חברים טובים, מצלמה נסתרת, קלטות וידאו ונינטנדו 64: ״נירוונה הלהקה הסדרה״ היא האסקפיזם הגיקי המושלם
- עידו שייביץ
- 20 hours ago
- 12 min read
הביקורת מתייחסת לסדרת הטלויזיה של Viceland ולא לסדרת האינטרנט מאותם היוצרים באותו השם.
כפי שיצא לי להזכיר לא פעם בביקורות שלי בחודשים האחרונים, בחודש ספטמבר 2025 טסתי לפסטיבל הסרטים בטורונטו. במהלכו, זכיתי לצפות במגוון סרטים חדשים ומעניינים, חלקם שהגיעו מאז להפצה ישראלית וחלקם שלא עתידים לצאת פה בכלל. אחד הסרטים בעלי העניין הגדול ביותר מבין באי הפסטיבל היה ״נירוונה הלהקה הסדרה הסרט״, סרט המבוסס על סדרת קומדיה קנדית, שזכה לשבחים יוצאי דופן לאחר הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל SXSW בתחילת אותה שנה. אהבתי לקומדיות משובחות, העובדה שהוא נבחר לפתוח את תוכנית ה-Midnight Madness והסקרנות הרבה בדבר כמות יוצאת דופן של דירוגים מושלמים ברשת, הובילו אותי להלחם בשן ועין על מושב בהקרנת הבכורה המקומית שלו בפסטיבל. למזלי, הצלחתי להשיג כרטיס פחות או יותר ברגע האחרון. האירוע היה אחד מהחוויות הקולנועיות הכיפיות ביותר שהיו לי במהלך הפסטיבל, והסרט בצדק התברג במקום ה-2 בדירוג הפסטיבל שלי ובמקום ה-4 בדירוג 2025 הכללי שלי. את ההתרשמות הראשונית שלי מהסרט גם שיתפתי כאן כחלק מסיקור היום הראשון של הפסטיבל. הזכייה שלו בפרס חביב הקהל בקטגוריית ה-Midnight Madness בפסטיבל והדירוג הממוצע 4.4 בלטרבוקסד מוצדקים שניהם.
בחודשים שעברו, בהם אנשים רבים ברחבי העולם ציפו ליציאת הסרט באופן רשמי, רצה שאלה אחת חוזרת, שגם הגיעה אליי לפרטי מכמה קוראים ישראליים - האם צריך לצפות בסדרה בשביל להבין את הסרט? למרות שהתשובה היא ״לא״ וזו בהחלט הייתה חוויתי האישית, הפוטנציאל הקומי של פורמט התוכן כפי שנחשפתי אליו בזכות הסרט, הפשוט להסביר והקשה לביצוע, סיקרן אותי מאוד לגלות מה הוא טומן בחובו. אם נהניתי כל כך מהסרט, כנראה שהסדרה שמקדימה לו איכותית גם היא ומצליחה לבצע את אותם השטיקים שוב ושוב. עם זאת, מאחר והשגרה מוציאה עלינו כל הזמן תכנים חדשים ויש לשמור על הקצב, החלטתי לשמור את הסדרה ליום גשום. ובכן, כפי שאתם יודעים, הגיעו למדינתו ימים יחסית ״גשומים״, והייתי צריך לצפות במשהו שיספק לי מעט מפלט מהמתח וההקפצות הרציפות. לקחתי את הזדמנות הפז הזו בשתי ידיים והחלטתי לצפות בכל פרקי ״נירוונה הלהקה הסדרה״, על מנת לגלות מה היווה בסיס ליצירה הקנדית המוצלחת, לראות איך היא משתווה באיכותה לסרט ולהצליח לבוא עם הרבה יותר רקע לצפייה חוזרת, כאשר הסרט עתיד לעלות בבתי הקולנוע בישראל ב-9 באפריל בהפצת יונייטד קינג. מסתבר שהסדרה הזאת היא התוכן האסקפיסטי, השטותי והקליל המושלם שהקהל הגיקי העולמי לא זכה ברובו להכיר.
