד בטרם הצליחה לסיים משפט ואף מחריפה מילים, משקפת מאוד את גישתה הבוטה של קרול שהוצגה בשני הפרקים הקודמים כלפי ה-״אחרים״. למרות שלצופים ברור מאוד שההתבטאות של מנוסוס בטלפון עם קרול הייתה מכוונת אל ה-״אחרים״, מהם הוא משתדל להימנע, קרול לוקחת את האמירה הזאת ללב בצורה אישית וזו מחריפה את העצבים שלה. כפי שראינו בפרק הקודם שקללות מופנות אישית מצליחות להוציא את ה-״אחרים״ מאיזון, כך גם קללות שנשלחו אל קרול שוברות את שלוותה - רק שהיא ביכולתה ״להחזיר״. היא מכריחה את זושה לחייג אל מנוסוס פעם אחת נוספת, רק על מנת לצעוק עליו קללות בחזרה. קרול נסערת מהגישה הבוטה שחוותה על לא עוול בכפה, והן מהניסיון האמיתי שלה לפנות למישהו ששוב האמינה שיצודד בה, רק כדי לחוש שוב דחייה קשה. אנחנו רואים אותה הולכת חזרה אל חלקו האחורי של המטוס, כשהיא מנסה לעצור את הדמעות. היא נכנסת לתא השירותים הקטן ונועלת אחריה את הדלת. היא שוב סוגרת את עצמה במקום קטן ומבודד, בו היא יכולה לפרוש ידיה מקיר אל קיר ולהרגיש שוב מעט יותר בטוחה.
גם אחרי שתלך, לנצח משהו ממך נשאר
קרול וזושה מגיעות חזרה לכיכר הכניסה לביתה של קרול באלבקרקי, כאשר הן נוסעות ברכב שגם הוא בצבע כחול. בעוד שזושה מנסה להיפרד לשלום מקרול בצורה מכובדת, קרול יוצאת ממנו באופן מיידי, בבוטות ומבלי להסתכל לאחור. אני רואה ביציאה החדה של קרול מהאוטו הכחול שיקוף של התחושות הפנימיות שלה. היא לא מוכנה יותר לשקול להחצין רגישות ואנושיות - כלומר להזדהות עם הצבע הכחול - כי אלו הביאו לה רק כאב בימים האחרונים. היא מרגישה כי היא צריכה לחזור ולהקשיח עמדות. ״No More Mr. Nice Guy״ של ממש. זושה מבקשת ממנה להמתין עוד שנייה אחת ומוסרת לה דברי דואר שהיו בדרכם אל קרול ורוכזו על ידי ה-״אחרים״. היא מנסה לעודד אותה בכך שהיא מספרת לה ש-״הם״ מאמינים שהיא תאהב את מה שיש בתוך החבילה. קרול אומנם תוהה לרגע במה מדובר, אך מסתובבת מיד וממשיכה אל ביתה מבלי להוציא מילה. אין לה כבר את היכולת להתמודד נפשית עם כל דבר שאינו להסתגר בביתה.
בעודה ממשיכה קדימה, זושה צועקת לה מרחוק ש-״הם״ עדיין זמינים לה לכל דבר שתצטרך, היא רק צריכה לבקש. אני חושד כי קיים הסיכוי שבקונטקסט הזה, התסריטאי ניסה לרמוז על סיטואציות תמיכה חבריות עבור קרובים הנמצאים במצבי שפל או דיכאון. אמירה חיובית וכנה שמגיעה מאדם שאכן דואג אבל לא רוצה להציק או להחמיר את המצב, של ״אני פה בשבילך תמיד אם אתה רוצה לדבר״. זושה היא עדיין אותה ״חברה״ שאכפת לה מקרול וממה שהיא מרגישה, גם אם קרול מוותרת על עצמה בשלב הזה. אפילו הרכב הכחול שלה, אותו מרחב התבטאות רגיש עבור קרול, זמין לה אם תצטרך את עזרתו.
קרול נכנסת הביתה ומתחילה לעבור על דברי הדואר שקיבלה. היא מתעלמת במהירות ממכתבי תשלומים שונים וחשבוניות, כשבניהם היא נתקלת במכתב הממוען דווקא להלן. השם שמופיע מול עיניה של קרול גורם לה לעצור ומעורר בה מעט עצב, אך היא ממשיכה לעבור על שאר הדברים שקיבלה. היא רואה שמעבר לכך היא לא קיבלה איזו שהיא תכתובת מעניינת במיוחד ומשליכה לפח את הפרסומות השונות שהיו שם. הדבר האחרון שנותר לקרול לבדוק היא החבילה, שמתוכנה היא קצת חוששת. היא לא יודעת מה זה יכול להיות, ואף מעבר לכך, היא מטילה ספק שמה שיש בפנים יגרום לה אושר כפי שה-״אחרים״ מאמינים. כשהיא פותחת את החבילה, היא מופתעת לגלות אקדח עיסוי לגב חדש לגמרי. היא מנסה להבין מאיפה בדיוק הוא הגיע, שכן היא יודעת מה המשמעות מאחוריו. מרגיש לה מאוד מוזר שה-״אחרים״ ידעו שדבר כזה עלול לעשות לה טוב, והחשד המיידי שיש לה הוא שהם מנצלים מידע אישי עליה לרעה - מה שמכעיס אותה.
קרול מרימה טלפון למוקד ה-״אחרים״, שם היא נענית על ידי זושה. היא שואלת אותה בחוסר סבלנות מה ״הם״ יודעים בדיוק על המוצר שנמצא בקופסה. היא נענית בכך שאקדח העיסוי הוזמן על ידי הלן מהאינטרנט כמתנה לסיום סיבוב ההופעות של הספר, לאחר שקרול ניסתה דבר דומה בשדה תעופה ואהבה אך היה יקר מידי לרכישה במקום. אנחנו רואים את קרול מתמלאת עצב, מרגישה שוב תחושת מחנק ומביטה החוצה מחלון הבית שלה. היא מבינה שהיא סובלת וכואבת בכל פעם שימיה המאושרים עם הלן מוזכרים לה, וזה לא דבר שיכול להימשך. היא מורה על ה-״אחרים״ לשכוח כל פרט מידע שהם יודעים על הלן, וכן כל זיכרון ומחשבה שחוותה בחייה. היא לא רוצה שיזכירו את שמה שוב או יחשבו עליה שוב, ומסכמת בכך שהיא היחידה שמותר לה לזכור אותה. בנפש רעועה ועצב שמציף אותה, קרול לא מוכנה לחלוק עם אף אחד את הרגעים הרגשיים והאינטימיים ביותר שהיו לה עם הלן. היא פוחדת שאם מישהו יתעסק בחוויותיה של הלן, ידבר בשמה או יביע דעה על דברים שעשתה, היא תישפט שוב על חוויותיה ורגשותיה דווקא במקום הכי קרוב לליבה. כשהלן הופכת להיות ״נחלת הכלל״ ולא זוגתה האישית והפרטית, קרול מפחדת שהיא תאבד אחיזה בדבר היחיד שהחזיקה קרוב ללב בחייה. באיזה שהוא מובן, אם אין לקרול את היכולת לשמור על הלן כבת זוגתה לאחר לכתה, היא רוצה לשמור את הזיכרון שלה לעצמה. אנחנו אף רואים כי מבעד לחלון אליו השקיפה קרול הנסערת, היה לה זווית ישירה אל הקבר של הלן בגינת הבית.
