ניתוח ״פלוריבוס״: פרק 4 - דברים ש(לא) רציתי לומר
- עידו שייביץ
- 21 בנוב׳
- זמן קריאה 36 דקות
הכתבה הבאה מתעמקת בפרק 4 של ״פלוריבוס״, וכוללת פירוק מלא של העלילה שלו, כולל ספוילרים אליו ולפרקים הקודמים (אך ללא ספוילרים להמשך). אנו ממליצים לקרוא את הכתבה לאחר הצפייה בפרק.
לביקורת מלאה ונטולת ספוילרים לסדרה כולה, לחצו כאן.
"Well, who gave you permission to be in my house?" - Carol Sturka, Pluribus Episode 4
יום שישי הגיע והוא בא בדיוק בזמן לעוד פרק של ״פלוריבוס״, שממשיך את דרכה של קרול מהנקודה הדי מפתיעה שבה סיימה את הפרק הקודם. בכך ששיחקה עם גבולות התנועה במסגרת הריצוי ״הכפוי״ מצד ה-״אחרים״ וכן ״הם״ התקשו להבין איפה עוברים בדיוק הגבולות שלה, הבינה קרול שהשאיפה שלהם להציל לגרום לה להיות מרוצה מתעלה על כל עיקרון בסיסי שהם הקנו לעצמם כערך אחיד. התקדים הזה בא לידי ביטוי בסכנה ברמה שקרול לא הצליחה לצפות מראש, כאשר קיבלה מהם במפתיע רימון יד אותו פוצצה והובילה לפציעה משמעותית בגופה של זושה. הפרק הרביעי מחזיר את קרול למצב החשדנות והסקרנות בנוגע ל-״אחרים״. היא מרגישה רע שהיא פגעה בזושה, אבל מתקשה מאוד למצוא היגיון בלוגיקה שהוצגה לה על ידם בסוף הפרק הקודם.
הפרק הרביעי בסדרה מציב במסגרת העניין השבועי נושא שכבר יצא לנו לדגום בקטנה בשלושת הפרקים הקודמים, והוא הבחירה של אדם שאכפת לו ממך לחסוך ממך פרטים (או חלק ניכר מהפרטים), במחשבה מראש כי הדבר שאתה רוצה לשמוע יסב לך הכי הרבה אושר והכי מעט נזק. על אף שקרול תתפכח יותר לעניין הזה במהלך הפרק הזה, היא הפעם לא תסתפק רק בכך. אחרי חוסר ההבנה שכמעט לקחה את חייה בפרק הקודם, היא לא מוכנה להישאר עם חצאי תשובות והיא רוצה לרדת לשורש העניין. גם אם זה אומר להסתכל ל-״אחרים״ ישר בעיניים ולתחקר אותם במטרה לשים את כל הקלפים על השולחן, וכן גם אם זה אומר להשקיע מאמצים הרבה יותר קיצוניים בשביל לקבל את מה שהיא רוצה. המטרה הממוקדת שלה היא לקבל את התשובות המלאות לשאלות ולתהיות שלה, לא משנה כמה אחרים חושבים שעדיף שלא תדע. והאמת... היא לא היחידה בפרק עם המטרה הזאת. בטור של הניתוח היום אנחנו נתעמק אל תוך הפרק המעולה הרביעי וננסה להבין מהן ההשלכות של הניסיון להכריח אדם לפעול בצורה אחרת מאיך שהוא חושב - והאם עדיף לבנות חומות חוסמים ומגינים או שמא לשמור על פתיחות מלאה.
בפנים, בפנים, בפנים
הפרק שלנו מתחיל בתקתוק שעון ולאחריו צלצול. אנחנו רואים בן אדם לא מוכר מסתכל על מערכת קליטת שדרי רדיו, מסובב את החוגה שבמכשיר לתדר מאוד ספציפי. הוא כותב את מספר התדר במחברת שלו, ואנחנו רואים רשימה ארוכה של תדרים קודמים במרווחים זהים כשהם מחוקים. לאחר מכן, מכוון האדם את הטיימר שבשולחן שלו ל-3 דקות בדיוק. האדם מביט על הציוד שמולו, כאשר תדר הרדיו לא משמיע דבר מלבד רעש סטטי. אותו אדם ממתין בהתשה אך בסבלנות, וכשהטיימר מצלצל, הוא מוחק גם את רישום התדר הזה ועובר לתדר הבא. נחשף לנו על המסך דף שעליו כתוב בספרדית ״שימו לב! איחור בתשלום של 30 יום יוביל לפריצת המנעול ולפינוי חפציכם. ללא יוצא מן הכלל!״. השוט הבא מציג לנו סלסלאות עם מסקינג-טייפים ומנעולים, שלידם רשום מחיר עלות, גם הוא בספרדית ובמטבע זר בעל שטרות גדולים. מחיבור הנקודות האלו של השפה, המנעולים והשירות לאחרים, הצופה יכול להסיק לבדו באופן מיידי - הבחור שאנחנו מתחילים איתו את הפרק הוא לא אחר מאשר מנוסוס, אותו ״מנותק״ מתבודד מפראגוואי שזושה הזכירה בפרק הקודם. כפי שתיארה אותו, הוא מנהל מחסן מכולו והציוד קיים עבור מכירה בעסק. הפרק נותן לנו למעשה הצצה ראשונה לנקודת המבט שלו, שכן זו הפעם הראשונה מאז ה-״התחברות״ שהעלילה שלנו מתעסקת במישהו שאינו קרול או ה-״אחרים״.
מנוסוס מתבודד בחדר המשרד שלו, כשאנחנו רואים שכל החלונות סביבו אטומים בקרטונים. למעשה, הוא דוגל בשיטה דומה לקרול מהפרק הקודם ולא מעוניין באף תקשורת עם ה-״אחרים״, אך אוטם את עצמו ממש בצורה קיצונית. אנחנו רואים אותו מביט על הפח בחדר שמסביבו חוגגים זבובים, מתקרב אליו ושולף ממנו פחית טונה ריקה. מנוסוס שולף מתוכה את המכסה החד ומתחיל ללקק אותו, בניסיון לדלות ממנו שאריות קטנות ואחרונות של מזון. מכך אנחנו מבינים כי ההסתגרות של מנוסוס בתוך ביתו היא מוחלטת, ממש כמו סגר בתוך בונקר. הוא לא יוצא משם על מנת אפילו לדאוג לעצמו לאמצעי מחיה, בניסיון כמה שיותר להתחמק מאינטראקציה עם ה-״אחרים״ בכל מחיר. ראינו גם בפרק הקודם את קרול מנסה לשמור על העצמאות של עצמה בכך שהיא רוצה לדאוג לעצמה למזון ולא מוכנה לקבל אותו ״על מגש של כסף״ מה-״אחרים״, אך בכל זאת קרול נאלצה להיתמך על ידי ה-״אחרים״ בכך שימלאו את הסופרמרקט שלה במצרכים שתוכל לאסוף ולבשל. מנוסוס לעומת זאת לא מתגמש אפילו על הנקודה הזאת. הוא מעדיף גם להתכלב ולסבול אם זה אומר שהוא מנתק עצמו לחלוטין מכל מה שיש ל-״אחרים״ להציע ושולט לחלוטין ב-100 אחוז מפעולותיו - גם אם אלו מתרחשים בתוך מרווח התזוזה המאוד קטן שהוא סוגר לעצמו. השימוש כאן באוכל הוא כמובן סימבולי לצורכי המחייה הבסיסיים של הדמויות שלנו, ומכך אנחנו לומדים שאם קרול אולי מציגה אלמנטים של אנטיפטיות, מנוסוס הוא אנטיפת על מלא. דחיית אנשים היא בראש מעייניו, יותר מלדאוג לעצמו, והוא לא מוכן להתמקח על כך. ״ראש בקיר״, אפשר לומר. בהתחשב בכך שהאופי השברירי שאנחנו מכירים מקרול מתבסס מאוד על מערכת היחסים שלה עם הלן (וכן המוות המפתיע שלה), ייתכן שזו רמיזה ראשונה לפגיעה הרבה יותר קשה ואישית שמנוסוס חווה בחייו, שמובילה אותו למצב הזה.
לפתע, הוא שומע רעש של מנוע מבחוץ ומעוניין לבדוק מה יוצר את הרעש הזה. הוא מציץ החוצה בחור קטן מבעד לקרטונים הסוגרים על החלונות, באופן די דומה לקרול שהייתה רגילה לסגור עצמה אך עדיין להציץ החוצה בין חריצים (בעיקר בסוף פרקים 1 ו-2). זו עוד דרך ויזואלית של הסדרה להראות לנו שלמרות הדמיון בין קרול למנוסוס בדחייה מה-״אחרים״, מנוסוס הוא הדמות ההרבה יותר אטומה רגשית. הרבה יותר אינטרוורטית. אנחנו מקבלים גם שוט יפה שבו כל ראשו של מנוסוס הוא צללית מלבד עיניו, מה שמדגיש את ה-״חריץ״ הקטן שדרכו הוא מביט החוצה, הניסיון שלו לבחון מה קיים ב-״בחוץ״ הזה שהוא מפחד ממנו. הוא רואה מעבר לשער המחסן דמות יוצאת מרכב ומתחילה לאסוף מהרצפה מפה שעליה אוכל מפוזר ושברי כלים. הדמות מכניסה את המפה המקופלת עם כל הדברים לרכבה, ואז מוציאה ממנה מגש חדש ומסודר עם מנת אוכל מסודרת. הדמות צופרת לכיוונו של מנוסוס ומנופפת לו לשלום, כשהיא נוסעת משם. מהסיטואציה הזאת, אנחנו יכולים להבין שבאופן מאוד דומה לקרול ולמצב המוזר שנתקלה בו באמצע הפרק הקודם כשקיבלה אוכל משום מקום, גם כאן ה-״אחרים״ מנסים לשרת את המנותקים באמצעות מזון - דבר שהם יודעים באופן בסיסי שהם צריכים - ועוד בהכרח מזון שהמנותקים אוהבים בצורה מיוחדת.
מנוסוס מיואש מההבנה הזאת, זאת לחלוטין לא הפעם הראשונה שה-״אחרים״ ניסו ליצור קשר ככה והוא בהחלט מאוד רעב. עם זאת, הוא אוטם את החריץ דרכו הציץ החוצה, לוקח איתו מוט ברזל, מציץ דרך הדלת באיטיות וחשדנות ויוצא החוצה אל עבר השער. למרות שדרך השער הוא יכול להסתכל החוצה, הוא מרגיש יותר בטוח כשיש לו את החציצה הזאת. כשהוא מגיע לשער, הוא מתכופף מטה ובאמצעות מוט הברזל חושף דרך הסורגים את מנת האוכל שהביאו לו, המלאה בכל טוב. הוא מסתכל עליה בייאוש חסר הבעה, כשעיוות בפניו מנסה להזיז משהו בהבעתו, אך הוא דובק מאוד בדרך האפאתית בה הוא מחצין את עצמו. אולי אפילו במעט חוסר סבלנות שהוא צריך לעמוד שוב מול המבחן הזה. שנייה לאחר מכן, הוא משתמש במוט על מנת להפיל את המגש שוב על הרצפה - דבר שאנחנו מבינים שכבר עשה בעבר. הוא לא מוכן להתקפל ולהתמסר לגישה הכביכול מתנחמדת של ה-״אחרים״, גם אם הם דואגים לו עם מזון מושקע. הוא נחוש בדעתו, ודעתו מרסנת אותו מכל תקשורת שהיא עם העולם החיצון - אפשר לומר אפילו שהוא סוחב איתו איזו שהיא טראומה הרבה יותר קשה ומשביתה מזו שקרול חוותה. התמונה הויזואלית שאנחנו מקבלים מציגה לנו איך קיים חוצץ בין מנוסוס לאוכל, כלומר בינו לבין שפע שאמור לספק אותו, והוא לא רק מוותר עליו בזלזול - הוא זה שדואג להשאיר את עצמו מאחורי סוגר ובריח. הוא מאמין שככה עדיף. בניגוד לקרול שחווה מנעד רחב של רגשות, מנוסוס ״משותק״ רגשית.
