

ביקורת ComicON: ״צעצוע של סיפור 5״ - בקשת החברות התקבלה
הסרט החדש בסדרת ״צעצוע של סיפור״ של פיקסאר מעמיד את הצעצועים במלחמה אל מול החברה החדשה של בוני - הטאבלט ליליפאד. הנחישות של ג׳סי לנתק את בוני מהמסך, לחבר בינה לבין ילדות אחרות בנות גילה ולהימנע מנטישה מדאיגה נוספת תוביל אותה למסע בלתי צפוי, במהלכו שתיהן יכירו קצת יותר טוב את החברים שעלולים להימצא במסך ומעבר לו. האם ההתמכרות של האנושות לעליית הטכנולוגיה מצליחה להצדיק את חזרתו של המותג הותיק והאהוב לסרט נוסף וחמישי במספר, גם אחרי כל הסגירות העלילתיות?
תודה לדיסני ישראל ולפורום פילם על ההזמנה להקרנת העיתונאים של הסרט!
תקציר: בוני (סקרלט ספירס), הילדה שקיבלה מ-אנדי את הצעצועים האהובים בסוף הסרט השלישי, מתקשה ליצור חברויות חדשות. היא כבר בת 8, עדיין משחקת בבובות ומנוכרת מיתר בני גילה - שהתמכרו אט אט למשחקים ולשיח חברתי דרך מסכים דיגיטליים. חבורת הצעצועים, בהובלתה של ג׳סי (ג׳ואן קיוסאק), מנסה לחבר אותה לילדים נוספים, אך מתקשה בזאת מאוד. בהבנתם את המצב, הוריה של בוני רוכשים לה את ליליפאד (גרטה לי), טאבלט בעיצוב צפרדע, שיאפשר לה לתקשר עם בנות גילה. ההיצמדות של בוני אל ליליפאד גורמת לה פחות ופחות להיות מודעת לסביבתה, להיות מונעת רגשית מהתקשורת הדיגיטלית ולנטוש את הצעצועים כמעט לחלוטין. השינוי המשמעותי באופי שלה מוביל את שני הצדדים ליריבות מתוחה על ליבה של בוני ועל המשמעות האמיתית של חברות בעידן המודרני.
מאז פרויקט האנימציה התלת מימדית המלא הראשון, לפני 27 שנים, מותג ״צעצוע של סיפור״ הובל לדורותיו על ידי מסר מרכזי אחד וחשוב - ״אני חבר שלך״. הסיפורים השונים שעברנו לאורך הילדות והבגרות לצידם של השריף וודי ובאז שנות-אור מגן החלל תיקפו מצדדים שונים את הרעיון של שייכות וקרבה חברתית, והצליחו להביע בדרך יצירתית והומוריסטית גם את החששות העולים משינויים משמעותיים בזירה הזאת: האם אי פעם אוחלף במישהו אחר ומרשים יותר? האם אי פעם אשעמם מישהו ואנטש לבדי? האם עליי להישאר במקום בטוח ונוח ולעולם לא לקחת סיכון להמשיך הלאה? והאם אצליח להתמודד עם הפיצול המודע של חבר קרוב לדרך משלו? האומנות של ״צעצוע של סיפור״ הייתה לשקף לנו הקבלה מעניינת בין החוויות של דמויות הצעצועים עם הקונספט הקיומי שלהם וערכם האישי, לבין רגשות אמיתיים שילדים ומתבגרים חווים במהלך התבגרותם. מבעד לצבעוניות של הדמויות, מה שתמיד הוביל את הסיפור היה מקום לרגש והזדהות בעולמות השייכות.