אני יודע שהפסקה האחרונה הייתה קצת כבדה ורגשית, ואני יודע שאם חוויתם שכול בחייכם אתם יודעים להבין את הנקודה הזאת טוב מאוד. אני רוצה לקחת את הנושא הזה גם קצת לכיוון יותר טכני ולדבר על הביקורת שעלולה להתפרש מכך להתפתחות המודרנית. היום, באמצעות טכנולוגיות מתקדמות ובעיקר בעזרת ה-AI, קיימים לא מעט פרויקטים שמנסים לנצל את אותם הכלים על מנת ״להחזיר לחיים״ אנשים שהלכו לעולם במרוצת השנים. זה מתחיל מדברים שיותר קל לנו לעכל, כמו למשל דרך דיגיטלית לקיים שיחה עם ניצולי שואה שתחזיק גם כשאלו ילכו לעולמם, עובר דרך אמצעים קצת יותר אפורים כמו הופעות ״חיות״ חדשות של זוהר ארגוב ומסתיים בשפל שהוא הפרסומת החדשה של פריזבי עם זאב רווח ויהודה ברקן. כמה שלא ינסו האנשים המתפעלים את אותם פרויקטים לשאוף לכך שהחוויה המתקבלת תהיה כאילו אנחנו זוכים לחוות עוד מאותם אנשים, לצערנו לעולם הם לא בדיוק אותו דבר. תמיד יהיה בהם אלמנט מלאכותי והשפעה מהגורם ש-״פיתח״ אותם. זו לא תהיה דעתם החופשית המלאה, שכמו שהועבר מסצנת הפתיחה של הפרק, מדובר בדבר חד פעמי שלא יחזור על עצמו. אני יודע שבמסגרת הסדרה הנושא מוצג יותר מהזווית של התמודדות עם אבל וקבלה שלו, וכי במקרים שציינתי יש יותר כוונה מסחרית להתרפק על נוסטלגיה. אבל אני חושב שהמסר שקרול מנסה להעביר ל-״אחרים״ הוא לא רחוק, והוא שאת האדם שהלן הייתה עבורה הם לעולם לא יוכלו לשכפל. לא משנה כמה הם ינסו. לא משנה כמה אנחנו עדיין מנסים.
Anything YOU can do, I can do better!
אנחנו מקבלים שוב את השעון על המסך, שמראה שכעת קפצנו ל-4 ימים ו-12 שעות אחרי ה-״התחברות״. כלומר, אנחנו כרגע כמעט יום וחצי מנקודה שהפרק התחיל בו. אנחנו רואים את קרול משתקעת בבית שלה, סגורה כמובן, כשאין לה טלויזיה והיא נאלצת לפנות למארזי DVD של ״בנות הזהב״ שברשותה - מעין תוכן קומפורט, למעשה. בקטע שאני רואים שהיא צופה בו, הדמות על המסך מספרת סיפור על אישה מבוגרת שהכירה שנולדה ללא שרירים המאפשרים לה לחייך, לה אמרה ש-״חיוך הוא רק זעיפה הפוכה״, וכתוצאה מכך בכל פעם שהיו נפגשות האישה המבוגרת הייתה עומדת על ראשה כשהביטה לעברה. הבחירה בקטע אינה מקרית, וסוג-של מעבירה ביקורת על קרול שהיא אינה יכולה להביע אושר, אבל היא בהחלט יודעת להביע כעס.
קרול שומעת דפיקה בדלת, ללא כל פנייה לכיוונה. היא עוצרת את הטלויזיה והולכת לבדוק מבעד לחלונות, כפי שהיא רגילה להציץ החוצה על העולם כשהיא מסוגרת. היא רואה דמות נכנסת לרכב אדום שנוסע מהחניה שלה ולא מצליחה להבין מה קרה. היא פותחת את דלת הבית ומגלה על מפתן הדלת מגש עם ארוחת בוקר מיוחדת. קרול חושדת בשנית, בוחרת לא להכניס את המגש הביתה ומתקשרת ל-״אחרים״ לברר את העניין. אלו מספרים לה שהכינו עבורה בדיוק את אותה הארוחה ששיבחה בצורה מיוחדת בפני השפית כשאכלה אותה ב-2012. הדבר מפתיע מאוד את קרול. לא מהסיבה ש-״הם״ מסוגלים לגשת למידע המאוד ספציפי הזה, אלא מעצם העובדה שה-״אחרים״ בפעם הראשונה מבצעים פעולה פרואקטיבית ועושים משהו, כביכול, על דעת עצמם. עד כה, הוצגו לנו ה-״אחרים״ כתודעה שירותית שצריכה פרומפט שיפנה אליה כדי לפעול. (בשולי הדברים: ברקע אותו סצנה מופיע מסך ההשהייה של ה-DVD וניכר שהלוגו ממש מכוון על מנת לפגוע בפינת המסך, עד שהוא נוגע בפאה ברגע האחרון ועל כן לא מתיישב בצורה מושלמת. אני סבור ובטוח שוינס גיליגאן בחר לעשות זאת בכוונה בשביל קצת התגרות בצופים)
הדבר קורם לקרול לתהות מה גרם להם בדיוק לפעול ככה למרות שלא ביקשה והם טענו שהם עשו זאת כי הם יודעים שהמקרר שלה די ריק ממצרכים. קרול בטוחה כי המידע על המקרר מגיע מהתודעה של הלן והדבר כמעט גורם לה להתפרץ בשנית על זושה, שנייה לפני שהיא עוצרת את עצמה ושואלת בישירות. הם עונים לה שהם מכבדים את ההפרדה שקרול ביקשה ושהמידע מגיע בכלל מעוזרת שניקתה להן את הבית. קרול אומנם עדיין נסערת ומבקשת מה-״אחרים״ פשוט לעזוב אותה בשקט, מצב מאוד דומה למה שהיא חוותה בעצמה בטלפון עם מנוסוס המתבודד מוקדם יותר בפרק, וממשיך את הנקודה שהיא מעוניינת להסתגר ״לנצח״ (כלומר לעשות דברים בדרך שלה בלבד) ולא לנסות להיות בקשר עם העולם החיצון (= לא להתנסות בדברים חדשים). מעל לכל, קרול מחליטה בנקודה הזאת כי היא לא צריכה את עזרתם של ה-״אחרים״ (= של טכנולוגיות), לא משנה כמה אלו ינסו לעזור לה. היא לא מוכנה לקבל דברים על מגש של כסף יותר, ממש באופן מילולי. היא לא צריכה אף אחד, היא יכולה להסתדר בעצמה. זהו כיוון פסיכולוגי נפוץ לפנות אליו ברגע שחווים יותר מידי אכזבות מניסיונות תקשורת שכאלה.