הסדרה מתמקדת בזוג חברי ילדות, מאט ג׳ונסון וג׳יי מק׳קרול (המשחקים גרסאות פיקטיביות של עצמם), הגרים בשותפות בטורונטו, קנדה. השניים חולקים אהבה ניכרת לקולנוע ולגיימינג קלאסיים, כאשר דירתם עטופה בפוסטרים של כריכות ה-Criterion Collection, הם אוספים וצופים במדיה ביתית רק דרך קלטות וידאו ומסך CRT ומכורים למשחקי קונסולת ה-Nintendo 64. אך חשוב מכל, השניים פועלים כצמד מוזיקלי המכונה ״נירוונה הלהקה״, בחוסר ידיעה או התייחסות מוחלטת לקיומה של הלהקה האמיתית ״נירוונה״. ללהקה שלהם אין שירים מקוריים כתובים, אין מופע מתוכנן, הם לא יודעים לשיר ואין להם נגנים מלבד ג׳יי, שמנגן על הפסנתר. אך למרות זאת, בראשם נמצאת מטרה אחת נכספת - להצליח לסגור לעצמם הופעה בבר-מסעדה המקומי והאמיתי, הנקרא ״הריבולי״. לא מדובר במקום יוקרתי או קשה להשגה באמת, מדובר בבר די שגרתי ומרכזי (שאף יצא לי לחלוף על פניו במהלך הטיול), אך השניים מאמינים שלא יצליחו לשריין את מקומם אם לא ישיגו אותו בתחבולה. מפרק לפרק, השניים ימצאו את עצמם בנסיבות מוזרות ומשונות, כשהם מנסים להוציא לפועל תוכניות מורכבות ביותר, באמונה שאלו סוף סוף יכריחו את ״הריבולי״ לתת להם להופיע. עד כאן, זו עלולה להישמע כמו סדרת סיטקום סטנדרטית. קומדיית מצבים סטייל ״טיפשים ללא הפסקה״, בה הכל משתבש בסופו של דבר. אבל כאן בדיוק נכנס הסגנון הייחודי, שהופך את הסדרה הזאת למשהו ייחודי לגמרי. מגוון רחב של סצנות במהלך הפרקים מצולמות מרחוק במצלמה נסתרת כמעין ״דוקומנטרי״, כאשר השחקנים משחקים את העלילות שלהם במקומות אמיתיים, ציבוריים ויומיומיים, עם נותני שירות ועוברי אורח תמימים לגמרי, אשר מבחינתם הדמויות הם אנשים רגילים שמתנהגים בכנות מלאה. הם מידי פעם יוצרים קשר עם אנשים ברחוב, נכנסים לבקש את עזרתם של מוכרים ובעלי עסקים שונים ומעמידים זרים מוחלטים בחוסר נוחות באמצע הקונפליקטים האישיים והמתוכננים שלהם.