הוא מתחיל לעשות דרכו חזרה אל הדירה שבה הוא עובד, עדיין ריק מכל הבעה שהיא, כשלפתע הוא מחליט לעצור לצד דלת כניסה לאחת המכולות. נופלת עליו ההבנה שהוא לא יכול להסתפק במה שיש לו בדירה בשביל מזון, ואם הוא לא הולך לקחת את האוכל שה-״אחרים״ מביאים לו, הוא חייב לנצל את כל המשאבים שברשותו. הוא מכין שלט מהיר, שאומר בספרדית: ״כלל לקוחותינו, ההנהלה הייתה חייבת לפתוח את המכולות שלכם. פיצויים יימסרו. מתנצלים״. אז מנוסוס לוקח מסור זוויתי ופנס ומתחיל לפרוץ לכל המכולות, אחת אחת, בחיפוש אחר אוכל. הוא בעצם מחליט להפעיל כוח עם כלים שיש בידיו על מנת ״לפרוץ״ את המחסומים שאחרים העמידו, על מנת להשיג את מבוקשו שהוא צריך ללקט בין כל הבלאגן. בעוד שמנוסוס עושה את זה כאן כאקט הישרדותי, מדובר במסר עלילתי שיחזור מספר פעמים במהלך הפרק, במובנים הרבה יותר פסיכולוגיים וסוציולגיים ממה שאנחנו רואים כאן. הוא כמובן לא היה מחויב לעשות את זה ויכל פשוט להשלים עם העובדה שמספקים לו אוכל ולהתפשר עליו, להשלים עם המצב הנוכחי כפי שהוא ולא להתנגד אליו, אך הוא לא היה מעוניין בכך. הוא העדיף להתאמץ ולעבור על גבולות שהוצבו בשביל להשיג את מה שהוא כמהה אליו.
מנוסוס תר אחרי כל פיסת מזון שהוא יוכל למצוא בכל כלי קיבולת שהוא מוצא בתאי האחסון השונים, כאשר רבים מהם ריקים. בסוף המאמץ הרב שלו, הוא נותר עם מעט מאוד ביד - בעיקר שקיקי סוכר, תרכיז למוחיטו, קפסולת חלב לקפה, תיונים וקופסאות שימורי אוכל לכלבים. באופן מצחיק, זו סיטואציה דומה מאוד לפרק הזה ב-״בוב ספוג״ שבו הוא מחליט להישאר בבית על מנת לא להיפגע מהעולם שבחוץ, ולצידו נמצאים רק מטבע, צ׳יפס וממחטה. למרות שההרכב המוזר הזה הוא כל מה שזמין לו, מנוסוס לא מהסס לרגע ולא נשבר מעמדתו המתנתקת. הוא צורך מהר מאוד את כל מה שנראה אכיל, מנסה להתענג על כל רגע שאלו יכולים לספק לו, ולאחר מכן מפנה את מבטו המיואש לכיוון קופסאות האוכל לכלבים. ברקע, הטלפון שלו מתחיל לצלצל. אותו צלצול שמסמל שמישהו מנסה ליצור איתו קשר. מנוסוס בשלב הזה מתעלם מצלצול הטלפון, הוא חושב שמדובר בשיחה שמגיעה מה-״אחרים״ שכנראה ניסו לדבר איתו כפי שפנו לקרול, ואינו מעוניין לשוחח איתם. במקביל, הוא מסתכל על קופסת האוכל לכלבים הפתוחה ומתחיל מעט להרהר בתוך עצמו האם הוא באמת מספיק אמיץ לאכול את הבלילה החומה והרטובה הזאת. שני האירועים האלה, המתרחשים במקביל, מסמלים את הקונפליקט החברתי שעובר בראשו של מנוסוס - האם הוא יהיה מוכן לפתוח את עצמו לפנייה של העולם שבחוץ, או שמא ישאיר את עצמו מסוגר במסכנות שלו ובהשלכות שלה? התשובה הראשונית שלו בנושא הזה היא החלטית ומיידית. הוא בוחר לא לענות לטלפון, וללכת לקחת כף כדי שיוכל לצרוך את המזון שאין לו ברירה אלא לאכול - במהלך שהוא די מילולית ״התכלבות״.
אלא שאז הטלפון מצלצל בשנית, וכך גם הספקות של מנוסוס לגבי הצעד שלו. הוא מנסה מעט להתעלם, אך לא מצליח ומרים את השפורפרת בכעס. בצידו השני של הקו, הוא שומע את קרול שמנסה לפתוח איתו שיחה, לה הוא מנתק בפנים במחשבה שהיא ״אחרת״. אנחנו מגלים כי למעשה הסצנה הזאת מתרחשת במקביל לניסיונות ההתקשרות של קרול אל מנוסוס מהמטוס שלה, שקרו מיד קצת לאחר הפתיח בפרק הקודם, ואני בטוח שכולנו זוכרים איך הן הסתיימו. לאחר הניתוק שמגיע מתוך האמונה כי הוא באמת דיבר בטלפון עם ה-״אחרים״ אליהם הוא לא מעוניין להיפתח, הוא חוזר לקחת ביס מהאוכל לכלבים. הוא מנסה ללעוס ולהרגיש את הטעם של אותו אוכל, גם אם ניכר על פניו שקשה לו לבלוע. הוא עוצם את עיניו ומנסה לגרום לכך שהסבל יעבור, אם כי צלצול הטלפון - או הקונפליקט הפנימי - מנדנד לו שוב. הוא מרים את השפורפרת בשנית ושוב נענה בצד השני על ידי קרול, הפעם בשיחה השנייה שלה בה היא אומרת את שמה ומנסה להסביר לו שהיא מארצות הברית. עם זאת, בדיוק כפי שאנחנו זוכרים מהפרק הקודם, הוא קוטע אותם בצעקה ״תפסיקו לשגע אותי! תעזבו אותי בשקט, זונות!״ ומנתק פעם נוספת את הטלפון. האמירה של מנוסוס לא רק מציגה לנו את הדחייה שלו מה-״אחרים״ והרצון שלו להתנתק לגמרי מבלי שאף אחד בעולם יטריד אותו, אלא גם רובד נוסף שבו הוא מתלונן אל ״הקולות שבראש שלו״ ואומר לאותן ספקות בנוגע לקונפליקט הפנימי לעזוב אותו בשקט. הוא לא רוצה להרהר על המצב שלו. הוא רוצה להישאר כפי שהוא, מנותק ומבודד, ושלא יהיה אפילו שביב של ספק עצמי בכך.
מנוסוס חוזר לכורסא שלו וממשיך לאכול את אוכל הכלבים, הפעם בקצב הרבה יותר מהיר, ככל הנראה מתוך ניסיון להכריח את עצמו לעשות זאת בכוח. אני מעריך שעצם הבחירה הזאת היא לא רק סימן לעקשנות הבלתי מתפשרת שלו, אלא היא גם סימן ראשוני נוסף למאפייני הטראומה שמשתקת אותו רגשית. הוא רגיל לחוות סבל בחייו, כל כך באופן שגרתי ועמוק, שהוא התרגל אפילו להקנות לעצמו דפוסים של הלקאה עצמית. הנפש שלו כל כך מותנית לכך שהחיים גורמים לו לכאב ולחוסר נוחות עליהם הוא מוכרח לשתוק ו-״לבלוע את הגלולה בשקט״, שאת אותן נטיות מתעללות הוא מקרין על עצמו. למנוסוס ניכר שיש עבר לא פשוט, זה משהו שככל הנראה קיים סיפור מאחוריו. למרות שהוא מנסה בכל כוחו להדחיק, קול הספקנות הבוקע מהטלפון מצלצל פעם שלישית. הוא ניגש בכעס לענות ולהטיח צעקות נוספות על המתקשרת, אם כי הוא נענה ישר על ידי קרול שצועקת ״לך תזדיין עם אמא שלך, שמוק!״ ומנתקת את הטלפון באגרסיביות.
באותו הרגע, מנוסוס מבין שמשהו מוזר קורה כאן. אם המתקשרת הייתה מה-״אחרים״, היא לבטח לא הייתה מקללת אותו, שכן אלו רוצים רק לשמח ולרצות את המנותקים. מעבר לכך, עצם השימוש שלה בקללות בטלפון אל מי שמדבר איתה נותן לו פעם ראשונה מאז ה-״התחברות״ את התחושה שמישהו בעולם הזה מגיב בדיוק באותה צורה שהוא מגיב. האם ייתכן שמדובר בבן אדם אמיתי ומנותק? אדם ממשי שחולק איתו מאפייני אישיות ונמצא בעולם האמיתי, ששווה לדבר איתו? מנוסוס מזהה בפעם הראשונה מזה מספר ימים נקודת הזדהות עם בן אדם אחר דרך אמצעי תקשורת מרוחק. זה לא מאוד שונה מהאופן בו אנשים מופנמים מצליחים לפתח היכרות עם חברים חדשים וחברי עט דרך קהילות משותפות באינטרנט, שלא מכריחות אותם לצאת מהבית או להיפגש פיזית. מנוסוס פונה אל המחברת שלו וכותב ישר את הפרטים שהוא זוכר - ״קרול אס טורקה״. זה קרוב מאוד לשם המלא שלה כפי שהציגה אותו בשיחה, רק שבספרדית באיות הזה ובמיקום סימני השאלה האלה, המשמעות היא ״קרול? היא טורקית?״. מנוסוס לא לגמרי הבין את יצירת הקשר שהגיעה אליו, אבל זה לא משאיר אותו פחות סקרן להבין מי יכולה להיות הבחורה ההיא מהטלפון, שהיא ״לא כמו כולם״.