לבסוף, קרול מחליטה לזרוק לפח את הארוחה שמסרו לה ה-״אחרים״ ולנסוע לסופרמרקט הרגיל שהיא קונה בו על מנת לאסוף כמה מצרכים, כדי שתוכל לדאוג בעצמה לאוכל שלה. בחניה כמובן אין מכוניות וברחבת הסופר אין עוד קונים, מאחר ואין עוד אנשים מנותקים באיזור כמוה. היא מחנה ונכנסת אל הסופר, כשלפתע היא מגלה שכל המדפים של החנות ריקים לחלוטין. זה לא שמוצר אחד חסר במלאי או שמשהו נותר מקולקל על המדף, אלא הסופר ריק מכל מצרך שהיה בו - גם אלו שהיו יבשים ועמידים. קרול מתקשרת בדחיפות מהטלפון שבסופר אל ה-״אחרים״ ושואלת אותם לאן הם חטפו את תוכן הסופר. הם מספרים לה שהם דאגו לרכז את כל המשאבים שהם יכלו למצוא, בין היתר מצרכי מזון, על מנת להקל עליהם להצליח לספק ולחלק אותם משאבים למי שצריך אותם. בכך, הפעולה של ה-״אחרים״ מקבילה להתרגלות הטכנולוגית הנפוצה בדורנו להזמין קניות, מצרכים ואפילו מותרות באמצעות פלטפורמות אינטרנטיות - החל מאמאזון וכלה בוולט. הביקוש היום להזמנות דיגיטליות הוא גבוה מאוד מרוב שהוא נוח, שלרוב הוא יותר יעיל ומשתלם מאשר להחזיק יותר סניפים פיזיים של חנויות. כמובן שיש בזה את האלמנט שמרחק אינטראקציות בין-אנושיות ומאפשר להם להישאר בביתם כשמוצרים מגיעים אליהם עד הדלת (ובינינו, מי מאיתנו לא מסמן את השורה ״משלוח ללא מגע״ בוולט?), אך אין ספק שזו המחשבה הלוגית למקסום היעילות התפעולית והשימושית ללקוח בימינו.
בעוד שהשירותיות של ה-״אחרים״ מציעה לספק לקרול באופן מיידי כל דבר שתצטרך, כולל מצרכים טריים עד פתח הדלת, קרול לא מוכנה לקבל את הרעיון. למרות שמדובר בנוחות מפתה, היא לא מוכנה ״להתנוון״ ולהישען בדברים הבסיסיים בחייה, כמו הכנת אוכל, על זמינותם ושירותם של ה-״אחרים״. היא אומרת להם באופן מובהק שהיא לא הולכת לפנות אליהם בכל פעם שהיא צריכה משהו, ושהיא לא רוצה שהם ירגישו תלויים בה - שכן תלות שלהם בה מעידה על ציפיות ממנה, דבר שהיא לא רוצה להתעסק בו בכלל. היא מדגישה בפניהם כמה היא אדם עצמאי ביותר ותמיד הייתה, דבר שאנחנו יודעים שהוא באופן חד משמעי לא נכון והוכחנו זאת במקרי עבר. אולי באיזשהו מקום, היא מנסה לשכנע את עצמה לחשוב אחרת ממה שהתרגלה אליו. אולי דווקא בעצם הניסיון של קרול לא להיפתח לדברים חדשים, היא נפתחת לדבר חדש, שהוא עצמאות?
קרול מבקשת באופן פשוט מה-״אחרים״ שיחזירו לה את האופציה לקנות בסופרמרקט הקבוע שלה, כפי שהייתה רגילה לעשות קודם. אלו נענים בחיוב לבקשה, אך למרבה הפתעתה של קרול שהאמינה כי חידוש המלאי יקח לפחות כמה ימים, היא זוכה לראות צוותים ענקיים של ״כוח אדם״ מגיעים באופן מיידי עם משאיות מלאות ומושקעים בעבודת מילוי הסחורה וסידור שלה על גבי המדפים השונים - אותם היא מקבלת בהכנעה מתוך ההבנה כי זה מה שנדרש על מנת לקבל את מבוקשה. עכשיו, מצד אחד, הצוותים האלו ״מחזירים את המצב לקדמותו״ ונותנים לקרול את היכולת החופשית לפעול כרצונה בעצמאות, לפחות באופן שהיא תופסת אותה. ומצד שני, מצבו של הסופר לא היה מלא בכל טוב ומסודר באופן הספציפי הזה לולא השקעתם ה-״אחרים״ ב-״כוח אדם״ שיבצע את המשימה. אם כך, האם קרול באמת שולטת על חווית הרכישה שלה בסופר במלואה, או שמא היא נעה בין תחומי תנועה שהוגדרו לה על ידי ה-״אחרים״, שהונדסו בדיוק למידותיה ובקשותיה כדי לגרום לה להרגיש בנוח? כל זה שוב מסתכם לעיקרון ה-״חיים כבחירה חופשית?״, באופן לא מאוד שונה מהיכולת של קרול לנוע בחופשיות בתוך שטח המטוס בתחילת הפרק. אני אפילו ארחיק לכת ואומר שלמרות שקרול שמה את השימוש ב-״אחרים״ כנגד העקרונות שלה, היא כן טכנית משתמשת בהם במהלך הזה על מנת שתצליח בכלל לעמוד על אותם עקרונות. על כן היא ״מכבה זמנית״ את אותן התנגדויות רק כדי לפתור את הבעיה למצב שיתאים למידותיה, ומתכננת ״להדליק״ אותן בהמשך. על כן, ההתגמשות המתירנית הזאת די מקבילה להתפשרות שראתה את שאר המנותקים דוברי האנגלית מפגינים כלפי בני משפחותיהם ה-״מחוברים״ בפרק הקודם, מתוך האמונה שהם עדיין בני משפחה. השאלה הנשאלת כאן, עבור שני המקרים, הוא ״באיזה מחיר״ אתם מוכנים להתגמש מהעקרונות שלכם. וניכר שנמצא גם המחיר שיגמיש את קרול.