הבחירה הזו מעשירה את התהליך היצירתי של הסדרה בשני דרכים: הראשונה המובנת מאליה, כפי שניתן לראות בסרטים כמו ״בוראט״, היא האופן שבו אנחנו כקהל זוכים לראות ולצחוק מהתגובות הטבעיות של אנשים להתנהגות ביזארית ציבורית, שלרוב הן לא פחות מוזרות בפני עצמן. זה לפעמים אף מפתיע לראות מה השחקנים מצליחים להוציא לפועל במקומות ציבוריים מבלי שיעצרו אותם, כולל התגנבות למקומות סגורים או מסוכנים. השנייה, לעומת זאת, היא שהתגובות המציאותיות של האנשים המנותקים מהתסריט משפיעות באופן ישיר על הדרך שהדמויות יעברו בפרקים עצמם ולאורך העונה כולה. למרות שיש להם כיוון סיפורי כללי לכל פרק, הסצנות מתוכננות באופן כללי והשחקנים פחות או יותר מאלתרים את ההתרחשויות והדיאלוגים שלהם בזמן אמת. לפעמים משפט שאדם מוזר מן הרחוב אומר או עצה שהם מקבלים מנותן שירות במקרה לגמרי, מתווים את הכיוון שהדמויות יתמידו בו לאורך הסצנות הבאות. בצורה הזאת, הסדרה לא רק גוזרת את איכותה מהאנשים שהיא דולה מן העולם החיצון כמו משאל רחוב ב-״ארץ נהדרת״, אלא גם מאפשרת לעולם החיצון להכתיב לה את המסלול הסיפורי שלה. זו משימה מאוד מורכבת לביצוע ״און דה פליי״ תוך כדי שמירה על קוהרנטיות עלילתית, ואיך שהוא, היא מוצגת בצורה נהדרת במסגרת התוכנית. מן הסתם, לא כל האינטראקציות שלהם עם אנשים אחרים הן אקראיות לגמרי וישנם גורמים פה ושם שמתוכננים גם הם מבעוד מועד להופיע בעלילה. אך בכל פרק, ניתן לראות מספר אינטראקציות שמתרחשות בעולם האמיתי והשגרתי, באוויר הפתוח לראיית הכלל.
מעבר לכך שהדמויות חיות בעולם האמיתי ובמרחב הציבורי כאחד האדם שברחובות טורונטו, יש להם זיקה בלתי נגמרת לסרטים ישנים, לסדרות פופולריות ולמשחקי קונסולות של הדורות הקודמים. הסדרה מציגה זאת לא רק באמצעות רפרנסים ועיצוב הפקה, אלא גם בהטמעה של אלמנטים גיקיים ועקרונות מתוך סרטים לתוך המוטיבציה של הדמויות שלהם. כל פרק לוקח השראה מתוכן גיקי מוכר, והסדרה אף מרחיקה לכת לעצב פתיח חדש לגמרי לכל פרק בסגנון אותו תוכן גיקי. הדמויות מרכיבות את סט הערכים והפעולות שלהם מהתרחשויות שראו בקלאסיקות כמו ״שכחו אותי בבית״, ״פארק היורה״, ״אינדיאנה ג׳ונס״ ועוד, וכן בסדרות טלויזיה יותר מודרניות כגון ״דרדוויל״, ״המתים המהלכים״ ו-״הפמליה״. בפרק אחד הם עושים ספיישל האלווין בסגנון ״מותק הילדים התכווצו״ ו-״ג׳ומנג׳י״, ובפרק אחר הם מתרגשים ועושים קוספליי לקראת ערב הבכורה של ״מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר״. המחווה הזאת ליצירות אהובות לא רק הופכת את הסדרה לתוכן שכל גיק עלול למצוא בו איזו שהיא הזדהות, אלא חומקת מטכניקת רפרנסים הנדושה בהוליווד אל עבר ייצוג די כנה של השפעת הקולנוע והתרבות המתוסרטת על רבים מילידי הדורות האחרונים. אני לגמרי מאמין שאלו תכנים שגם השחקנים עצמם מאוד אוהבים ברמה האישית, שהם מוכנים להסתכן בכיפוף חוקי ״שימוש הוגן״ בשביל להימנע מתביעות הפרת זכויות. לכל אחד כיום יש את הסרטים או הסדרות שעיצבו את הזהות שלו, אני מאמין שזה משהו שאפשר בקלות מאוד להזדהות איתו. אני יכול להעיד על עצמי שאני לא פעם מטמיע בכתבות ובביקורות איזכורים והשוואות לתכנים אחרים אהובים ואהובים פחות, אז זה לגמרי אופי שמייצג אותי נאמנה.