לאחות את השברים
לאחר הפתיח, אנחנו מתעדכנים שוב בנקודת הזמן בזכות השעון על גבי המסך. הוא מורה כי אנחנו נמצאים כרגע כ-7 ימים וכמעט 9 שעות לאחר ה-״התחברות״, שהם כמעט 3 ימים לאחר אירועי הסופרמרקט בפרק 3 (אם כי אנחנו לא יודעים איפה שהם בהשוואה לסיומו של הפרק), וכן מעל 4 ימים מאירועי מנוסוס שפתחו את הפרק, בהתחשב בשעון שהוצג ברגעים המקבילים עם קרול בפרק הקודם. אנחנו רואים את קרול עוזבת את מתחם בית החולים כשהחולצה שלה עדיין מוכתמת בדם, מה שמעיד גם על כך שכנראה לא עבר זמן רב מסיומו של הפרק הקודם, וכן כי קרול עדיין נושאת באשמה על הפגיעה שגרמה לזושה. החולצה הלבנה שלה המוכתמת בדם, שהתעקשה להמשיך ללבוש, מסמלת את הכתם הנפשי שהיא נושאת איתה. אותו כתם שמטיל ספק בתחושות הפנימיות שלה וגורם לה לחשוב, ולו במעט, שהיא אדם רע שעושה נזק. היא נכנסת לרכב שחונה בכניסה לבית החולים ומנסה להתניע אותו, אך מגלה שהמנוע שלו ממש מקרטע. ברקע מתנגן בצורה צולעת השיר ״Genie in a Bottle״ של כריסטינה אגילרה, עם שורות הפזמון שאומרות ״אם תרצה להיות איתי, אני יכולה להגשים את המשאלות שלך. אתה צריך להשאיר רושם, אתה צריך לאהוב את מה שאתה עושה״. מילות השיר מרמזות, במקרה שלנו, לריצוי שהגיע מצד זושה ולמחשבה שאם קרול רוצה להנות ממה שיש לזושה להציע כבת אדם, היא צריכה להעריך אותה. במקביל, הוא מציג את דרך המחשבה של זושה וה-״אחרים״, שכן הוא מציג את האמונה שעל מנת ליצור התמסרות צריך לשכנע באמצעות מעשים מדויקים. הקרטוע של השיר מסמל במידה מסוימת את הפגיעה שחוותה זושה, הרי שהמסר הזה לא יכול כרגע לעבור דרכה בצורה תקינה אחרי הפציעה.
אנחנו גם מקבלים זווית אחרת על הרכב שקרול באופן חד משמעי ראתה לפנינו, והוא שלפחות חלקו הימיני שבור ומשופשף. קרול יוצאת מהרכב ומנסה להסתכל סביב, ומגלה להפתעתה בצידו השני של הרחוב ניידת משטרה עומדת נטושה. המטרה של הסצנה הזאת היא להציג שקרול לא יכולה לתת לעצמה להחצין את השבריריות שלה ולהיות ״נתינה״ תחת ה-״אחרים״, שכן ההסתמכות על כך שהם לוקחים אחריות על כל מה שקורה בציבור הובילה בסופו של דבר לנזק. היא לא יכולה לקחת על עצמה זהות שהיא שאולי מזווית מסוימת נראית לגמרי בסדר ומזווית אחרת היא פגומה, היא צריכה לתפוס פיקוד ואחריות על כל המתרחש ולהראות חוסן שגובר על כל ניסיון של ה-״אחרים״ להחליש אותה ולאבד שליטה. בעוד שבפרק הראשון היא חיפשה שוטרים שיוכלו לקחת את האחריות מידיה, כאן קרול מבינה שהיחידה שיכולה להחזיק באחריות זו היא.
קרול נוסעת במכונית המשטרה בשקט שלה, כאשר ה-״אחרים״ מנסים ליצור איתה קשר דרך מערכת הקשר. הם שוב מציגים מולה מצב שהיא יכולה לפנות אליהם אם בא לה לענות, למרות שהיא לא ביקשה לפנות אליהם כלל. הם סוג של מציעים לה את עצמם למרות שהיא לא יזמה זאת, מהלך שעלול להיחשד בתור ניסיון שלהם לעודד אותה כן לפנות אליהם. הם לא לוקחים את השתיקה שלה כחוסר הסכמה או בחירה בהכרח לא לזרום איתם, אלא כאילו היא לא החליטה בנושא, ואלו ממשיכים לזרוק לכיוונה הסברים ושכנועים, כולל להזכיר שהמכונית שבה היא נוסעת היא כמו סדרת משטרה מסוימת שאהבה בעבר. גם כאשר ״אחרים״ חולפים על פניה בנתיב המקביל של הכביש, היא רק מסמנת אליהם אצבע משולשת וממשיכה הלאה. קרול מצד אחד לא רוצה להיכנע אל מסע השכנועים שלהם ולשבור את גישתה הקשוחה כשכעת היא צריכה לעטות על עצמה חזות קשוחה של שוטרת. מצד שני, הם לא ממש עוזבים אותה במנוחה. כשהיא עונה להם בטון הכי חסון-רגשית שהיא יכולה לספק, הם מביעים דאגה בנוגע לכך שקרול עזבה את בית החולים במהרה. היא מודיעה להם מצידה שהיא רק רצתה לחזור הביתה, בטון שאמור להישמע תמים, אך ניתן להבין מהטון שגם קרול במקרה הזה מסתירה את מחשבותיה ורגשותיה האמיתיים מפני ה-״אחרים״ - כפי שעשו לה. לאחר מכן, הם מציעים להביא לה את רכב השטח האישי שלה אם יהיה לה יותר נוח לנהוג בו - סוג של רמיזה מצידם שאם ״כבד עליה״ תפקיד שומרת החוק, הם תמיד יכולים לתת לה את האפשרות לחזור להיות ״נתינה״. רק בנקודה שבה אלו מציעים להסיר עבורה את בדיקת הינשוף, כלומר להסיר בפניה עוד חסם שמגן עליה מלהסב לעצמה נזק (בדומה מאוד לאספקת הנשק שהוצגה בפרק הקודם), היא עונה באופן קר רוח שאינה מעוניינת בכך. קרול לא סומכת על שיקול הדעת שלהם, הרי שאם פגע בה פעם אחת, עלול לפגוע בה פעם נוספת.
קרול מגיעה עם הניידת לפתח ביתה ורואה קבוצה גדולה של ״אחרים״ באמצע העבודה לתיקון פגמים ופינוי שברים שנוצרו כתוצאה מהפיצוץ. היא נכנסת ישר לכיוון מחשבה של שוטרת, ומנסה לתחקר מי בכלל נתן להם את הרשות להיכנס לבית שלה ולטפל בכל זה, הרי שהם פיזית לא מסוגלים לעשות דברים על דעת עצמם המלאה ולחדור ככה לפרטיות. עם זאת, ה-״אחרים״ מסבירים לה שהיא נתנה להם את האישור לטפל בבית כשנשאלה על כך באמבולנס הטיפול הנמרץ שלקח אותה ואת זושה לבית החולים, תחת מעטה של לחץ. בתשובה הזאת אנחנו שוב עדים לכיוון המחשבה של התודעה המחוברת של ה-״אחרים״, שכן הם רואים בכל הסכמה שהיא כבחירה חופשית. הם לא שוקלים את הסיטואציה, לא מעריכים את רמת הלחץ שעלולה להשפיע על השיפוטיות או אפילו יודעים להבין מתי הזמן הכי טוב רגשית לשאול את השאלות האלו בשביל לקבל תשובות כנות. מבחינתם, ברגע שקרול הביעה נכונות באותו רגע, היא נתנה את הסכמתה. אנחנו רואים בשני צדדי השיחה האלו תקריות המשמשות מראה אחת לשנייה המבליטות את אותה הבעיה: מחד, ה-״אחרים״ נכנסו לביתה של קרול באופן שהיא לא ציפתה לו, ובכך חדרו לה אל המרחב האישי למרות שלא רצתה בכך. מאידך, ה-״אחרים״ הוציאו מתוך קרול את ״ההסכמה החופשית״ לעשות את מה שהם חושבים שצריך לעשות, אך בנסיבות שלא ממש מאפשרות לה את החופשיות ואפילו כאלו שקצת מנצלות את הרגע. בשני המקרים, יש איזו שהיא חצייה של גבול באופן שלא לגמרי היה לגיטימי לחצות אותו.
היא שואלת את ה-״אחרים״ אם הם סיימו לעשות את מה שהיו צריכים לעשות, ואלו עונים לה שכמעט - אך מוכנים לעזוב את המקום ולסיים את העבודה בהמשך, על מנת להקנות לה קצת מרחב שקט אם היא זקוקה לכך (וראינו בפרק הקודם שהיא בהחלט מעוניינת בכך). המשפט הזה שוב רומז שקרול יכולה לקבל את העצמאות שהיא רוצה, אך היא תלויה בכך שה-״אחרים״ יאפשרו לה לעשות כן בכך שיעזבו אותה, וזאת גם כאשר הם אומרים שהם יחזרו בסופו של דבר. קרול לא מגיבה לכך, מאחר והיא שמה לב שבין האנשים שעובדים על תיקון הבית שלה נמצא ראש העיר של אלבקרקי. בדיוק כפי שראינו בפרק הראשון עם רופאים ואנשי מפתח שעברו את ה-״התחברות״, גם המקרה הזה מבהיר בעיני קרול כי אין בעיירה הזאת אף שומר חוק וסדר מלבדה. קרול מיואשת מהמצב שממשיך להפתיע אותה ברבדים האלה. היא עושה דרכה אל תוך הבית שלה, במטרה לנסות קצת יותר להתמקד ולחשוב מה היא כבר יודעת ומה היא עוד צריכה לגלות.
Tell me more, Tell me more!
בחדר חדש שעדיין לא יצא לנו לראות בביתה, קרול פותחת לוח מחיק שהוסתר על ידי דלתות הזזה. היא עוצרת לרגע, מתחילה לחוש רגשות מעט משפיעים עליה כשהיא חוזה במה שמופיע מולה. על הלוח מופיעים רעיונות שכתבה לפיתוח הספר החמישי בסדרת הספרים שלה ״רוחות וויקארו״ - כאשר האחרון שהשיקה בפרק הראשון של העונה היה הרביעי. בין הרעיונות שמופיעים על הלוח, ניתן לראות קונספטים עלילתיים שמתממשקים טוב עם האירועים שהתרחשו באמת בחייה של קרול בפרקים האחרונים. למשל, ״ראבאן מת (שוב?) - הפעם באמת?״ - כלומר המוות של הלן שאומנם הוא ממשי אבל אולי לא לגמרי עם קיומה של זושה כהעתק של התודעה שלה, ״לוקאסיה מתחפשת לפיראטית?״ - בדיוק כמו זושה עצמה שנועדה להידמות כמה שיותר לראבאן בשביל להיות נגישה רגשית עבור קרול, ו-״פרי-תבלין מנדלובי = רעל? תרופה? שיקוי אהבה?״ - המקבילים לתהייה האם ה-״התחברות״ שנוצרה מהדבק התודעתי שעובר ברוק הם דבר נורא ש-״הורג״ את האנושות, מציל אותה או דווקא מנסה לגרום לקרול להימשך אליה רומנטית דרך זושה. עוד בין הנקודות ניתן לראות שקרול אומנם מקשיבה לעצותיה של הלן בנושא הספר ורושמת לעצמה משימות כמו לעבור על הפידבק שלה או לקרוא את הספר שהמליצה, אך אנחנו גם רואים שהיא מרגישה צורך לשאול את ואל - אותה מנהלת שהזכרנו בתחילת פרק 2 - אם היא בכלל יכולה להרוג את הדמות של ראבאן. אלו הן תחושות ורגשות שמאוד מתכתבות עם קרול כפי שהכרנו אותה בפרק הראשון. מצד אחד, היא חשה ביטחון לצידה של הלן וסומכת על מה שיש לה לומר, ומצד שני, היא זקוקה לאישוש החיצוני הזה ברגע שהיא מרגישה שהיא רוצה לעשות משהו מחוץ לסביבה הבטוחה שלה. אישוש חיצוני שגם מגיע מגורם שאינו חלק מהתהליך הפנימי, וגם אולי יוכל לייעץ לה יותר טוב מה תהיה הבחירה שתקבל אהדה טובה יותר בעיני הציבור.