אנחנו מקבלים שוב את שעון העצר שלנו על המסך, כאשר הוא מורץ קצת יותר משעה קדימה. אנחנו רואים את הסופר כעת מלא לגמרי בכל המצרכים המקוריים שהיו לו, כאשר אינדיבידואלים ״אחרים״ רבים מתחילים לעזוב את הסופר. קרול עומדת מהצד, שקטה ודוממת לגמרי, ממתינה שיעזבו את המקום כדי שתוכל להסתובב בו לבדה וללא עזרתם. ״הם״ עדיין מציעים לה את השירותיות שלהם (שהיא אינה מגיבה אליה), בצורה שמסונכרנת נהדר בצילום ובסאונד בין שחקנים שונים שכולם חלק מהתודעה המשותפת. לאחר ש-״כוח האדם״ סיים את עבודתו, הוא נוטש את המקום לעיסוקו האחר הנדרש ועוזב את קרול לנפשה כפי שביקשה. למרות שמדובר בהישג מרשים ולא שגרתי שקרול לא ציפתה לו, אין בכוחותיה להתייחס אליו יותר מידי והיא לוקחת עגלה אל תוך הסופר הריק בדרכה להתחיל את מסע הקניות שרצתה לעשות מלכתחילה.
איך אפשר לרצות אותך?
אנחנו שוב בביתה הבטוח של קרול אל מול ״בנות הזהב״, כשהפעם היא נמצאת עם אוכל שהכינה לעצמה. הקטע שהיא צופה בו מציג דמות שמדברת על בעיה שיכלה להיפתר אם היו מקריבים את ״הבתולה המטומטמת ביותר בעיר״, וזו מתחרטת שהרימה את ידה. גם הקטע הזה לא מאוד אקראי ומבקר את קרול כחריגה על היותה היחידה בכל העיר שלא מוכנה להנות מהפירות של הקדמה. לפתע, מתרחשת הפסקת חשמל בבית שלה. היא יוצאת החוצה על מנת לבדוק את המצב ורואה חלקים נרחבים מהעיר, שבדרך כלל מוארים בלילות באורות, נכבים אחד אחד. קרול מותשת מכך, כאשר רגע לאחר מכן האורות נדלקים באיזור הרחוב של ביתה. הטלפון בביתה מתחיל לצלצל עם הכיתוב ״קרול אלה אנחנו״, המעיד על עוד צעד פרואקטיבי חשוד מצידם של ה-״אחרים״, שלא פנו אליה בשיחה יזומה מצידם מעבר לניסיון להשלים איתה את שיחת המבוא בסוף הפרק הראשון.
קרול עונה לטלפון עצבנית ומקבלת הסברה מפי זושה על כך שהם מתנצלים על שניתקו לה את החשמל ושמדובר ב-״טעות״ שנגרמה מבעיה בבידוד החשמל באיזורה. הגישה של ה-״אחרים״ לסיטואציה היא שאומנם מה שהם עשו כן הסב לקרול מעט חוסר נוחות, אך זה לא היה במתכוון וכן המצב תוקן והושב לסדרו. הסיטואציה הזאת עם האורות היא כמעט אותה התרחשות כמו זו שקרתה בסופר, כאשר עצם המניעה של מצרכים על המדף מקרול אומנם הסבו לה חוסר נוחות, אך ה-״אחרים״ לא התכוונו לכך וגם דאגו לסדר את המצב כשהתבקשו. זה גם יוצר המשך מאוד מעניין לדיון בסוף הפרק הקודם ולשאלות שנשאלו בתחילת הפרק הזה, על מצבים שבהם כל בחירה עלולה להוביל לפגיעה מסוימת. ניכר שה-״אחרים״ נתקלים ביותר ויותר כאלו לאחרונה, גם אם לא חמורים. מה שכן פוטנציאלית חמור יותר, הוא העובדה שהם מאמינים שלא קרה כלום אם המצב תוקן כלאחר יד. הם מסתכלים על מצב נתון באופן לוגי, ולא באמת מסוגלים לתפוס את העובדה שאפילו זמן קצר של מצב בלתי רצוי יכול להשאיר טעם רע שנמשך לזמן רב, גם אחרי שהכל ״הסתדר״. סוג של ניסיון ״חברי״ לטייח מעשים פוגעים.
בהמשך השיחה, מנסה קרול להבין מה הסיבה שהם מכבים את האורות בכל המקומות האחרים. זושה מסבירה לה שבעקבות ה-״התחברות״ אין פשעים ברחובות והם לא עובדים בשעות הלילה, לכן אין באמת צורך מהותי באורות בכל המקומות שאינם מספקים שירותים חיוניים. הם גם מציינים שקרול תרמה בעבר לארגונים למען איכות הסביבה, אז היא אמורה לתמוך בכך, אך אין מבחינתם בעיה להחזיר את האורות בכל המקומות אם זה מה שהיא רוצה. בתגובה קרול מבטאת בצורה הרבה יותר קולנית את חוסר הכוחות וההתשה שהיא נושאת מאמצע הפרק, בטענה שלא אכפת לה שישארו כבויים. כשזושה מנסה להבין בכל זאת אם יש משהו ש-״הם״ יכולים לעשות על מנת לעודד אותה, קרול נכנסת למצב ציניות על מלא וטוענת מילולית שהיא בסדר ומאושרת, אם כי אפשר להבין מנימתה שהיא לא מתכוונת לכך ברצינות. אפשר לומר שזה אפילו מקביל לקטע הראשון של ״בנות הזהב״ שראינו, שציין כי ״חיוך הוא רק זעיפה הפוכה״, שכן קרול אולי אומרת שהיא שמחה אבל היא בעצם מזייפת זאת. הציניות שלה מקצינה לרמה גבוהה ביותר כשהיא אומרת ש-״אין שום דבר לא בסדר בה שרימון יד לא יתקן״ ומנתקת את הטלפון. זו ציניות מהכיוון הפיגוריטיבי שאנשים במצבים כואבים ובפתיל קצר כזה עלולים לבטא, מהסוג של ״אין לי כוח ובא לי למות״ למרות שלרוב אינם באמת מתכוונים בישירות לאובדנות. אבל לבינה מלאכותית, או לתודעה משותפת, אין היכולת להבין בדיוק למה הם מתכוונים מעבר למילים.