נקודה נוספת שחוזרת בסדרה היא שלא מעט מהסיפורים עתידים לעורר סכסוך בין מאט לג׳יי, הן על חוסר הסכמות בנושאים מסוימים והן על שקרים וסודות שהם מחביאים אחד מהשני, בתור מה שהם מאמינים שהוא ״שקר לבן״ או דבר בר-תיקון. למרות שאי ההבנות האלה הן כמובן בסיס לסיטואציות קומיות, אותם סכסוכים מגיעים לנקודות שיא שבסופן, באופן טבעי, מודגש הערך החשוב של החברות הותיקה והעמוקה בניהם. זה עלול להישמע נדוש, אך סיפורי הפרקים מוסללים באופן שגורם לקהל דווקא להבין את צורך הדמויות בהסתרה שכזו ואת ״תפיסתן על חם״, ולא להרגיש כאילו הסדרה מנסה לחנך את הצופה. אם כבר, הסדרה מודעת לזה שיש לה רגעים הולסומיים - והיא לא פעם צוחקת על כך באופן ישיר. היא לא עושה את זה על מנת לזלזל בתחושות אמיתיות, אלא לתת לקהל תחושה שהם מאוד מודעים למה שהם עושים ואין בכוונתם להיות תבניתיים. על אף כל זאת, אותם רגעי שיא מרגישים מלאי כנות, מחממים לב כשהם מוצגים באיכותם הגבוהה ביותר (בעיקר בעונה 1 פרק 4, עונה 2 פרק 3 ובסרט) והתרתם לבטח תעלה חיוך מנחם על פני הצופה. מאט מוצג בפנינו בתור הדמות היותר אקסצנטרית, שאפתנית וחסרת מעצורים, בעוד שג׳יי הוא אדם יחסית יותר מקורקע שלא תמיד בטוח שהוא מסוגל להתמודד עם השטויות של חברו. החיכוך שנוצר בניהם, הן מצידו של מאט שלא רוצה ששמימותו של ג׳יי תמנע ממנו לחלום בענק, והן מצידו של ג׳יי שחש לעיתים שמאט משמש כעול המונע ממנו להתקדם בחיים, מאפשר לסדרה להציב את החברות ביניהם בתהפוכות ובשברים, שלא תמיד מתאחים בכזו קלות - אבל מוכיחים פעם אחר פעם שחברים זה לנצח.
כפי שניתן לצפות מכל תוכן שמראה מערכת יחסים קרובה בין שני אנשים, הסדרה מודעת לכך שהקהל עלול לזהות בפורמט שלה רמיזות ורצונות מהקהל לצימוד זוגי בין מאט לג׳יי. ״שיפינג״ קלאסי בכל דינמיקה צוותית, גם אם על פניה היא סוג של אחוות אחים (״ברומנס״ בסלנג המוכר). ההפקה מנצלת את הציפיה הזאת על מנת להציב את השניים בסיטואציות שנראות כביכול כאפלטוניות, אבל אפשר להקביל אותם בקלות לרגעי שיא או שפל של זוג נשוי - מה שמשחק הן לטובת ההומור והן לטיזינג עבור הצופים עצמם. לדוגמה, באחד הפרקים אנחנו מלווים את השניים כשהם הולכים לחגוג את ״יום קנדה״ החשוב מאוד לשניהם בארוחה חגיגית במסעדת אכול כפי יכולתך, כשג׳יי מכין מבעוד מועד מכתב שבוודאות עתיד להעציב את מאט ביום המיוחד שלהם. מאט עושה כל שביכולתו על מנת למנוע ולדחות את מסירת הבשורה, והדבר לא עוזר כאשר ״הסימנים מהיקום״ שולחים להם מסרים שהקשר שלהם חזק יותר מהכל. אנחנו ממש יכולים להרגיש שאנחנו באמצע של ארוחת יום נישואים של זוג ותיק. בפרק אחר, ג׳יי מעמיד כעובדה למאט שהוא יוצא לבלות ערב אחד לבד, מה שגורם למאט קצת להיפגע ולחשוב שג׳יי לא רוצה לבלות זמן במחיצתו. רכושנות וקנאה אל מול ניסיון לחיות חיים אוטונומיים? בעיה נפוצה מאוד במערכות יחסים. הקשר בניהם אף פעם לא זולג באמת לכיוון הרומנטי, הרי שזו לא מטרת הסדרה (ואף גם על כך הם צוחקים בישירות באחד הפרקים), אבל אין ספק שהקשר החברי בניהם מציג תלות רגשית גדולה מאוד אחד בשני - כאילו היו שלובים אחד בשני כבר שנים רבות.