קרול באה למחוק את הלוח על מנת שתוכל להתחיל מחדש, אך אין ביכולתה באמת למחוק את אותם אלמנטים שהם הזהות שלה כפי שהייתה לפני כל מה שקרה. היא לא מסוגלת לעבור הלאה, בטח לא מהמוות של הלן. היא מחליטה להזיז את חלק הלוח הצידה, כלומר למעשה להדחיק את אותן מחשבות ורגשות (כפי שראינו שהחליטה לעשות בסצנה עם הרכבים קודם לכן) ובכך לפתוח לוח חדש וממוקד עליו תוכל לעבוד. קרול כותבת בכותרת גדולה על הלוח: ״מה אני יודעת עליהם?״. היא משקיעה רגע של מחשבה בהסתכלות על השאלה הזאת ומיד מתחילה לכתוב. בעוד שקרול כותבת על הלוח, אנחנו רואים זווית אחרת על החדר החדש שנחשפנו אליו, ורואים כי בו נמצא שולחן העבודה והכתיבה של קרול כסופרת. שולחן שמודבקים עליו פתקיות עם רעיונות, אך נשאר נטוש מאז ה-״התחברות״. לא פלא שלא ראינו אותו עד כה.
אנחנו מתמקדים חזרה ברשימה של קרול והנקודות שרשמה הן כדלהלן: ״1. נלהבים לרצות - יסכימו לתת לי פצצה? 2. לא יכולים להרוג, אפילו לא זבוב. 3. אל תיקשרי לאף אחד מהם, כל השמוקים אותו דבר. 4. הם מנסים לשנות אותי! 5. כנים באופן מוזר?״. בכך קרול מסכמת את החוויה שלה עם ה-״אחרים״ עד כה ומנסה להגדיר במילים את סט הערכים שלכם כפי שהיא תופסת אותו. על 1 ו-2 כמובן דיברנו בפרק הקודם, 4 הוא כמובן החשש העיקרי של קרול מתחילת הסדרה, 3 הוא משימה שקרול לוקחת על עצמה מחדש בפרק הזה למרות שהיא מתקשה בכך בכל הקשור לזושה (ביי דיזיין כמובן), ואילו קרול נותרת בתהייה מעניינת לגבי 5. הרי שאם ה-״אחרים״ כנים כל כך ויענו לכל שאלה שתהיה לה בכנות המתבקשת אם תתעקש מספיק - אותו עיקרון ״הזרקת פרומפט״ טכני שהצגתי בסוף הניתוח של הפרק הקודם - האם היא תוכל להוציא מהם מידע שהם לא היו רוצים שיצא?
קרול יוצאת החוצה ודורשת לקבל מתנדב מתוך ה-״אחרים״. כאשר מתחיל לפנות אליה האינדיבידואל של ראש העיר, היא אומרת באופן ספציפי שהיא לא רוצה פוליטיקאי. למרות שאנחנו רואים בכך הדגשה מצד קרול כי היא רוצה בהכרח מישהו שלא יוכל לסלף בצורה חכמה ומפותלת את דבריו בשביל לרצות אחרים, זה מראה שקרול לא כל כך עוקבת על נקודה מספר 3 שוב ושוכחת שכל ה-״אחרים״ הם אותה התודעה. היא בוחרת באותו אינדיבידואל שדיבר איתה בחוץ קודם לכן, שנראה חייכן ומעט חנוני. היא קוראת לו לביתה, בזמן שהיא אומרת לשאר ה-״אחרים״ לצאת להפסקה או להתפזר למה שבא להם. קרול מכניסה את האינדיבידואל לביתה ומושיבה אותו מולה בשולחן האוכל שבמטבח. הגישה הכביכול כריזמטית של קרול בקריאה למתנדב והאופן שבה היא מתכננת את השיחה שלהם, במקביל לכיוון הצילום של הסצנה, מעיד על כך שקרול עוטה על עצמה שוב את הפרסונה של השוטרת. היא מעוניינת לקחת את ה-״אחרים״ לחקירה משטרתית, במהלכה תנסה לגרום להם ״לזמר״ וללחוץ עליהם לספק מידע - בדיוק כמו בסדרה שנודע לנו שהיא אוהבת. קרול מורה עליו לשבת ושואלת לשמו, ומקבלת ממנו את התשובה שהאינדיבידואל הזה היה נקרא ״לורנס ג׳יי. קלס״, או בכינוי ״לארי״ על ידי חבריו הרבים. השמיעה על אדם יותר מקובל חברתית לא משפיעה על קרול בנקודה הזאת, היא רוצה להתקדם לחקירה. אציין כי בסיטואציה הזאת, קרול לובשת על עצמה חולצה כחולה, ואילו ״לארי״ איתו היא מדברת לובש חולצה שיש לה צבע צהוב בחלקה העליון. בהתאם לתיאוריית הצבעים שהצגנו בפרק הקודם, אנחנו מקבלים רמיזה מטרימה לכך שלמרות שקרול כביכול רוצה להקרין חיצונית שהיא חסונה, בקרוב מאוד היא דווקא תעיד על שבריריות ורגש. לעומתה, ה-״אחרים״ מאוד יציבים בדעתם.
קרול מתחילה את התחקור בכך שהיא שואלת ״אותם״ אם הם אוהבים את הספרים שלה ומה בדיוק הם אוהבים בהם. התשובה הראשונית שהיא מקבלת היא שהם אוהבים הכל, כי הספרים הם ביטוי שלה והם אוהבים אותה - תשובה מרצה כללית. קרול לא מסתפקת בכך ומבקשת פירוט יותר ספציפי, כמו אילו פיתוחי דמויות או תפניות עלילתיות אהובים במיוחד. ״הם״ עדיין ממשיכים לענות לה תשובה כללית, שהם אוהבים את כולן. זה נשמע באופן מיידי כמו תירוץ של אדם שלא באמת מכיר את החומר שהוא מדבר עליו ורק רוצה להתחמק מלהודות על כך. גם קרול חשה בכך ומטיחה בהם את ההאשמה הזאת, כשהיא נענית ש-״הם״ אכן קראו את הספרים שלה, אבל הדוגמה ש-״הם״ מספקים לה היא בנאלית, שכן היא תיאור מאפיין של שמלה המופיע בדף השני של הספר. זוהי בהחלט תשובה שנשמעת כמו ניסיון ריצוי מאולץ מצד אדם המנסה לאחוז בשברירי מידע קטנים שבידו, המתכתב מאוד עם תשובות שמתקבלות ממנועים ג׳נרטיביים כמו ChatGPT. לא תמיד הוא ידע לענות לך על השאלות, אך אם תעמיד אותו על טעותו - גם אם לא עשה טעות - הוא יתנצל ויגיד לך שאתה צודק. אם הוא צריך לחפש מידע, הוא לא תמיד ילך הכי עמוק שאפשר כמו מחקר שנעשה על ידי אדם. לעיתים הוא יסקור את התוצאות הראשונות בחיפוש ויציג את המידע שמופיע עליהם. כך גם ה-״אחרים״ נותנים לקרול תשובה שהיא טכנית כן עונה על השאלה שלה וכן מעלה את המידע הראשון שעולה לראשם המתאים לנקודה הזאת, אך ברור מאוד שמדובר בתשובה שהיא יותר תירוץ וסימון וי מאשר שהיא תוצאה של דגימה מעמיקה ומפורטת של דעה.
משם ממשיכה קרול לבדוק איך הם משווים את הספרים שלה לעבודותיו של שייקספיר, ואלו עונים לה שמדובר ביצירות נפלאות במידה שווה (נשמע כמו משהו שתודעה משותפת שכוללת את מיס קייסי מ-״ניתוק״ הייתה אומרת). היא מתעקשת על להבין אם הם מעריכים את הספרים שלה, אותם ספרים שהיא העריכה בפרק הראשון כסלופ וכ-״אוכל זבל״, באותה רמה כמו המחזות הגדולים בשפה האנגלית כמו ״מקבת׳״, ״מהומה רבה על לא דבר״ או ״רומיאו ויוליה״. לא רק ש-״הם״ ממשיכים בנקודתם שכן, ״הם״ מנסים להציע מעצמם פרומפטים הקשורים ליצירות האלו המכווינות אותם לפינות שיחה אחרות. קרול מתחילה להריח את הבולשיט, שכן הריצוי עובר את הגבול שאפשר לקחת אותו ברצינות. היא לא מסוגלת לקבל את העובדה שהם תופסים את התוכן שלה ברמה הזאת. היא רואה את הלהט שלהם לרצות אותה - אותה נקודה מספר 1 שכתבה על הלוח - כמעין צביעות. הטייה של השיח לכיוון שיגרום לה להרגיש טוב עם עצמה, לא באמת מה שהם חושבים או מעריכים אבסולוטית. קצת כמו ההתנהגות של זושה בפרק 2 וההתנהגות של הלן בפלאשבק שראינו בתחילת פרק 3, לא ככה?
אלא שכאשר קרול מתעקשת להבין איך הם מגיעים בכלל למסקנה הזאת, שהיא רואה כהזויה כל כך ומשהו שאף אדם שפוי - גם לא אלו התומכים בה ביותר - היו מודים בו, היא מקבלת תשובה לוגית מעניינת. ה-״אחרים״ אומרים לה דרך לארי כי כל פעם שהם קוראים פסקה מהספר שלה, הם למעשה חווים אותו דרך כמות עצומה של מוחות ולבבות, כמה מהם לבטח מרגישים בדיוק כך. הוא אפילו מספר לה על דוגמה ספציפית של מעריצה מסוימת, אותה קרול מכירה כאובססיבית ומוזרה, שהייתה דיכאונית על סף התאבדות (מילה שהם לא מסוגלים לבטא מרוב שהיא שלילית) ומצאה משמעות לחיים דרך הספרים של קרול. הוא אומר לה שדרך ההסתכלות הזאת, דרך הייחודיות המשמעותית הזאת, הם רואים אותה ואת היצירות שלה. הנקודה הזאת מתקשרת באופן מהמם למשפט שהלן אמרה לקרול בפרק הראשון של הסדרה: ״אם את גורמת אפילו לאדם אחד להרגיש אושר, אולי לא מדובר באומנות, אבל זה משהו״. החלק הזה בשיחה מנכיח שגם מה שנראה כמו שטות מיותרת עבורך יכול להיות עולם ומלואו עבור מישהו אחר. כמו שאומר הפתגם, ״זבל של אחד הוא אוצר של אחר״. אם הייתי צריך להקביל את זה לנושא מהעולם האמיתי, מרגיש לי שהעיקרון הזה עובד מאוד עם התופעה התרבותית הציבורית של סרטי ״מרשעת״ והסרט החדש שממש יצא גם השבוע לאקרנים. מצד אחד, מבקרים רבים ביקרו אותו בצורה קשה ונתנו לו ציונים ממוצעים ומטה. בעיניהם, הוא לא ממצה את היכולת שלו והוא דבר מאכזב. אך מצד שני, המעריצים האדוקים שמרגישים חיבור גדול למותג נעים בין היסחפות בשירים ובקסם שיש לו להציע, לבין לבסס את כל האישיות שלהם בתקופה הקרובה על המותג הזה בלבד. זה אומר שגם אם זה לא משהו שאתם מעריכים באופן אישי, עצם העובדה שהוא בעל ערך גדול עבור מישהו מעיד על כך שיש לו תכלית וזכות קיום.