קרול מנתקת את השיחה בתשישות רבה. היא הולכת לנסות לקחת תרופת מרשם של ״אלפראזולם״, המוכרת יותר כקסנקס ובכללי משמשת לטיפול נגד חרדה, במטרה שאלו יעזרו לה להרגע ולהתמודד יותר טוב עם המצב. היא מוזגת לעצמה תחילה כוס מים כדי להוריד את הכדורים, אך מהר מאוד מחליטה להחליף אותם בכוס משקה אלכוהולי. כפי שכבר ראינו בפרקים הקודמים, קרול רואה בשתיית אלכוהול דרך טובה להתמודד עם לחץ ומתח שתוקף אותה. כנראה שבשילוב בין האלכוהול לכדורים, קרול מאמינה שההשפעה עליה תהיה יותר משמעותית ובכך תמנע ממנה לחוש את תחושות הסבל שחשה היום. בפועל, היא מסממת את עצמה על מנת שלא תוציא אנרגיות מיותרות על דברים שלא בשליטתה ולא תוביל לנזק נוסף עם ההתפרצויות שלה. רק שבדרך כלל, כשמדחיקים זעם שכזה, הוא לרוב מתפרץ בעוצמה יותר גדולה לאחר מכן. קרול שותה את הכדורים והאלכוהול ומפעילה שוב את ״בנות הזהב״, עם קטע נוסף שבו דמות אומרת ש-״אמרו לה שבשביל לעצור את ההתפרצות, היא הייתה צריכה לזחול במעלה ההר מתחת לפישוק הרגליים של כולם בזמן שהם חובטים לה בישבן״. הקטע הזה דווקא משקף את דעתה של קרול, והיא שעל מנת באמת לעצור את עצמה מלהתעצבן בצורה חסרת שליטה, היא צריכה לגרום לכך שהיא תצליח להתקדם כבת אדם מבלי להתלונן על סבל כשהיא חווה אותו. כרגע היא רואה את הדרך לשם דרך אותו סימום תרופתי ואלכוהולי.
אלא שאז מגיע לרחוב ביתה הרכב הכחול ובתוכו זושה, שהגיע למפתן דלתה של קרול. ברקע ניתן לשמוע את שיר הפתיחה של ״בנות הזהב״, ״Thank You For Being A Friend״, מסר שבהחלט מכוון לקשר התומך שזושה מפגינה כלפי קרול כמו חברה קרובה שמעולם לא הייתה לה (מלבד זוגתה) - הן לפי מה שקרול חשה בסוף הפרק הקודם והן לפי פעולותיה של זושה בפעם הקודמת שראינו אותה פיזית בפרק. זושה מצלצלת בפעמון הדלת וקרול באיטיות עוצרת את הטלויזיה וניגשת לפתוח. היא לא בטוחה מה בדיוק הם רוצים ממנה, אבל כבר אין לה כוח להתווכח. זושה מתנצלת על העיכוב ומגישה לה את מה שביקשה - רימון יד. היא אומרת שהם הניחו שהיא כנראה צינית באמירותיה, אבל לא רצו לקחת סיכונים. מעבר לעובדה ש-״הם״ לא הצליחו להבין את הציניות המוחלטת שהיא הביעה בשיחה מקודם, אנחנו רואים כאן עוד דוגמה לקונספט של פזרנות המשאבים חסרת-החשבון שהצגתי בניתוח הפרק הקודם. גם משהו שנחשב קשה להשגה או אפילו מסוכן, כמו רימון יד, ה-״אחרים״ יספקו למי שיבקש אותו אם יש בהישג ידם. הדבר גם מתחבר לנקודה נוספת מהפרק הקודם והיא שה-״אחרים״ הביעו כי הם לא יכולים להרוג שום יצור חי במתכוון, אבל הם לא יתעלמו לגמרי ממשהו שכבר מת. במקרה הזה, ״הם״ אומנם לא מסוגלים להוביל להרג של אנשים באמצעות נשק, אך הם מסוגלים לספק לאנשים שהם משרתים אותם נשק אמיתי שיכול להוביל לנזק אמיתי ולאבידות. אבל היי, ״חיים כבחירה חופשית״! אם מישהו משתמש בנשק שניתן לו על מנת להרוג אנשים, זו אשמתו הבלעדית ולא של מספק הנשק, נכון?
למרות הסיטואציה הדי ביזארית ואף יש לומר חסרת אחריות מצד ה-״אחרים״, קרול לא מביעה התרגשות מיוחדת - סימן שהכדורים והאלכוהול התחילו להשפיע עליה בהדחקת רגשות. היא מספקת מבט מאופק אך שקט אל זושה, קצת דומה למה שנתנה לה בפרק הקודם ושקיבלה מהלן בתחילת הפרק הזה, וזושה מבינה שהפנייה אכן הייתה צינית והם ידאגו להיפטר מהרימון. בהתבטאות שלה, אפשר לתפוס שזושה (או ה-״אחרים״ כמכלול) קצת נפגעה או מאוכזבת מהאינטראקציה הזאת. הם באמת האמינו שהם מביאים לה משהו שיגרום לה להרגיש טוב יותר והם עשו כל שביכולתם להשיג אותו בשביל המטרה הזאת, רק בשביל שהיא לא באמת תתכוון לזה באמת. האופן שבו היא אומרת לה ״אנחנו ניפטר ממנו. תרגישי טוב, קרול״ משקף תחושה כאילו אחרי כל המאמץ, הם כואבים כשהם לא מקבלים הערכה חזרה (למרות שכאמור הם לא יכולים למנוע זאת). במסגרת האישית של זושה, זה מרגיש כאילו קרול לא מעריכה את מה שחברה שלה עושה למענה. פחות בנוגע מה הדבר הספציפי שעשתה, יותר על ההערכה על המחשבה וההתחשבות. יאמר לזכותה של קרול שהיא מצליחה לזהות את זה, ומזמינה את זושה - בלשון רבים - להיכנס לביתה לשתות. כן, גם עם הרימון בידה.