עוד אלמנט עלילתי מעניין הוא, שבשונה מסדרות סיטקום קטנות המבוססות על ״מקרה השבוע״, פרקי הסדרה כן מרכיבים לאט לאט לור פנימי עבורה שמתמיד ונשאר קאנוני בין פרקים ובין עונות. בעונה הראשונה הדבר קורה יותר ברקע, כאשר בכל פרק, סצנת הסיום תתקשר באופן ישיר לעלילה של הפרק הבא - אך לא באמצעות קליף-האנגר או המשכיות מיידית כמו דרמות יומיות, ולא עם קליפים ישירים ממנו בסגנון ״בפרקים הבאים של...״. אלו הן סצנות קטנות, כמעט כמו מערכונים בפני עצמם, המצליחות גם להציג שהדמויות הסיקו מסקנותיהם מהפרק החולף וגם לרמוז בצורה עדינה על אלמנט שיהיה מרכז הקונפליקט של הפרק הבא. זה מאפשר הן לצופים לנחש מה יקרה בפעם הבאה, והן לפרקים להרגיש חלק מרצף עלילתי, למרות שהם בפועל מוכלים בפני עצמם. בעונה השנייה, האספקט הזה מקבל הרבה יותר מקום. בעונה הזו, הסיפורים החדשים מציגים חיבורים ישירים למאפייני הדמויות, לחוזקות ולצלקות שלהם, בהתייחסות ממוקדת לאירועים שבוססו בחלקים מסוימים של פרקי העונה הראשונה. כמו כן, למרות שעדיין לפרקים יש ערך בפני עצמם, ״מתחת לפני השטח״ נבנים ארקים סיפוריים עבור מאט ועבור ג׳יי, אותם הם סוחבים לאורך כל פרקי העונה ברקע הדברים, עד שאלו מתפרצים ברגע של כנות כואבת בפרק סיום העונה. הדבר מאפשר לפרויקט להרגיש הרבה יותר כמו עולם סדרה שלם, ולספק ערך נוסף עבור אלו שיצפו בה במלואה ולפי הסדר, מאשר יצפו בקליפים אקראיים שלה באינטרנט. למרות שלא יצא לי לבחון אותה עדיין, אני מתאר לעצמי שהסדרה הזו אף מכילה קישורים ישירים גם לסדרת האינטרנט שקדמה לה.
למרות הסגנון הרב בתוכן עצמו, העבודה הטכנית ״מאחורי הקלעים״ מראה גם היא השקעה רבה ותורמת לייחודו של הפרויקט. משהו שהצופה הממוצע עלול לא לייחס לו חשיבות רבה, אך חשיבותו בפרויקט גדולה מאוד, הוא הצילום שלו. הסדרה באמת מצולמת בפועל על ידי שני צלמים בלבד במצלמות ידניות (״הנדהלד״), אשר מלווים את השניים למקומות השונים אליהם הם הולכים, תמיד במרחק מסוים. למרות שהדבר מקבל התייחסות מצד השחקנים, אי אפשר לקחת את העשייה שלהם כדבר מתוכנן או פשוט לביצוע. השניים צריכים לתאם בזמן אמת את זוויות הצילום שלהם, לעמוד במקומות בהם הם לא יפריעו למתרחש ולהיגרר מאחורי השחקנים כשהם מרשים לעצמם להשתטות ולהעמיד את עצמם בסכנה - מאחר וכל חומר יכול להיות זהב, וכל התערבות ״בטבע״ עלולה לפגוע בתוצר. בתוך כך, בסצנות השונות המצולמות ״בזמן אמת״ הצלמים מניעים את המצלמות בין נקודות פוקוס באופן מדויק, מתמקדים קדימה ומושכים אחורה את הזום בחדות המדגישה את האבסורדיות, ואף דואגים גם להרוויח תיעודים של אנשים נוספים בסביבה המגיבים לאירועים, גם אם אינם חולקים בהכרח פריים ישיר עם הגיבורים. למרות שהצלמים אינם מדברים או מופיעים בחזית השוט באף חלק מהסדרה למעט הבלחות קטנות בקצה הפריים, אופן הצילום מכתיב חלק לא קטן מהנרטיב באמצעות המחשת התחושות של משקיפים על הסיטואציה - הן כהאנשה של המצלמה כצופה מהצד, והן של צופים מהצד של ממש במרחב ההתרחשות עצמה.