עצם העובדה שמישהי מעריכה את עשייתה של קרול גרם לה להרגיש טוב. זו כנראה הפעם הראשונה בסדרה כולה שאנחנו רואים את קרול מחייכת חיוך אמיתי, שלא במסגרת אירועי ההחתמות שלה. עם זאת, הבחירה של ה-״אחרים״ הפעם לאפיין את הגישה שלהם לספרים שלה דרך מישהי יחסית רחוקה ממנה מעידה על מצב מאוד מוזר. הרי שעד כה, הם נהגו לראות את קרול כפי שהתודעה של הלן תפסה אותה. קרול מרגישה גם את הצורך באופן אינטואיטיבי לשאול, באופן כנה לחלוטין, מה הלן חשבה על הספרים שלה. היא יודעת שבמצב הנוכחי היא לא תוכל לשמוע שקרים או חצאי אמיתות, כמו שיתכן ששמעה בעבר. התגובה הראשונית המתקבלת מה-״אחרים״ היא שתיקה - בדיוק כמו זושה, בדיוק כמו הלן בעצמה במלון הקרח. השמחה של קרול מתחלפת במהרה בדאגה והיא רוצה לקבל תשובות. התשובה שהיא מקבלת מתחמקת ישר, ואומרת שהלן אהבה אותה מאוד. קרול ממשיכה להתעקש כי היא רוצה לקבל תשובה לשאלה ואף ניתן לראות בשפת הגוף שלה, דרך רעידות ועיניים נוצצות, כי היא באמת מפחדת מהתשובה שעומדת להתקבל. ה-״אחרים״ מנסים להתחמק שוב ולהזכיר לקרול שהיא ביקשה מהם לא להתעסק בתודעה של קרול, אך היא מתעקשת שהפעם מותר להם להחריג ושהיא רוצה את התשובה לשאלה. אנחנו ממשיכים לראות בהבעה שלה שילוב עדין בין חיוך, הפעם מזויף באופן מובחן, לבין שבריריות.
התשובה הממשית שהיא מקבלת, שה-״אחרים״ עדיין מנסים להציג בצורה החיובית ביותר שאפשר, היא שהלן חשבה שהספרים הם ״בלתי מזיקים״ ואף כינתה אותם בראשה ״צמר גפן מתוק״. ה-״אחרים״ אומנם מנסים להצדיק את זה שזה דבר חיובי מאחר והלן אהבה צמר גפן מתוק, אך ניכר יותר שמדובר בכינוי לתוכן שנועד ליצור תחושה חיובית ומספקת כמו פרץ סוכר מתוק, מבלי באמת לספק תוכן ממשי, ״ערך תזונתי״. יתרה מכך, הם טוענים שהלן צרכה צמר גפן מתוק 4 פעמים בחיים שלה ואהבה את זה, אך כל אלו היו לפני שהכירה את קרול. אני מאמין שזה נועד לשקף את הריסון העצמי שהלן הציבה על עצמה. היא ידעה שקרול לא אוהבת דברים יותר מידי ״מתוקים״ ומשמחים, ועל כן נמנעה מלכלול אותם בחיים המשותפים שלהן. אותו דבר גם בהתבטאויות שלה כלפיה, בהם ריסנה מעצמה להעביר ביקורת שעלולה לפגוע בביטחון שקרול בנתה בה ולהפוך אותה לשברירית. אחרי שסיפר זאת, שוב לארי קטע את משפטו ועבר שתיקה מסוימת, כפי שהלן חשבה כיצד להציג לקרול דברים. הוא המשיך ואמר שהלן חשבה שקרול ידעה בדיוק איך לרצות את הקהל שלה ושהיא נהנתה מהחיים ששתיהן חלקו הודות לרווח שהתקבל מסדרת הספרים. זו התייחסות קצת מטא פעם נוספת לעלילה שקרול חווה ברגע זה, כאשר הלן התמקדה בכך שיש תועלת מעיקרון הריצוי היעיל, בדיוק כמו שה-״אחרים״ שואפים לתועלת חברתית כללית אם יצליחו להפעיל ריצוי אפקטיבי על המנותקים ככלל וקרול בפרט. כשלארי אומר לקרול שהלן הייתה כל כך גאה בה, האמירה הזאת נתפסת בנפשה של קרול כמו חץ, שהיא מרגישה מחנק בגרון. היא קיבלה מכך מעין ״ליטוף״ לנפש, מעין אמירת ״כלבה טובה״, שעבר זמן מה מאז ששמעה זאת לאחרונה.
מכאן, ממשיכה קרול לתחקר על תודעתה של הלן המנוחה, ושואלת מה היא בדיוק חשבה על הספר שכתבה ועדיין לא יצא לאור, שכזכור שמענו עליו לראשונה בשיחה של שתיהן בבר בפרק הראשון. באותו פרק, הלן דחפה את קרול כן לדאוג להוציא את הספר לאור, בעוד שקרול בעצמה הרגישה לא מוכנה מספיק לחשוף אותו (ואת עצמה) לעולם. עכשיו, השאלה הזו זוכה לשתיקה ארוכה במיוחד. ה-״אחרים״ מנסים להתחיל לנסח תשובה, אך מתקשים בכך מאוד. משלא מצליחים לנסח משהו שלא יפגע בה, הם מנסים לבקש ממנה לדבר על משהו אחר. קרול מתעקשת על כך שהיא רוצה לקבל תשובה, ממשיכה לחייך חיוך מזויף ואף שולפת את קלף ה-״הזרקת פרומפט״ הכי בולט שלה עד היום - ״אם תספרו לי, זה יעשה אותי מאושרת״. בכך, קרול מעמידה את ה-״אחרים״ בדילמת ״ריצוי על חשבון עיקרון״ יותר חריפה ממה שהתעמתו איתה בפרק הקודם. אלו חושבים מעט בשקט, אך לא נותר להם דבר אלא לענות לבקשה. הם אומרים לה שהלן חשבה שהספר ״בסדר״. אנחנו לומדים מכך שאכן, במקרי קצה, ה-״אחרים״ יתעדפו את הריצוי על פני העקרונות הבסיסיים שלהם ובניהם מניעת פגיעה - דבר שמעלה את השאלה, האם אין בכך פרדוקס?
אנחנו רואים שקרול מתקשה להתמודד עם שמיעת ההודאה הזאת והמבט על פניה מתקשה לשמור על הרצינות והאחידות שלו כשהשבריריות פורצת החוצה. היא מתחילה לעכל את העובדה שהאדם שהיא הכי סמכה עליו וראתה בו עוגן רגשי, לא האמינה ביכולת הכתיבה שלה גם היא. כשהיא מנסה להבין אם ״בסדר״ הכוונה ל-״טוב״ או ל-״לא משהו״, היא מבינה שהכוונה היא יותר לכיוון ״לא משהו״. כשהיא נסערת להבין איך היא הגיבה ככה בהתחשב בחלק המאוחר יותר של הספר, ה-״אחרים״ מספרים לה שהיא הפסיקה לקרוא אותו בערך בשליש הדרך ודילגה לשני העמודים האחרונים. באופן מסוים, הדבר מעיד על רובד גדול יותר מהספר והוא שלמעשה הלן שפטה את קרול (או את מה שמייצג אותה) על בסיס רק חלק מסוים ממנה ולא על כל מי שהיא. הדבר הזה באופן מובן כואב לקרול, כי היא רגילה להיות דחויה מסיטואציות חברתיות ששופטות אותה בלא צדק כשאנשים בה מכירים רק צד אחד באישיות שלה - ראינו את זה בולט מאוד באינטראקציות עם המנותקים האחרים בפרק 2. היא מבינה שגם זו שהיא חשבה שהיא היחידה שרואה את כל כולה, לא באמת השקיעה מעצמה בשביל באמת לראות אותה. כשהיא תוהה בפני ה-״אחרים״ למה הלן דחפה אותה לפרסם את הספר אם היא כל כך שונאת אותו, הם עונים לה שהיא דיברה עם ואל (המנהלת שהוזכרה קודם ובפרק 3) ושתיהן הגיעו למסקנה שזה לא יפגע בקריירה שלה ושזה ישמח אותה. במובן מסוים, קרול תוהה אם הלן לא באמת התחברה באופן מלא לכל הצדדים באישיות שלה, למה היא נשארה בת זוג שלה? התשובה שהיא מקבלת בעיקרון אומרת לה שהלן ראתה בכך כדבר לא מזיק עבורה, אך מאוד מחזק ומעודד עבור קרול. נופלת על הקהל ועל קרול ההבנה כי הריסון מצידה של הלן במערכת היחסים הזאת היה די משמעותי, כשזו מחקה כמעט לגמרי את עצמה - כולל מה שמפריע לה - בשביל שקרול תהיה מרוצה. מחיקת אישיות אינדיבידואלית בשביל להוביל לריצוי של אחרים? זה נשמע כמו קונספט מעניין לסדרה.
קרול שמעה מספיק ודעתה ורגשותיה לגבי הלן הוכתמו. היא מסלקת את האינדיבידואל לארי החוצה מביתה, ונותרת לבדה בביתה להתמודד עם הכאב מהגילויים החדשים. היא חוזרת אל חדר העבודה שראינו מוקדם יותר וניגשת אל הלוח. היא מוחקת את סימן השאלה מנקודה 5 ומשנה אותה לעובדה מוחלטת שהיא לא תוהה עליה יותר - ״כנים באופן מוזר. לא מסוגלים לשקר״. קרול מבינה שבהפעלת הלחצים הנכונים, ה-״אחרים״ יגידו לה את האמת גם אם היא כואבת - כל עוד היא תשקף להם שהיא תהיה מרוצה מכך. אומנם קרול מודעת לכך שהיא לא מתמודדת טוב עם האמת, בטח לא זו שנגלתה בפניה בזה הרגע, אבל היא חייבת לנסות ולגלות את האמת החשובה באמת בסיטואציה הזאת - איך אפשר לדאוג שלא יחברו אותה אליהם.
היה נחמד להשתטות, אבל עכשיו אני צריכה תשובות
אנחנו עוברים חזרה אל בית החולים, שם אנחנו רואים את זושה נעזרת במטפל נוסף שמפקח על כך שתצליח ללכת, כשהיא מחוברת עדיין לאינפוזיה. קרול מגיעה לשם במהירות, בלבוש שלא רק כולל את החולצה הכחולה שלבשה קודם, אלא עוטה מעליה עוד שכבה כחולה כהה יותר. קרול למעשה היא עדיין אותה גרסה שברירית של עצמה, אך היא שמה מעל זה מעין מעיל של שוטרת - מעטה פיזי של סמכות שהיא צריכה לשאת איתה בכל מקרה ואולי יתן לה את הביטחון והמוטיבציה שהיא צריכה. זושה מברכת את קרול לשלום, דבר שמזכיר לה כי בזושה יש אלמנטים של הלן. הדבר עדיין קצת מסעיר אותה, רואים שהיא עדיין שברירית מהמחשבות האלו.