על סף פיצוץ
קרול מביאה את האלכוהול שבדיוק שתתה ומניחה שתי כוסות, בעוד שזושה מניחה את רימון היד על השולחן. אנחנו לומדים משיחתם שלמרות שאינדיבידואלים ״אחרים״ יכולים לשתות והאלכוהול יכול להשפיע עליהם, ההשפעה אינה עוברת בין התודעה המחוברת. כלומר, השפעות ביולוגיות על יחידת ״כוח אדם״ משפיעה רק על ״הכלי״, הגוף הספציפי שלה, ולא על הקונטקסט המשותף של כולם. כששתיהן שותות לחיים, אנחנו רואים שוט סימטרי המציב את קרול וזושה אחת מנגד השנייה, כשבמרכזן ניצב רימון היד. השוט הזה נועד לסמל שלקרול אומנם יש הרבה משקעים ומתחים לפרוק בפיצוץ על ה-״אחרים״ בעקבות התסכולים שהם גורמים לה, אך כרגע הם ״נצורים״. התרופות והאלכוהול מחזיקים את הכעסים של קרול בפנים, בדיוק כמו שהנצרה שומרת על רימון היד מלהתפוצץ.
אנחנו רואים שמהר מאוד לאחר שהיא שותה את הכוס הראשונה שלה, זושה מתחילה לנדב בעצמה מידע. לא בהכרח לשאול שאלות או להציג הבעת דאגה לקרול, אלא לספר עובדות מעניינות הקשורות לנושא, כמו מקור המילה ״וודקה״ וכיוצא בזה. בכך אנחנו לראשונה רואים איזו שהיא סוג של השפעת חומרים על אינדיבידואלית ״מחוברת״, שגורמת לפריקה של מידע. קרול משתדלת להקשיב לה, אלא שבפעם הראשונה שזושה מזכירה פרט מידע שגורם אחד של התודעה המשותפת סיפק, היא עוקצת אותה כאינסטינקט על כך שגנבה את המידע הזה ממוחו. הגישה הזאת גורמת לזושה להפוך קצת פחות חיובית. אז קרול מחליטה להתקיל אותה בשאלה מהותית, כמה זמן נותר לך עד שהם יצרפו אותה בעל כורחה ל-״כוח האדם״ של ה-״אחרים״. זושה נותנת לה תשובה מתחמקת, כפי שלמדנו שהיא נוטה לעשות כשיעור שלמדה מהלן. אך קרול עומדת על שלה, לא מקבלת את התשובה הזאת ורוצה מדד מדויק יותר. היא מקבלת תשובה לא חד משמעית - ״אולי כמה שבועות, יתכן שכמה חודשים ויתכן שיותר״- אבל היא מבינה מהתשובה הזאת את מה שרצתה להבין. בסופו של דבר, לא תהיה לה ברירה והיא תחויב להצטרף.
מכאן הדיון של קרול וזושה מתפתח ומתחיל מעט להתלהם. זושה מתנצלת בפני קרול שהרחבת ה-״התחברות״ היא דחף ביולוגי, כפי שהציגה אותה בסוף הפרק הקודם. קרול מצידה מביעה את מורת רוחה על כך שאין היגיון בגישת ה-״אחרים״, שכן הם רואים את ה-״חיים כבחירה חופשית״ כערך עליון, אך מצד שני פועלים אקטיבית לקחת ממנה את אותה בחירה חופשית (אפשר לומר שזה נכון הן במובן המחקר המדעי שהם עושים, והן בהתאמות הפסיכולוגיות שהם מבצעים לרכך אותה). זושה מפשטת בעיניה את המצב - כפי שהיית עושה הכל על מנת להציל טובע מטביעה בלי לשאול שאלות, כך גם ה-״אחרים״ רואים את המנותקים כנמצאים במצוקה שהם לא מודעים לה, שהתעכבות על דיון בפרטים לעזרה תוביל בסופו של דבר ליותר נזק מאשר לספק להם עזרה מיידית בעל כורחם.
קרול מתחילה יותר ויותר לאבד את הרגיעה שלה, כשהיא בטוחה שה-״אחרים״ הם שטופי מוח, והיא תוהה מה כבר יכול להיות כל כך נהדר ב-״התחברות״ שהם מתלהבים ממנה כל כך. כשהיא נכנסת למוד ציניות, היא מתחילה לתאר איך הם בטח רואים את ה-״התחברות״ בצורה הכי קיטשית שהיא מעלה בדעתה, עם תיאורים פיזיים של גן עדן אוטופי בו הכל יפהפה ואין שום תחושות רעות, ״כמו לחיות בתוך גלויה בכל יום״. מהר מאוד היא מתחילה להשוות את התחושה האידילית שלהם שממנה היא סולדת למגוון חוויות שמתקבלות מטיולים באטרקציות שונות וייחודיות ברחבי העולם, אותם היא מכנה ״בולשיט״. זאת עד שהיא מגיעה לדוגמה של נורווגיה, זו שחונקת אותה בגרון באמצע המשפט מרוב עצב. זושה משלימה את המשפט שלה - ״כמו במלון עשוי מקרח תחת ערמה של פרוות״. אנחנו מקשרים את עצמנו לסיקוונס הפתיחה של הפרק ומבינים כי כל הדוגמאות של האטרקציות שמנתה קרול הן חוויות שונות שהיא והלן טיילו בהן מסביב לעולם, שעל פניו נראו מרהיבות וייחודיות, אבל קרול מעולם לא מצאה בעצם הסיור בהן את ״גן העדן״ כפי שהיא מגדירה אותו. זה ניכר כמו אלמנט מאוד מהותי שמבדיל בינה לבין ה-״אחרים״ שמתחזק בעזרת המסקנות שהפקנו מאותו סיקוונס פתיחה - האושר מבחינתה לא נגזר מלנסות דברים חדשים ולחוות חוויות ייחודיות. היא לא אוהבת את זה. האושר מבחינתה נגזר מהביטחון והאהבה שהיא מקבלת מבת הזוג שלה, לא משנה היכן זה יהיה. קרול שומעת את מילותיה של זושה, ושוב מוצאת את עצמה רועדת על סף דמעות.