מאז 1995, העולם עבר שינויים רבים ומשמעותיים. חלקם לרעה, חלקם לטובה. אנימציה תלת מימדית כבר הפכה להיות הסטנדרט לסרטים מצוירים, צעצועים הפכו למוצרי אספנות שנמכרים כמו לחמניות בלחיצת כפתור וקשרים חברתיים עברו ברובם להתקיים דרך מסכים. היום כמעט לכל אדם יש לפחות סמארטפון והמון בתים כבר התחילו להנחיל שימוש בהם, או לחלופין בטאבלטים, אצל ילדים בגיל הרך. הדבר הפך לבעיה מוכרת לא רק מעצם ההיצמדות למסכים שאינה בהכרח בריאה לעיניים, אלא מהמלחמה של גופי תוכן ענקיים על תשומת הלב של הילדים, לרמה כמעט מהפנטת. הרי שאם לפני 25 שנה ילד יכל לשבת לראות סרט אנימציה באורך מלא בסבלנות, היום ילד ממוצע ישתעמם אם אף דמות לא תצעק, תקפץ או תתפוצץ כל כ מה דקות. ראינו טוב מאוד איך הדבר משפיע גם על המדיום הקולנועי, בסרטים שנרמסים יצירתית בעקבות זאת, כמו ״להעז בגדול״ או ״סופר מריו גלקסי הסרט״, ומאידך סרטים שחוגגים על עצם האנרגטיות הזאת, כמו ״מיינקראפט: הסרט״.

הסרט החדש מגיע למסכים בעידן מעניין למדי. בימנו אנו, פחות ופחות ילדים משחקים בצעצועים, בטח שלא אחד עם השני. אם הם משחקים במשהו שיתופי, זה לרוב במשחקי אונליין בהם כל אחד נמצא בביתו, משחקי מובייל שיוצרים הרגלים של חזרתיות יומיומית מכאנית, או משחקי קונסולות בהם גם ילדים הנפגשים פיזית מתמקדים יותר במסך מאשר אחד בשני. במקביל, הרבה מהתקשורת שלנו הפכה להיות אינטרנטית. בין זה לשוחח עם חברים ברמה היומית בווטסאפ או בדיסקורד, להעלות פוסטים לקהילות בפייסבוק או ברדיט, או לשתף את החוויות שלנו בסטורי באינסטגרם. המעגל הקרוב הפך להיות מספר בפרופיל, ולהרחיב אותו נהיה לא רק קל מאוד - אלא תחרות של פופולריות והשפעה. אנשים אומנם עדיין נפגשים במציאות, אבל הרבה פחות משהיו רגילים בעבר. ולצד כל זאת, מותג ״צעצוע של סיפור״ כבר התבגר מכל השנים שעברו, ואף נתן את תרועת הסגירה הגרנדיוזית שלו לפחות פעמיים. הקהל שעקב אחריו, בעיקר הבוגר, העריך שחלף זמנו ואין לו כל סיבה להמשך כיום שאינה ממניעים כלכליים. באופן פואטי, הן האיכות של החברות הבין-אישית הממוצעת והן יחס קרבת הקהל למותג הסרטים הקהו בדרגה כמעט זהה, בדיוק כפי שהקבילו בכוונת המקור. על התפר הזה, הפרויקט החדש של פיקסאר בנוי. הוא עומד על רגליו לא בשביל לנזוף בנו על כמה ״פעם טוב, היום רע״, אלא בשביל להזכיר לנו כמה קבלה והערכה אישית ואמיתית אחד של השני הם דברים שצריכים להחזיק מעמד בפני כל מכשול - כולל אל מול הטכנולוגיה, אשר היא דבר בלתי נמנע. מטרתו היא להבליט שוב את החשיבות שבקשר חברי אמיתי, בעולם שקצת רידד את המשמעות המקורית שלו. ובשביל האמירה הזאת, אין טוב יותר מ-״צעצוע של סיפור״ להנחית זאת. אומנם הדחייה הדיפולטיבית של אנשים מעוד כותר לרוב מגיעה בטענה שאין מה להמשיך סיפור שנסגר מושלם, אך מחוצה לו, העולם ממשיך להסתובב. מידי יום אנשים ממשיכים לשכוח גם את הערכים האנושיים הבסיסיים ביותר, שחשבו שהבינו כשהיו צעירים. גם אם הייתי ספקן תחילה, הצפייה בסרט הוכיחה לי - מעריץ ותיק של פיקסאר וחסיד אדוק של הסרט השלישי בסדרה - שבהחלט קיימת הצדקה אמיתית לעוד סרט של המותג.