במעבר למיטת החולה של זושה, אנחנו רואים אותה מנסה לפתוח קרטון חלב תות. היא לא ממש מצליחה לעשות זאת בעצמה וקרול מחליטה לעזור לה ואף להגיש לה את הקשית, סוג של רוורס על השירותיות ועיקרון הריצוי כפי שהכרנו מהדינמיקה של השתיים בפרקים הקודמים. קרול גם עושה את זה באופן די מעומעם רגשית, מה שמעיד בעיקר על ההלם שהיא חוותה מהמידע שלמדה ועל ההשפעה שהוא ייצור מעתה והלאה על הקשר של זושה ושלה. זושה מנסה לפתח איתה שיחה מעודדת על ניידת המשטרה של קרול ואיך יש למכונית קשר לחברה בולטת במועדון המעריצים של ספרי ״וויקארו״, אך אלו לא מעודדים את קרול ובעיקר מוציאים ממנה תגובות יבשות וקצת ציניות. חוסר הנוחות של קרול מומר לאט לאט בניסיון שלה להתנצל אל זושה על הפיצוץ שהיא גרמה, בהסתייגות עקיפה לכך שכל זה לא היה קורה אם היא ״הייתה צופה מראש שהם נדיבים מספיק בשביל לתת לה חומר נפץ אמיתי״. זוהי עוד נקודה של היפוך תפקידים בין קרול לזושה ובכלל ל-״אחרים״, כשההתחמקות מלקיחת אחריות על מנת לרצות את הצד השני ולוודא שהוא לא יפגע היה מוטיב בדבריו של שליח ה-DHL בסוף הפרק הקודם (עליו גם דיברתי בניתוח). שני מקרים אלו מעידים על כך שקרול מוציאה לפועל בדיוק את אותן העקרונות שנפגעה מהן לפני מספר רגעים, ומביעה כלפי זושה את מה שהיא חושבת שהיא צריכה להביע כדי שתהיה בעלת יותר נכונות לענות לשאלותיה. כפי שהלן עשתה מה שצריך בשביל לרצות את קרול ולא לרצות את עצמה, כך גם קרול עושה מה שצריך לעשות בשביל לרצות את זושה ולא את עצמה.
קרול תוהה אם זושה תוכל לענות לה על כמה שאלות וזושה נענית בחיוב. בדרך מפותלת ולא לגמרי ממוקדת, בשונה מהשיחה שהייתה לה עם לארי לפני שתי סצנות, היא שואלת אותה האם במהלך השבוע שעבר מאז ה-״התחברות״ הם הצליחו להבין את התופעה בצורה יותר טובה. זושה עונה לה שהם בהחלט מבינים אותה קצת יותר טוב עכשיו. אז קרול ״תוקפת״ עם השאלה המרכזית - ״האם יש דרך לבטל אותה?״. זושה, כהרגלה במצבי חוסר נעימות שכאלה וכפי שלמדה מהלן, משתתקת ומתקשה לענות. קרול למודת הניסיון מהמתודה החוזרת הזאת מבינה שקיימת תשובה, אך זושה נמנעת מלספק אותה. כשהיא שואלת אותה את השאלה ההפוכה, היא מתקבלת באותה שתיקה. לבסוף, עונה לה זושה כי הם ״כל כך רוצים לרצות אותה, אבל הם לא יכולים לענות על שאלות כאלה״. זו נקודה מעניינת, כי היא למעשה מעמידה את האחרים בנקודה נגדית לזו שהוצגה בשיחה עם לארי, שבה העיקרון לשמור על בטחונם גובר על הנטייה לריצוי. כמובן, גם בעולם האמיתי מערכות ג׳נרטיביות לומדות להתמודד עם מתקפות עליהן וחוסמות באופן הדרגתי יותר ויותר דרכים להשתמש בהם על מנת לגרום להם להסב לעצמם נזק, כמו לחשוף קוד מקור או להשבית את המכונה שעליה הם רצים.
אפשר גם לחבר את זה לחוקי הרובוטיקה של אסימוב, שהזכרנו בניתוח הפרק הראשון, ובעיקר ל-״חוק האפס״ והחוק הראשון המעידים כי רובוט לא יפגע באדם/באנושות לרעה ולא יניח במזיד שאדם יפגע. אומנם זה נשמע כמו עיקרון הביטחון שהוצג דווקא בסוף הפרק הקודם, אבל כאן למעשה ה-״אחרים״ מסתכלים על עצמם כ-״האנושות״. כ-״חוק אפס״, הם הולכים על פי עיקרון שהם לא יכולים לעשות דבר שבמודע יפגע בעצמם, שנמצא מעל לכל. אנחנו יכולים להבין מהסיטואציה הזאת כי יכול להיות שהריצוי אומנם כן בא מעל חלק מהעקרונות, אך יש עקרונות שאפילו הריצוי לא יכול להיות מעליהם. כמו שהלן רצתה לרצות את קרול אך בחיים לא הייתה אומרת לה את האמת שהיא מרגישה גם אם זו הייתה מנסה להתעקש שתענה לה, כך גם ל-״אחרים״ יש עיקרון אחד לפחות שהוא מעל הרצון לריצוי. פרט מידע המוסתר תחת האבטחה המנטלית הטובה ביותר שהם יכולים להציע.
אך קרול לוקחת מהסיטואציה הזאת את הלוגיקה המשלימה. בהתחשב בכך שהיא הגיעה למסקנה שאין ביכולתם הפיזית של ה-״אחרים״ לשקר לה, עצם העובדה שהם לא מיהרו להגיד לה שאין דרך לבטל את ה-״התחברות״ מעידה על כך שקיימת דרך כזאת. למרות ששפת הגוף של קרול עדיין משדרת נסערות מסוימת, המסקנות שהיא מציגה בפני זושה מעידים על כך שהיא מרגישה שידה על העליונה. שהיא הצליחה לפצח את השיטה. גם כאשר זושה אומרת לה ש-״הם״ מצטערים שזה מסעיר אותה, היא אומרת שהיא בכלל לא דואגת אלא מאושרת סוף סוף. אני רואה בכך אומנם הצלחה שקרול באמת מאמינה בה, אם כי כמו שביססנו בפרקים 1 ו-2, קרול מאוד מפחדת מלקיחת סמכות. זו תחושה זרה לה, גם אם מדובר במשהו שהולך לה טוב.
זושה עונה להתלהבות הרועדת של קרול במשפטים ״בקרוב את תביני הכל ואז תרגישי כל כך הרבה יותר
טוב״, משפטים שמטרגרים נקודה רגישה בחיים שלה. החיוך שלה מתחלף בין רגע בדאגה. היא גוערת בזושה לספר לה מה שהיא יודעת על מקום שנקרא ״מחנה מפלי החופש״, מילים שגורמות גם לזושה לאבד את החיוך על פניה. זושה נעצרת לשתיקה, אך קצת לאחר מכן מתחילה לדבר ומפרטת לנו סיפור רלוונטי מעברה של קרול - בגיל 16, בתקופה שבה קרול התחילה לגבש את הזהות המינית שלה, אמא שלה שלחה אותה למחנה של טיפולי המרה בטנסי על מנת ״לעבוד״ ו-״לתקן״ את המשיכה שלה לנשים. מדובר בחוויה נוראית ומצלקת שקרול מעולם לא סלחה לאמא שלה עליה. מהמידע הזה, קרול מספקת בתסריט את הניתוח בשמנו, כשהיא אומרת שהיועצים במחנה הזה היו האנשים הנוראיים ביותר שפגשה בחייה ושאלו חייכו כל הזמן בדיוק כמו ה-״אחרים״. זושה מנסה להעמיד בפניה את הטענה שהם מקבלים את כל החיים במידה שווה (שוב מיס קייסי), ואילו קרול שוב אומרת שהם מנסים באופן אקטיבי לשייך אותה אליהם. פרקטית למחוק את האישיות הקיימת שלה, לעשות לה ״המרה״ להיות אחת מ-״הם״ כי ״הם״ לא מקבלים אותה כמו שהיא, בדיוק כמו אפליה על בסיס נטיה מינית. אך זושה מעלה נקודה חשובה גם היא, וזו שגם קרול מנסה לשנות אותם בחזרה להיות כמוה. היא גם לא מקבלת אותם כמו שהם.
יתרה מכך, מדגישה זושה כי ״הם״ יודעים מה זה להיות כמו קרול - הם יודעים מה זה להיות אינדיבידואלים עם חופשיות עצמית ומה זה מכיל בתוכו, כולל בדידות וסבל - אבל קרול מעולם לא ניסתה להיות ״הם״ ולהבין האם האושר שהם מציעים הוא אמיתי או לא. במונחים חברתיים יותר גדולים ומציאותיים, כל אחד שהוא חלק מקבוצה גדולה יותר יודע מה הייתה התחושה של הלבד, לפני שהצטרף אליה. אך אדם שמפריד ומבודד עצמו מתוך פחד וחשש לא באמת יודע איך זה מרגיש להיות חלק מקבוצה. איך זה מרגיש להרגיש שייך. קצת מורכב להטיף מכך מוסר שלאחרים אסור להנות מהקבוצה. מחשבה קצת מדכאת, אבל יש בה הרבה היגיון כשמסתכלים עליה מעבר לעולמות המד״ב.
קרול לא יודעת איך לגמרי לענות לטענות הלוגיות האלה שגם חפרו עמוק לעבר הכואב שלה, אבל מה שמעטה השוטרת שמעליה מתקבע למחשבה של ״מה שלא בא בכוח, בא ביותר כוח״. היא מבינה שבדיוק כמו מנוסוס והמכולות בתחילת הפרק, בדיוק כמו ״הזרקת הפרומפט״ שהיא עשתה ללארי, גם כאן היא חייבת לפרוץ את המחסום הזה שבין הריצוי לעיקרון העל ולהצליח לגשת למידע הרגיש שהוא הדרך לבטל את ה-״התחברות״. היא מבחינה בכך שזושה עדיין מחוברת לאינפוזיה, ומכך מתחילה לרקוח מזימה. היא הולכת לבית המרקחת של בית החולים ומחפשת חומר מאלחש שיוכל להשפיע על שיקול דעתה של זושה, שכידוע לפי הפרק הקודם, לא ישפיע על כלל ה-״אחרים״ אלא רק על הגוף שלה. היא מאמינה שאם תסמם אותה ותגרום לה להיות פחות במודעות, היא פחות תקשיח עמדות לגבי העקרונות שלה. היא תולשת דף מחוברת המדברת על המינון האידיאלי עבור תרכובת תיופנטל נתרן ולוקחת ממנה במדפים. היא מופתעת מכניסה לחדר של אחד מה-״אחרים״ שמציע את עזרתו והיא מחליטה לבדוק את הקיצוניות של העזרה שלו פעם נוספת, כפי שנבחנה בסוף הפרק הקודם, בכך שהיא מבקשת שיספק לה הרואין. למרות ההסתייגויות שלו בהתחשב בנסיונה הקודם ובתוצאות רפואיות של חולים אחרים שעשו שימוש בחומר, ההתעקשות שלה על הנושא אכן גורמת להם לדאוג להביא לה גם סמים קשים וכן מזרקים להזריק איתם. בשיחה הזאת אנחנו למעשה מבינים כי לא היה שינוי מהותי במחשבתם של ה-״אחרים״, והם עדיין מתעדפים גבוה את השאיפה לרצות וכן את עיקרון ״החיים כבחירה חופשית״. שני אלו נמצאים בהחלט מעל העיקרון של לא להוביל לפגיעה, גם כשקרול מתעלמת באופן מודע מהסימנים המעידים כי בוודאות תהיה פגיעה.