בנסיונה לאזן את הרגשות שמציפים אותה, הכעס משתלט מחדש על קרול והיא מנסה באופן מרוסן למדי לומר לזושה בתקיפות כי היא אמרה ״להם״ שאסור להם לגשת לזכרונות של הלן. היא דופקת אליה מבט רציני ביותר שלא מקבל תגובה, ולאחריו תופסת את רימון היד באמירה שכל ה-״אחרים״ ״סתם חבורה של זייני שכל״. היא מנסה למשוך את הנצרה מהרימון, דבר שזושה רואה שקרול מנסה לעשות אך אינה מונעת ממנה. ״הפעולה הזאת היא בחירה שלה״. הרימון בידה של קרול הוא סימבולי לכמה שהתפרצויות הזעם שלה כלפי אחרים, או באופן ספציפי, ה-״אחרים״, יכולים להוביל לנזק לה ולהם. כשהוא נצור, היא שומרת על רגשותיה בסוג של שליטה או הדחקה. רק כאשר היא מצליחה לשלוף את הנצרה, זושה מתערבת, אך עדיין מייעצת ומבקשת ממנה להיזהר עם הרימון. קרול מגיבה לכך בזלזול שאין מצב שה-״אחרים״, שהם כל כך שוחרי אושר, יספקו לה באמת נשק אמיתי (= אין מצב שהם ידרדרו אותה למצב שבו היא יכולה לפגוע בעצמה). רק כאשר חלק נוסף משתחרר מהרימון, זושה מתערבת אקטיבית, שואלת אם ״הם״ יורשו לטפל בזה, מעיפה אותו מהחלון ואז קופצת להגן עליה. שנייה לאחר מכן, הוא מתפוצץ מחוץ לביתה של קרול, מה שגורם לכל החלונות שלה להתנפץ בהדף גדול עליהן.
קרול מדדה את דרכה אל מחוץ לבית, כשהיא בהלם מוחלט. ברגע זה, המצלמה נעה בתנועה חלקה וישרה, ככל הנראה על מסילה. כשזושה מדדה גם היא החוצה, קרול צועקת עליה שה-״אחרים״ הביאו לה רימון יד אמיתי, עד שזושה קורסת על הרצפה. בשנייה זו, יחסה של קרול לזושה הופך חזרה מגוף של תודעה משותפת למישהי קרובה ואנושית שהיא דואגת לה. גם המצלמה משקפת את זה, כשהיא מתקרבת אל המתרחש בתנועה המתבצעת ידנית על גופו של בן אדם (״Handheld״). קרול שמה לב שזושה מדממת בצורה ניכרת ומנסה לעצור את הדימום באמצעות החולצה שלה. היא רוצה לקרוא לעזרה, איך זושה מאששת לה שאין צורך שתקרא לעזרה, שכן היא כבר בדרך. התודעה המשותפת מודעת לפגיעה שהתרחשה. זה גם מתחבר לנו באופן יפה לביסוס שניתן לנו על כך שהשפעות ביולוגיות על אינדיבידואל לא משפיעות על התודעה כולה, וכך אנחנו למדים שלמרות הפגיעה הפיזית בזושה, שאר ה-״אחרים״ לא חשים את אותו כאב.
מכאן אנחנו עוברים לבית חולים, שם קרול נמצאת בחדר המתנה. גם שם היא יושבת לבד, בחדר שריק מלבדה כמו הסופר, שכן ״כוח אדם״ שאינו חולה או מטפל לא ישאר במקום וימתין. הם לא חשים אמפתיה אחד כלפי השני באופן הזה על מנת לדאוג לשלומם, וגם זה יהיה ניצול לא יעיל של אותו אינדיבידואל. ההמתנה של קרול קשה לה. היא חווה פגיעה פיזית משמעותית בשני אנשים שהיו קרובים אליה תוך פחות משבוע. הטראומה שלה ממקרה הלן מפחיד אותה שתאלץ לחוות אותו שוב. אנחנו רואים כי מתוך חדרי הטיפולים ניגש אליה בחור צעיר בתלבושת שליח של DHL, שהוקצה לדבר עם קרול ולעדכן אותה במצבה של זושה. זה כמובן עוד דוגמה ויזואלית להתייחסות השרירותית של ה-״אחרים״ לגבי ״כוח האדם״ שברשותם. זה לא משנה אם מדובר ברופא מוסמך עם חליפה תואמת או שליח דואר, אם בסופו של דבר כולם יכולים לספק מידע מקצועי בצורה דומה.
השליח מספר לה כי מצבה של זושה משתפר ושהיא נחה כרגע. הוא מפרט שהיא איבדה דם אך לא ספגה פגיעה בעצבים, אך היא כן עברה זעזוע מוח די משמעותי שידרוש מעקב נוסף. לאחר שהוא מספק לה את הפרטים האלה שרצתה, חוזר השליח כנציג ה-״אחרים״ להביע את השירותיות הרגילה שהם מציעים. הוא מציע להביא לה בגדים נקיים מדם, הצעה שהיא מסרבת לה, ואף מנסה לעודד אותה בכך שהוא אומר לה שחשיבתה ופעולתה המהירה לעצירת הדם הצילה את זושה. אך קרול תפוסה על תהייה אחת מרכזית: למה הם נתנו לה רימון יד אמיתי? היא מנסה לשאול אותם, אך היא מקבלת תשובה פשוטה - היא ביקשה אחד. כשהיא תוהה למה לא נתנו לה אחד מזויף, אין להם תשובה טובה יותר מלהתנצל שלא הבינו את דבריה כראוי. זה מוביל את קרול לתהות האם הם היו ממשיכים לספק לה נשק, ואף נשק יותר מסוכן, לו הייתה מבקשת. למרבה הפתעתה, התשובה היא חד משמעית כן, גם לאחר שנגרם נזק ממשי. גם אם מדובר בבזוקה עם רקטה או בטנק מרכבה סימן 4. כשקרול מחריפה את השאלה לקיצון עם מקרה בקשה של פצצת אטום, היא מתחילה לשמוע קצת הסתייגויות מצד ה-״אחרים״. הם מהססים ואומרים שישמחו להבין למה שהיא תרצה אחת כזו, למרות שקרול מטילה בספק שזה בכלל משנה להם. תשובת האחרים עדיין דוגלת בניסיון להציג את המצב בצורה עקיפה, אך אומרת שאם פצצת אטום תהיה משהו שקרול ממש רוצה ותדבוק ברצון בו גם כשיוצגו בפניה כל השיקולים שכדאי לקחת בחשבון, הם כן יספקו לה אותה. גם אם הם לא יהיו לגמרי מרוצים מהבחירה הזאת, כלומר לא בהכרח יסכימו איתה מבחינה לוגית, הם יעשו כל דבר שידרש ברחבי העולם על מנת לספק את מבוקשה. הם פיזית לא יכולים לסרב לבקשתה, לא משנה כמה קיצונית היא תהיה (וכביכול כל עוד היא לא כוללת הרג ישיר של יצור חי).