כמובן, מעל לכל אלו, אי אפשר שלא להנות בצפייה בתצוגת המשחק של היוצרים והשחקנים הראשיים, הלא הם מאט ג׳ונסון וג׳יי מק׳קרול בעצמם. השניים מבינים לעומק את הפורמט שהם בנו ואת סגנון האופי של הדמויות שלהם, כך שלא מן הנמנע שהחציצה בין המשחק לבין זהותם האמיתית לא תמיד ברורה. לשניים יש יכולות אלתור פשוט מעולות, המצליחות להתמודד עם כל מה שהעולם מביא עליהם בטבעיות ובנונשלנטיות. מעטים מאוד המקרים שניכר כאילו הם עומדים להישבר ולצחוק, והם לא מראים חשש אפילו כשהם נמצאים בקרבת דמויות מפוקפקות או בסכנה ממשית. השניים גם מצליחים להחזיק את הדינמיקה הקומית הזורמת שלהם כשהם נמצאים בסצנות מתוסרטות כמעט לחלוטין במסגרת ביתם, כש-״רכבת ההרים״ הרגשית בין הרגעים בהם הם משדרים על אותו גל לרגעים שבהם יש אי הסכמה מסייעת לשיקוף שלהם כדמויות היתוליות, שלא לומר אף ״קרטוניות״. השניים גם תורמים מאמץ מקצועי להפקת הסדרה כולה, כאשר מאט ביים את כל הפרקים, ג׳יי הלחין וניגן מנגינות מקוריות למגוון פרקים ושניהם לקחו חלק בכתיבה של כל עלילה ועלילה. אין ספק שהסדרה הזו היא תוצר אמיתי של זיקתם של שניהם להומור וליצירת אינדי ביתית, כאשר הקסם לא הולך לאיבוד גם כשהוא מקבל גב תקציבי והפקתי מצד ערוץ טלויזיה מסודר.
בעוד ששיטת העבודה של הסדרה מיוחדת ויצירתית, אני אכן אודה שלא בכל הפרקים היא מצליחה לספק באותה המידה. הפרקים שהכי הצליחו לשבות את ליבי היו אלו שכן הסתכמו לנקודת שיא המשרה תחושת הולסומיות בלתי צפויה, או אלו שבהם הפורענות של השניים שברה את גבול הציפיות שהיו לי מהם ובאמת הצליחה להפתיע. בעוד שכמחצית מפרקי הסדרה עומדים ברף הזה, החצי השני לא מצליחים לגמרי להשתוות אליהם באיכות. יתרה מכך, בעוד שבמרבית הפרקים לא לגמרי מובהק אילו אירועים קרו באופן טבעי לחלוטין ואילו תוכננו מראש - מה שתופס את הצופים לא מוכנים ובהלם, והיה אחת מהנקודות שהכי אהבתי בסרט - ישנם פרקים בהם ניכר הרבה יותר שהאירועים המוצגים לא יכלו להתקיים לולא היו מתוכננים בקפידה רבה. לדוגמה, פרק הסיום של העונה הראשונה, הבנוי ברובו על התרחשות מתואמת מאוד, גם אם היא מוצגת כ-״דוקו״. בעיניי, פרקים כאלה, שלא נותנים מספיק מקום לעולם האמיתי בתוך הסיפור ודוחקים אותו הצידה, גורמים לקסם הייחודי של הסדרה מעט להתפוגג. נכון, עדיין מדובר באירועים קיצוניים ולא שגרתיים שמוצגים לצרכי הומור. אבל אם אתם בהצעת הערך שלכם אתם מסתמכים על כך שאני אבודר משבירת הציפיות שלי, קשה לשמור על ״השעיית הספק״ בסיטואציות שמובחן שאינן מקריות. למזלי, ישנם מספר פרקים בהם המציאות משולבת עם הברקות חברתיות, ואלו הופכים את חווית הצפייה הכוללת לשווה את זמנה.