קרול מגיעה עם כל המוצרים הביתה ומחליטה, דבר ראשון, לקחת את שקית ההרואין שקיבלה ולהשליך אותה לאסלה. היא מסתכלת עליה בחוסר הבעה, כבר לא מפתיע אותה שה-״אחרים״ מספקים לה חומרים הרסניים רק אם תבקש אותם, אבל היא לבטח לא מתכננת לגרום לעצמה עוד נזק משמעותי שכזה. כחלק מהמזימה שלה, קרול מחליטה לבדוק את האפקטיביות של החומרים המאלחשים בפריקה של סודות אישיים ומודחקים מאוד, בכך שהיא מעמידה מצלמת וידאו שתסריט אותה בזמן שהיא מזריקה את החומרים האלו לעצמה. היא רוצה לדעת אם אותה ״דרך פריצה״ תעבוד על בני אדם (שכן ה-״אחרים״ מבחינת הגופים האינדיבידואליים שלהם עובדים ביולוגית כמו כל בן אדם אחר), ובמקרה הזה קרול משמשת לעצמה כשפן מעבדה - היא היחידה שהיא יכולה להשתמש בה בלא ידיעת ה-״אחרים״. אחרי ההזרקה, קרול מפעילה את המצלמה ומחכה שההשפעה תתחיל. היא יושבת על הספה כשלא קורה דבר - עד שאנחנו חותכים לכך שהיא מעולפת בשינה כשבחוץ כבר לילה.
קרול מתעוררת מההשפעה ומגלה שהמצלמה כוונה אליה. היא ״מגלה״ מחדש שהיא העמידה את המצלמה על מנת לתעד אותה תחת ההשפעה. היא מחברת את המצלמה לטלויזיה בניסיון לראות מה התוכן שצולם כולל, ורואה איך לאט לאט החומר מתחיל לשנות את התגובה שלה. היא לא זוכרת שהיא הגיבה ככה בכלל. הקרול המצולמת חושבת תחילה שהיא לא חובה שום השפעה, עד שלאט לאט היא מתחילה לברבר במילותיה ובאופן שישמע קלישאתי, לא להרגיש את הפה שלה. היא רואה את קרול שעל המסך מתרוצצת ברחבי הבית, כשהיא לא זוכרת שהיא נעה כל כך במרחב. אם יש משהו שקרול יכולה להיות בטוחה בו מהשפעת החומר, הוא שלא זוכרים ממש כיצד הוא השפיע לאחר מכן. קרול שבסרטון מתחילה כמצופה באמת לפרוק את הרגשות הפנימיים ביותר שלה החוצה, כשאנחנו רואים אותה בוכה ומתייפחת בגעגועיה להלן. למעשה, הצפייה של קרול של ההווה בהקלטה גורמת לה להתחיל לחוש את הצער עולה לה מחדש, למרות שהיא לא מסוגלת להחצין אותו באותה הצורה. היא רגילה בשגרה להדחיק את הרגשות שלה, למדנו את זה על האישיות שלה כבר בפרק הראשון.
היא מריצה את הוידאו מעט קדימה ורואה את עצמה מקריאה באופן דרמטי את ספרה החדש בסדרת ״וויקארו״, תוך כדי האמירה שהיא מאמינה שזה יכול להיות סרט. האם יכול להיות שמתחת למעטה הציניות הכבד, אנחנו מגלים שקרול למעשה כן אוהבת את התוכן לש הספרים שלה? בקטע אחר בוידאו אנחנו רואים את קרול לוחשת למצלמה שהיא ״לא כזאת רעה״, עוד פרץ של מחשבות וחששות פנימיות שהיא לא נוהגת לחשוף במילים. בקפיצה נוספת קדימה, אנחנו מגיעים למונולוג שקרול עושה למצלמה על ה-״אחרים״, שמבניהם היא מבליטה את זושה - ״הפיראטית שהם שלחו״. היא מכנה אותה ראבאן, ורק אז מתקנת את עצמה לזושה. מעבר לעובדה שאנחנו מבינים שקרול בתוך תוכה מתקשה באמת להבדיל בין הדמויות של זושה ושל ראבאן (וכנדבך של כך, הלן), אנחנו מבינים שהיא גם נפגעה אישית מהאופן שבו למדה את שמה של זושה דרך הגישה השחצנית של דיאבטה בסוף פרק 2. מעבר לכך, קרול בהסרטה מדברת על כמה היא מטילה ספק גדול במיצג האושר שמועבר דרך זושה, וכי אין מצב שיש מישהו בעולם הזה שמאושר עד כדי כך - דבר שקרול הפיכחת יכולה להסכים איתו. היא זורמת עם כל המסרים שיוצאים לה מהפה בהקלטה, עד שקרול בסרטון מודה בפה מלא על עוד תחושה שהיא מדחיקה מאוד - היא מוצאת את זושה מושכת מינית (שבירה ישירה מאוד של כלל מספר 3 בהיכרות שלה איתם). בין אם מדובר בתחושות משיכה שהיא חשה בגלל הדמיון להלן, או שמדובר בשיקוף של היכולת של קרול באמת לעבור הלאה, או שבכלל הריצוי שקרול מקבלת ממנה גורם לה להתמסר בצורה כל כך ״אבולוציונית״ - קרול הפיכחת מופתעת מהמסר הזה ומהר מאוד דואגת לכבות את הטלויזיה. לאחר מכן, היא דואגת ישר להשמיד את הראיות בדיוק כמו שעשתה עם ההרואין, בהדחת כרטיס הזיכרון באסלה. מבחינתה זה חומר מסוכן עבורה כמעט באותה המידה.
האמת שנפגעתי
קרול מבינה כי אם זו התוצאה שהתקבלה, המינון של החומר המאלחש יעשה את העבודה הרצויה. היא מגיעה חזרה אל בית החולים שבדיוק מקבל אספקה חדשה של חלב, בניידת שלה שמנסה להכניס אותה שוב למוד של שוטרת. היא אפילו מבחינה כי בניידת קיימים אזיקים והיא מחליטה לקחת אותם איתה, למקרה שזושה תנסה לברוח. בראשה של קרול, למרות שהיא זו שנושאת חומרים מסוכנים ועומדת לבצע איתם פשע, היא בעצם באה לתחקר את הפושעים האמיתיים, ה-״אחרים״, ולגרום להם להתוודות על המידע שבידם. אנחנו שוב מוצאים את עצמנו בחדר הטיפול של זושה, כאשר זו מתעוררת ורואה את קרול עומדת בצורה חשודה ליד המיטה שלה. קרול ממשיכה בהיפוך התפקידים של הריצוי והשירותיות, כשהיא מנסה למלמל מחמאות עבורה ואף להציע לקחת אותה לשאוף אוויר. השוט שאנחנו מקבלים בו קרול מובילה את זושה בכיסא הגלגלים מדגיש לנו עוד יותר באופן ויזואלי כמה, בנקודה הזו בזמן, קרול מנסה יותר לשרת את זושה. מה שעלול להתפרש ביחס בין אישי כניסיון לפצות על הנזק שגרמה, הוא ידוע לנו מאחורי הקלעים כמו ניסיון אקטיבי להסתיר ממנה משהו במסווה של נחמדות. זושה שואלת איך היה ההרואין, כמעין אזכור קטן עבורנו שהיא עדיין חלק מתודעה משותפת, וקרול מספרת לה שהיא השתפנה להשתמש בו - דבר שזושה מסכמת כ-״אולי דבר טוב״. הייתי רואה בזה סוג של עקיצה שמקבילה לנו לדינמיקה שהוצגה בין קרול ל-״אחרים״ בתחילת הפרק, כאילו מוקל להם כאשר קרול מביעה יותר חשש ופחות עצמאות. כך היא לא תהווה איום ותישאר במסגרת ״נתינה״.
במהלך הירידה של שתיהן במעלית, קרול מנסה להעסיק את זושה בדיבורים על הטיפול שלה בזמן שהיא מזריקה לה את החומר המאלחש אל תוך צינורות שקית האינפוזיה. בשיחה שלהן קרול תוהה למה למעלית אין מוזיקה, וברגע שזושה מבינה שהיא רוצה שתהיה, פתאום מתחילה להיות מופעלת כזו שמחה וקלילה. כך, למרות שהשוט מתחבר לנו ויזואלית לקו שבו קרול מובילה ושירותית ואילו זושה היא ״הנתינה״ הנגררת בעזרתה, הפעולות ששתיהן עושות בעצם מציגות ״מלחמה פסיכולוגית״ על מי מצליחה לרצות יותר את השנייה בנקודה הזאת. האם קרול מרצה את זושה בדאגה לשלומה, או זושה את קרול בתיקון בעיות לבקשתה? מי תופס את הפיקוד ומי הנתין שמתמסר לו? בסיטואציה הזאת, שתיהן נמצאות בשתי הנקודות בו זמנית.
הן מתגלגלות החוצה וזושה מודה לקרול על כך שהוציאה אותה, וקרול אומרת שהיא יודעת כמה זה מרגיש רע להיות בבתי חולים ושלספוג קצת שמש זה טוב. במעבר מחדר בית החולים בגווני הכחול הקודר אל השמש הבוהקת והצהובה, בהתאם לתאוריית הצבעים שלנו, האמירה הזאת יכולה גם להתפרש בתור המחשבה של קרול כי היא מוציאה הלכה למעשה את זושה מאותו מקום מחשבתי רגיש ושברירי שגורם ל-״אחרים״ להתגונן אל עבר ביטחון ויציבות. היא גם מוציאה אותה ממקום סגור אל האוויר הפתוח, כלומר במובן מסוים ״מרחיבה לה את האופקים״. הפרשנויות האלו תומכות במעשה של קרול, באמונה שההשפעה של החומר תפעל בדיוק כמו שהיא קיוותה בקרוב מאוד. קרול מתחילה לשאול את זושה שאלות תמימות על מזג האוויר, במטרה לראות איך היא תגיב לכך שהיא צריכה לספק את הריצוי בתשובות לשאלות. זושה מתחילה לענות באופן הטכני הרגיל שלה, אך לאט לאט מתחילה לדבר בגמגום ובקטיעות. קרול מתחילה להבחין בהשפעות ומבינה שזה הזמן לנצל את ההשפעה על חברתה, כששפת הגוף שלה משדרת גם הפתעה משמחת אך גם פחד מהסיטואציה. היא מפנה את השאלה ישירות: ״איך אפשר לבטל את ההתחברות?״.
זושה עדיין מגיבה ברמה מסוימת של טשטוש ומלמול, אבל מתעקשת על כך שהיא לא יכולה לענות על השאלה הזאת. גם כאשר קרול לוחצת עליה שהיא פחות או יותר אישרה לה שקיימת דרך, כל מה שזושה מצליחה לפלוט מפיה זה ״לא, לא״. קרול מנסה להמשיך להפעיל עליה מניפולציה מילולית בכך שהיא אומרת לה שבהודאה הקודמת היא כבר עברה את החלק הקשוח של לספר לה את האמת ״המרה״, וכעת היא רק צריכה לפרט איך לעשות זאת. זושה מנסה להוציא מילים מהפה המאולחש שלה, כשהיא מתחילה לדמוע מהעיניים. קרול מניחה שזושה חווה עצב גדול כשהיא לא מסוגלת לקיים את העיקרון הראשי שלהם ולרצות אותה בתשובה על השאלה, אבל דוחקת בה בכל זאת לענות ובכך לעצור את הסבל. למעשה, אנחנו רואים שקרול מפעילה כאן מנגנון לחץ על זושה שהוא לא שונה מאותו מנגנון לחץ שהיא סבלה ממנו בעצמה כחלק ממחנה טיפולי ההמרה שהיא סיפרה עליו קודם לכן. באמצעות ״תרופות״ ובאמצעות לחץ פסיכולוגי, קרול מנסה באופן אקטיבי לשנות את סט הערכים של זושה על מנת שיתגמש להיות בדיוק מה שהיא רוצה. כמו שבמחנה ההוא רצו להכריח את קרול לוותר על נטיותה הלסביות ובכך גרמו לקרול צער שהיא לא הופכת להיות מה שהם רוצים שתהיה, כך גם קרול רוצה שזושה תוותר על עיקרון ההגנה העצמית של ה-״אחרים״, שנמצא מעל לריצוי ובעת הזאת סותר אותו בחדות.
