תודה ל-PlayStation ישראל על הקוד לביקורת המשחק!

הבעיה הכי גדולה בגיימינג כיום היא לא משחקים גרועים, אלא משחקים בינוניים. יש מותגים שלא מפספסים, בטח בעולם הגיימינג. יש משחקים שכשהם יוצאים תחת כותר או סדרה מסוימת, אתה כבר יוצא מנקודת הנחה שהמשחק יהיה טוב ובוודאי כזה ששווה את הזמן שלך. וזמן, חברים יקרים, הולך והופך למשאב די נדיר - בטח כשאתה נושק לגיל 40 והתחביבים שלך לא השתנו, ובכן, מגיל 14. אז בהינתן שזמן אין הרבה ממנו, זו בדיוק הסיבה שכשהציעו לי לסקור את המשחק החדש תחת הכותר המפוצץ של God of War, שמחתי בטירוף. 

בואו. ״גאד אוף וור״, מבחינת משחקיות, מערכת קרב ו-ורסטיליות, הוא ככל הנראה המשחק הטוב ביותר בהיסטוריה של הגיימינג. אף משחק ששיחקתי לא היה עם מערכת קרב כזו מהנה, מגוונת ומספקת. באמת, אלוהים של המלחמה, ליטרלי. גם ברמת הסיפור, הסדרה הזו היא מופת. בטח לאור ההתפתחות של הדמות של קרייטוס, שהפך מפסיכופת אלים ונטול צ׳יל לדמות מחושבת, אבהית אפילו וכזו שבוחרת באלימות כמוצא אחרון. התהליך שקרייטוס עבר מהמשחק הראשון ועד האחרון הוא משכנע, עגול וריאליסטי (עד כמה שסיפור כזו יכול להיות ריאליסטי כמובן). אז כן, שמחתי מאוד כשהציעו לי לסקור את Sons of Sparta. אני אומנם לא חסיד של משחקי מטרודוויניה, אבל היי, זה קרייטוס, הפיתוח של Santa Monica והנושא הוא העבר של קרייטוס. כמה רע זה כבר צריך להיות? ובכן, רע זה לא. ואולי פה בדיוק הבעיה. 

כגיימר שהזמן שלו כאמור הולך ונהיה מצרך נדיר, אני מעדיף משחקים רעים. כן, רעים. כאלה ששעה לתוכם אתה מבין שזה לא עובד, אומר תודה וממשיך בחיים. משחק גרוע משחרר אותך מהר. מה שלא משחרר הוא משחק בינוני. משחק בינוני הוא מלכודת. בטח כשהוא נושא שם כמו ״גאד אוף וור״. הוא גורם לך להישאר עוד שעה ועוד אחת, מתוך תקווה שעוד רגע זה יתפוצץ. שעוד רגע זה יהפוך למה שציפית. הדברים האלה נכונים אפילו יותר כשאתה מעריץ של אותו כותר, ומגיע עם רצון אמיתי לאהוב את אותו המשחק. ואכן, למשחק הזה הגעתי עם ציפיות נמוכות מראש (כאמור, לא מת על הסגנון הזה), אבל עם רצון כנה ואמיתי לאהוב אותו ולכתוב עליו ביקורת שכולה התפעלות על כמה מדהים הוא היה.