חשוב גם לציין את מבנה הסדרה. בשלב זה, העונה הראשונה שוחררה ב-2017 והעונה השנייה שוחררה ב-2019. בכל עונה שוחררו 8 פרקים, שאורכם הממוצע בין 22 ל-25 דקות, כך שאורך הסדרה הכולל עומד כרגע בין 6 ל-7 שעות (צולמה כבר עונה שלישית, הצפויה לצאת בעתיד לאחר סיום הפצת הסרט). על פניו, זמן אידיאלי לקומדיה ״דלת-קלוריות״ שאפשר ״לטרוף״ ברצף אפילו ביום-יומיים וללא מקום להיגרר עלילתית עד שמגיעים לפאנץ׳. מצד שני, אנשים שרגילים להתעמק בסדרות איכותיות יוצאות דופן עלולים להרגיש שעולמן של הדמויות המוצגות לנו יחסית מוגבל וכי אין יותר מידי נקודות עלילתיות שהצופה ירצה במכוון להתעמק ולהרחיב עליהן - לצד כך שאנחנו מקבלים מעט מאוד הסבר למוטיבציה למעשיהן ואמורים לזרום עם הפרמיס כפי שהוא מוצג לנו. כל צופה עלול לקחת את הגישה הזאת בצורה שונה בהתאם להרגלי צריכת התוכן שלו, אך הסדרה הזאת באמת לא נועדה להיות משהו מהפכני מבחינה סיפורית. היא בנויה כך שתוכל לעבור בצורה קלילה, משעשעת ולעיתים אף מכמירת לב. כזו שאינה עמוסה בפרטים ודורשת מעקב אחרי קשרים וקווי עלילה מפותלים של קאסט רחב של דמויות, אלא קומדיה קז׳ואלית שהצפייה בה מרגיעה, יוצרת הזדהות המקנה תחושת ביטחון ובעיקר גורמת למציאות להיות הרבה יותר ״מגרש משחקים״ מאשר קודרת ומעוררת דאגה. לא סתם היא מושלמת לצפייה אסקפיסטית מכל מתח שהוא.
בסוף הצפייה בסדרה, אני חוזר לשאלה שנכנסתי איתה ואתם בטח גם תוהים לגביה אם קראתם עד כאן. האם באמת ניתן לצפות בסרט מבלי לראות את הסדרה? באופן כללי, אני עדיין סבור שכן. אם אין ברצונכם או בזמנכם להשקיע בשביל לראות את הסדרה המלאה, לא תחסך מכם חווית ההלם, ההומור והייצוג הגיקי והקנדי האותנטי שאתם מחפשים לראות על המסך הגדול. אבל, כמו שציינתי בנוגע ללור המתפתח בין הפרקים שהופך למובחן כשצופים בהם בבינג׳, ניכר שהסדרה עצמה הפכה למעין סוג של תוכן פולחן בין מעריציה הקנדיים. מכך, נגזרו מספר בדיחות וחיבורים ויזואליים ומוזיקליים שמופיעים במהלך הסרט ועתידים לשמח או לרגש את אלו המכירים את תכני הצמד יותר. מה שנקרא, תוכן מוסף למיטיבי לכת - בין אם מדובר בסרטון האלמותי של הצמד בו הם שרים לצלילי ה-Wii Shop או בשיר ה-Outro של הפרקים השונים שהפך אייקוני בפני עצמו. חשוב לי להבהיר, אלו לא דברים שחובה להכיר בשביל להנות. למעשה, אני בטוח שהם יודעים שרבים מאלו שיחשפו לסרט - ובעיקרם אמריקאים - לא ראו פרק של הסדרה מעולם. אלו הם רק מחוות עדינות למעריצים האדוקים של התוכן הנישתי הזה, שיכולות רק לשפר עוד יותר את החוויה המשוגעת ממילא. אני בהחלט מחכה בציפייה להקרנת הסרט בארץ, בשביל לראות עד כמה הצפייה הנוספת הזו תהיה שונה (במיוחד אחרי שנאמר כי אחד מפרקי העונה השלישית יושפע מהסרט). אבל גם בתור אחד שצפה בו מבלי לדעת כלום - אני מבטיח שאתם עומדים להנות ממש.