קרול מביטה סביב ומתחילה לראות מספר גדול של אינדיבידואליים ״אחרים״ מתחילים לצעוד לכיוונה. היא מתחילה לרעוד ולהתנשם בכבדות. כפי שאנחנו מכירים את האישיות שלה, היא לא מצליחה להתמודד טוב עם לחץ חברתי ועם רגשות שליליים חזקים המופנים לכיוונה אישית מצד קבוצות - מאוד מקביל לכאוס שראינו בארוחה בפרק 2. היא מנסה להבין את העניין בפנייה יותר דחופה לזושה, אבל היא לא מקבלת תשובה. קרול נתקפת לחץ שאולי ה-״אחרים״ ינסו לפגוע בה או לקחת ממנה את זושה, הנמצאת במצב המצוקה, ומחליטה לשלוף את האזיקים שלה ולאזוק בינה לבין היד של זושה. תוך כדי רעידות וקול מגמגם משל עצמה, היא צועקת אל האחרים שהם לא יכולים לפגוע בה ושיש לה בעלות על עצמה. למעשה, היא מביעה בפניהם את הקריאה כי הם לא יכולים לעבור את הגבול בערכים שלהם ולהסב לה נזק, וכן אינם יכולים לשבור את עיקרון ה-״חיים כבחירה חופשית״. מהאמירות האלו ובכבילתה הפיזית אל זושה, מתקבלת בפנינו סיטואציה המציבה גם את זושה וגם את קרול באותה נקודה של חוסר אונים. הבעת הכאב עבור גורם אחר, שהן אמורות לסמוך עליו, שלא יתחיל לחשוב על לשבור את המגבלות המוסכמים ובכך לחצות את החומות האישיים שבנו אל מחוזות רגישים וכואבים מאוד. גם קרול וגם ה-״אחרים״ דרך זושה מוצגים בסיטואציה הזאת כהתוקף והקורבן בו זמנית, המתחננים שהאחר יבצע את מה שהם אומרים להם לעשות. עם זאת, הכבילה הפיזית בין קרול לזושה מציגה באופן ויזואלי את התלות ה-״כובלת״ שיש להן אחת בשנייה. זו הקבלה מעניינת לדיון על ה-״שולט״ ועל ה-״נתינים״, כאשר הפעם מדובר ממש בגרימת נזק וספיגת כאב בין הגורמים האלו.
קרול צועקת על ה-״אחרים״ כי הם לא יכולים באמת להתקרב אליה ולהתערב אם היא לא מעוניינת בכך, וקוראת להם להתרחק מהם, מה שהם מחויבים לעשות. עם זאת, ניתן לראות על פניהם של כלל האחרים כי הם מתחילים לדמוע גם הם. בהמשך לנקודה שה-״אחרים״ לא חולקים השפעות ביולוגיות, כמו תופעות הסם המאלחש, ניכר שהתודעה המשותפת שלהם כן יכולה לחלוק את הקושי שהם חווים בחוסר היכולת לרצות את קרול, למרות העיקשות הבלתי מתפשרת שלה. בעוד שקרול מנסה לדלות עוד ועוד מידע מזושה החצי-משותקת בתחינה שתספר לה את מה שהיא יודעת, ה-״אחרים״ הרבים שמתקהלים סביבה ממשיכים לבכות ולומר יחד כמקהלה ״בבקשה קרול, בבקשה קרול...״. הם מתחננים בפניה את מה שהם מרגישים עמוק - שהלוואי והייתה מניחה להם לנפשם. גם אם אין ביכולתם הפיזית להתנגד למה שהיא עושה, הם מאוד מקווים שהיא תחדול בכך. בדיוק כמו שלקרול אין ביכולתה הפיזית להכריח את זושה לשתף מידע, אך מנסה לפנות ללב שלה ולהוציא ממנה את הפרטים. זוהי עוד נקודת הקבלה לטיפולי ההמרה, בכך שגם למרות שקרול לא הייתה מעוניינת לשנות את נטייתה המינית, אותם מטפלים נוראיים שליוו אותה התעקשו להעביר אותה סיוט קשה רק מתוך התפישה העצמית כי יש להם בעלות עליה. זה גם מתחבר לנו לרעיון ה-״הסכמה החופשית״ שדיברנו עליו מוקדם יותר בפרק, כאשר כאן ניכר ששני הצדדים רוצים לקבל את ויתור השני לבצע את בקשתם כ-״בחירה חופשית״ שאינה באמת חופשית.
קריאות ודמעות ה-״אחרים״ הרבים ממשיכות להיזרק אל החלל כשקרול מכסה את אוזניה למשמע הקולות וממשיכה בתחנוניה אל זושה, עד שזו קורסת על הרצפה. קרול מנסה להבין מה קורה, ושומעת מה-״אחרים״ שמסביב כי זושה גוססת וחווה דום לב. מרוב המעמסה הנפשית שעברה בלחציה של קרול (שאפשר בהשקפה לעולם הטכנולוגי להקביל לתקיפות DDoS המקריסות אתרים בעקבות כמות אדירות של בקשות), ההשפעות של החומר המאלחש (שאפשר להקביל לוירוסים וסוסים טרויאנים) וכן הסתירות הלוגיות הרבות שהצטברו בה בין השאיפה לריצוי לבין חוסר היכולת להוביל לפגיעה ב-״אחרים״ (שאפשר להקביל ללופ או לרקורסיה אינסופיים), הובילו כולם ל-״קריסת מערכות כללית״. השבתה כוללת לגוף שלא מסוגל לשאת יותר רגשות כל כך קשים. תשו כוחותיה הנפשיים מלהכיל את הכל, שהיא פיזית מתעלפת. האחרים מבקשים מקרול את הרשות להציל אותה, שכן קרול היא עדיין תחת תפקיד ״שומרת החוק האחראית״ שיהא לקחה על עצמה בסיטואציה הזאת. בפחד ובזעזוע, קרול מאשרת להם לפעול.
ה-״אחרים״ שוברים את האזיקים שמחברים בין קרול לזושה. הם מראים לנו איך אותה תלות שהייתה קיימת בין שתיהן נשברה, כאשר כל ביטחון שהיה ל-״אחרים״ בקרול נגדע באיבו. ה-״אחרים״ מנסים לספק לזושה טיפולי החייאה, כשקרול נמצאת ברקע במחנק, בחוסר יכולת נשימה וברעידה. היא שוב מרגישה את הקיפאון על כך שהיא עשתה משהו רע שפגע באחרים, למרות שעמוק בפנים היא לא התכוונה בכך - ובטח שלא לפגוע ב-״אחרת״ שהייתה כל כך קרובה אליה. היא נעמדת תוך כדי שהיא ממשיכה לרעוד ומביטה מטה על זושה המעולפת מקבלת טיפול כאשר מובל דפיליברטור לזירה. קרול מבועתת עד כדי שיתוק בפני עצמה, כשהיא נאלצת לחוות פעם נוספת טראומה קשה מחייה במציאות מול עיניה. לא הטראומה ממחנה טיפולי ההמרה, אלא הטראומה שחוותה כאשר מישהי שהייתה קרובה אליה כמו בת זוג גוססת אל מול עיניה. הטראומה שעד שמישהי הייתה כל כך קרובה אליה, גם היא הולכת לעזוב אותה בטרם עת בנסיבות טראגיות. היא מסתכלת סביב, מתקשה להוציא את הדמעות החוצה אך בהחלט מחצינה את הסערה הפנימית שעוברת בה. הדפילברטור קורא כי הוא מציע להכות בהלם (חשמלי) את המטופלת, המשקף את התוצאה המפתיעה והכואבת שגם קרול וגם זושה חוות. במילותיו האחרונות בפרק, קורא הדפיליברטור בקול מה שהולך להתקבל בהמשך ככואב יותר לקרול משהיא מתארת לעצמה: ״נא להתרחק מהמטופל״.
כאן אנחנו מסיימים את הפרק הרביעי, כאשר הדמויות שלנו מנסות לשבור, פיזית ומנטלית, את כל המחסומים שהוצבו בפניהם על מנת להשיג את מבוקשם, מבלי באמת להבין את הפגיעה הנוצרת מאותה עבירת גבול. קרול כעת בטוחה שהיא יודעת באופן ודאי כי קיימת דרך לבטל את ה-״התחברות״ ובכך להשיג את מבוקשה להחזיר את העולם למצבו המקורי, אם כי היא לא הצליחה להוציא את המידע על איך בדיוק למרות נסיונות עיקשים וקיצוניים. עוד זכינו להכיר מקרוב לראשונה את מנוסוס, שמעבר לכך שזיהינו שגם הוא סוחב עם עצמו טראומה מסוימת שגורמת לו להתנהג באנטיפטיות יתרה מזו של קרול וכתוצאה מכך להתכלב, ראינו כי הסנונית הראשונה שהוא מזהה במצבו לקיומו של אדם נוסף מנותק מעוררת בו סקרנות לרדת לשורש העניין. חזינו באתגור נוסף של היררכית העקרונות שלפיה עובדים ה-״אחרים״, כשגילינו שהביטחון הפיזי האישי שלהם חשוב להם יותר מעיקרון הריצוי כלפי אחרים. והבנו שהקשר בין הלן לקרול היה מבוסס ברובו על ריסון המחשבות והרגשות האמיתיות של הלן, רק על מנת שקרול תהיה מרוצה ולא תיפגע. הפרק הרביעי מפיל על קרול את ההבנה שאומנם אם היא תתעקש הרבה לקבל תשובות מלאות, היא תוכל לשמוע באופן מלא את כל האמת - אך לא בטוח שהיא מסוגלת להתמודד עם ההשלכות הנפשיות שבידיעת האמת, וכן עם ההשלכות הפיזיות של דרישת האמת בכל מחיר שידרש. עכשיו לאחר שגרמה לנזק ממשי מכך, מה יהיה הצעד הבא של קרול ושל ה-״אחרים״ להתמודד עם העניין?
אנחנו נשוב גם בשבוע הבא עם עוד כתבת ניתוח ארוכה הצוללת ישירות לפרטי העלילה ולו הקטנים ביותר שבה, עם הפרק החמישי של העונה שיעלה ב-28 בנובמבר ל-Apple TV. בניתוח נתעמק בצורך הבסיסי להביע את עצמך, גם אם ניכר שאף אחד אחר לא שם בשביל לשמוע אותך.
הכתבה הזו והניתוח שמוצג בה נכתבו במלואם על ידי בני אדם.
לא נעשה כלל שימוש ב-AI בגיבוש הרעיונות, הכתיבה והניסוח של אף משפט מכתבה זו.
״פלוריבוס״ זמינה כעת לצפייה בשירות הסטרימינג Apple TV, כאשר פרק חדש ישוחרר אחת לשבוע בימי שישי.
תגובות