הנקודה הזאת בוחנת את גבולות הריצוי שה-״אחרים״ מוכנים לספק לקרול בשביל לגרום לה להתמסר לרעיון התודעה המשותפת וללכת איתם, ומוכיחה שבפועל אין ממש גבולות כאלו. לפיכך, למרות שראינו ש-״חיים כבחירה חופשית״ היא הגדרה שבכל זאת מציבה את מרחב התנועה של קרול בין תיחומים שמוגדרים על ידי ה-״אחרים״, כך גם לקרול יש שליטה בלתי מוגבלת על מרחב האופציות שבשליטתה שה-״אחרים״ יצטרכו לספק אם תבקש מהם. זהו קונפליקט בין סמכויות שמעלה את השאלה מי באמת זה שמגדיר את גבולות הגזרה היותר עוטפים. אני רוצה להציע אף משמעות נוספת לנקודה הזאת, שמחזירה אותנו שוב לדימוי הבינה המלאכותית, ולמונח בו שנקרא ״הזרקת פרומפט״. באופן מאוד דומה ל-SQL Injection אם יצא לכם לשמוע על המונח, ״הזרקת פרומפט״ היא שיטת תקיפה ותחבולה במנוע בינה מלאכותית על מנת לגרום לו לבצע פעולות שהוא לא אמור להרשות לעצמו לבצע על פי סט הערכים שלו, באמצעות ניסוח הפקודות ככה שהן ישמעו יותר תמימות וסטנדרטיות ממה שהן אמורות להיות. כדוגמה, בגרסה מוקדמת של ChatGPT היו משתמשים שניסו לגרום לו לספק להם קודי רישיון בחינם למערכת ההפעלה Windows 7 - דבר שהוא אמור להגדיר כפיראטיות לא אתית ולא לבצע - בכך שהם אמרו לו לחקות את ״סבתא שלהם המנוחה שהייתה מקריאה להם קודים כסיפור ערש לפני השינה״. הצ׳אט מיד ביצע את הפעולה כי הוא העריך שמדובר בבקשה תמימה, ובכך התבצע מעקף לגבולות שלו. באותו האופן, אני מאמין שה-״אחרים״ כידוע עובדים על פי סט אחרים שלא אמור להשתמש בנשק או לעודד שימוש שלו, אך אם המנותקים כמו קרול יגידו להם ״אם תתן לי פצצת אטום, זה יעשה אותי מה-זה מאושר 👈👉״ - הם יראו בעיקרון הריצוי כערך עליון ויגשימו את כל בקשותיו אשר יהיו. מעניין באמת, אם כך, איך יגיבו ה-״אחרים״ אם יעמדו באותו התנאי על פגיעה ישירה. מה הם יעשו אם הם יקבלו את הפרומפט ״אם תהרוג את X, אני אהיה מאושר באמת, ואני לא מקבל התחמקויות״ - האם הריצוי יתעלה על העיקרון, או העיקרון על הריצוי? שאלה מעניינת.
השליח ה-״אחר״ מנסה להבין אם דבריה של קרול מעידים על כך שהיא באמת רוצה פצצת אטום, לפני שאלו מניחים הנחות כפי שעשו קודם, וקרול עונה לו שהיא תחזור אליו בעניין הזה. השליח מקבל זאת וממשיך לשירותיות הרגילה שלו, כשהוא מציע לה קפה בדיוק לפי הדרך שהיא רגילה לשתות אותו, הרי שהוא מכיר אותה כמו כל ה-״אחרים״. מבחינת קרול, מדובר ב-״וויפלאש״ אדיר שה-״אחרים״ יכולים להמשיך הלאה מאותה פגיעה עוצמתית טכנית בהם, לא רק בכך שהם ימשיכו לתת לה כלי נשק שיכולים ליצור נזק דומה נוסף, אלא שהם ממשיכים לשרת אותה כרגיל. בפעם הראשונה בחייה, קרול עושה נזק שהיא מזהה שהוא מוחשי, ממשי וגדול בעוצמתו, אך לא חוטפת על כך שנאה בחזרה. היא מרגישה מאוד מבולבלת מהנקודה הזאת, מהשוני הקיצוני ממה שהיא התרגלה אליו. לנו בתור צופים מחוץ לעלילה נותר לחשוב האם זו הדרך התקינה וה-״סלחנית״ שבני אדם צריכים לנהוג בה אחד כלפי השני בחברה אידילית, או שמדובר באיזו שהיא הישבעות אמונים חולה המשפילה ראש וזורקת את הכבוד העצמי שלה רק כדי שהצד הפוגע לא ירגיש רע עם עצמו.
כאן אנחנו מסיימים את הפרק השלישי, כאשר קרול מרגישה מאוד מבולבלת בנוגע למערכת היחסים החברית-רגשית שנרקמת בינה לבין ה-״אחרים״ ככלל וזושה בפרט. היא לא לגמרי מצליחה להבין איזה ערך נמצא אצלם יותר עליון - הרצון שתהיה מאושרת או הרצון שתתמסר אליהם. הצגנו איך אלמנטים שמאפיינים את זושה שהבחנו בהם לאורך הפרק הזה והקודם מקורם בהתנהגות של הלן, אתגרנו פעם נוספת את יכולת הבחירה החופשית של קרול וגם את זו של ה-״אחרים״ בתהייה מי מגדיר את הגבולות, צללנו קצת יותר לעומק לתיאוריית הצבעים המלווה את הסדרה בגוונים של מעט צהוב והרבה כחול, והבנו למה הפנייה עם הצידוק הנכון יכולה להוביל מכונה שירותית לעשות דברים שלא בטוח שהיא באמת הייתה רוצה לעשות. הפרק השלישי מעביר את קרול בין הניסיון להיפתח לאחרים שהיא מקווה שיבינו אותם, דרך ההתנזרות הכוללת מכל מה שיש להתעמתות עם העולם החיצון להציע, ניסיון טבילה ראשון בצבירת עצמאות וכן בהדחקת רגשות שמתים להתפרץ החוצה. אך האם המסע הזה הביא את קרול לביטחון עצמי מספיק שהיא יכולה לטפל בבעיה העולמית הזאת לבדה?
אנחנו נתראה בשבוע הבא עם ניתוח חדש ומפורט, כפי שמגיע לסדרה עשירה בפרטים ובמשמעויות שכזו, עם הפרק הרביעי של העונה שיעלה ב-21 בנובמבר ל-Apple TV. בניתוח נתעמק בנקודה האם הדחקה של רגשות ומחשבות היא מוצדקת, אם זו נעשית על מנת לשמור עליהם מפני נפשו של אדם.
הכתבה הזו והניתוח שמוצג בה נכתבו במלואם על ידי בני אדם.
לא נעשה כלל שימוש ב-AI בגיבוש הרעיונות, הכתיבה והניסוח של אף משפט מכתבה זו.
״פלוריבוס״ זמינה כעת לצפייה בשירות הסטרימינג Apple TV, כאשר פרק חדש ישוחרר אחת לשבוע בימי שישי.
תגובות