״נירוונה הלהקה הסדרה״ אולי ניתנת להסבר על ידי בסיס עלילתי די פשוט, אבל היא ממנפת אותו ליצירה הרבה יותר מיוחדת מזה. היא מציגה מיצוי של ההומור הטבוע בחיים האמיתיים, אך גם מובלת בסיפורה הבדיוני על ידי אירועי החיים האמיתיים, מה שמערער ושובר את יכולת הזיהוי של הקהל. היא מציגה את כיוון המחשבה והאופי של אנשים שגדלו על תרבות אמיתית ויקרה לכולנו מעולמות הקולנוע, הטלויזיה והמשחקים, אך עושה את זה באופן אותנטי, מכבד ומציאותי, עם כבוד גדול הן לתכנים והן לצופים שיזדהו. היא מצולמת במצלמה נסתרת ומוחזקת ביד באופן שמזכיר סרט דוקומנטרי, אך סגנון זה מאפשר לצלמים לעבד את התחושות של הדמויות דרך השוטים בזמן אמת ולהוסיף זהות לזווית הראייה המשקיפה על המתרחש מצד שלישי. היא מציגה יכולות אלתור מוצלחות ביותר של השחקנים הראשיים, לרמה שהקו המפריד בין הדמויות לבין זהויותיהם האמיתיות היטשטש. ומעל לכל, היא מדגישה כמה כנות, דאגה ואמפתיה הם הדברים החשובים ביותר בכל מערכת יחסים שהיא - גם בין חברי ילדות ותיקים. יחד, אין שום ״ריבולי״ שלא יוכלו להגשים את מטרתם בו. בין אם אתם מחפשים להימלט מעט מן המציאות, מחפשים בידור זורם לצפות בו לעת מנוחה או אפילו סקרנים לראות מה יש למותג של הסרט המדובר להציע, אני ממליץ בחום ל-״נירוונה הלהקה״ את הבמה.
אני מדרג את הסדרה הזאת - 8 מתוך 10! 📝🎹
דירוג הפרקים:
Chapter 1: The Banner - 8/10
Chapter 2: The Booking - 7.5/10
Chapter 3: The Bean - 7/10
Chapter 4: The Blindside - 9.5/10
Chapter 5: The Big Time - 8/10
Chapter 6: The Boy - 7/10
Chapter 7: The Buffet - 7.5/10
Chapter 8: The Bank - 7/10
Chapter 9: The Burger - 8/10
Chapter 10: The Boost - 8.5/10
Chapter 11: The Buddy - 9/10
Halloween Special: The Book - 7/10
Chapter 12: The B-Day - 7/10
Chapter 13: The Banned - 7/10
Chapter 14: The Band List - 8/10
Chapter 15: The Banned List 2 - 7.5/10
שתי העונות של ״נירוונה הלהקה הסדרה״ שודרו במקור ברשת Viceland הקנדית שנסגרה, וכיום זמינות לצפייה במלואן בארכיון האינטרנט.
Comments