זכינו לראות בהקרנה מיוחדת את הסרט החדש של היוצרת זוכת האוסקר, קלואי ז׳או, ״המנט״, בכיכובם של ג׳סי באקלי ופול מסקל, כחלק מהבכורה העולמית שלו בפסטיבל הסרטים הבינלאומי טורונטו ה-50 (TIFF) באמצע ספטמבר 2025 - שם זכה בפרס הגדול ביותר של בחירת הקהל. בנוסף לכך, תודה לטוליפ אנטרטיינמנט שהזמינו אותנו לצפות בסרט פעם נוספת בהקרנת הבכורה הישראלית. עכשיו, כשהסרט מגיע למסכים בישראל ועתיד להיות מועמד למספר קטגוריות בטקס האוסקר הקרוב, בואו לשמוע מה חשבנו עליו!

תקציר: אגנס (ג׳סי באקלי), אישה צעירה הנחשבת למוקצית מוזרה, נישאת למורה השפות וויליאם שייקספיר (פול מסקל), למורת רוחם של משפחותיהם. על אף שאגנס נכנסת להריון, נאלץ וויליאם לעבוד במשך פרקי זמן ארוכים בלונדון, הרחק מהמשפחה. הקשר הקרוב והרחוק של השניים עם ילדיהם יהפוך למסע כואב דרך עיבוד הרגשות שמוחשות כחלק מהחוויה ההורית, גם באירועים הקשים מכל. הסרט מגולל עלילה פיקטיבית השואפת לספר את הסיפור מאחורי בת זוגתו של המחזאי הדגול שייקספיר, וכן את התחושות הנמצאות מאחורי יצירת הטרגדיה הבימתית ״המלט״.

למרות תאריה הרבים שעטפו את יצירותיה האחרונות, אני לא מחובביה של היוצרת הקולנועית קלואי ז׳או. גם סרטה הידוע, ״ארץ נוודים״, אשר לא רק זיכה אותה בפרס האוסקר לבמאית הטובה ביותר, אלא בפרס הסרט הטוב ביותר - נחשב בעיניי סרט משמים ללא כל שביב של עניין ובעיקר איכזב אותי ככותר הראשון המעניין שעלה במסכי הקולנוע בארץ לאחר סגרי הקורונה. לא מוסיפה על כך העובדה שז׳או אחראית לסרט ״נצחיים״, הכישלון המסחרי והציבורי הראשון והצורם ביותר של היקום הקולנועי של מארוול. אני חושב שהבעיה העיקרית הטמונה בפרויקטים האלו, היא שהם שמים הרבה יותר דגש על צילום ועל סטייל מאשר על התסריט הסיפורי. כמובן שדברים רבים בפרויקטים האלו נראים לא רע בעדשת המצלמה, אך העלילה שהדמויות שלנו עוברות ואף הבסיס למאפיינים שלהם שבור בשני הסרטים שציינתי לעיל. על כן, ניגשתי לסרט החדש בהססנות רבה. הפרויקט דובר ברשתות חודשים לפני שמישהו ראה ממנו אפילו פריים אחד, כך שהיה ניכר שהוא הולך להיות חלק מהשיחה של עונת הפרסים, גם אם אני לא מצפה לו טובות. לאחר הצפייה בו בפעם הראשונה בפסטיבל, אני יכול להבין למה כאן ספציפית מדובר בעוף טיפה שונה. אפילו יותר ברור מכך, יכולתי בקלות להבין למה קהלים רבים יתחברו אליו, דווקא במקום שאני פחות אמצא בו את ההזדהות העצמית.

הסרט מאוד בונה את עצמו מתחילתו כסרט דרמה תקופתי, המתאים מאוד למי שמתחבר לקולנוע איטי ודרמטי. למעשה, הוא לא שונה מאוד מהאופן בו טרגדיות תיאטרליות, כמו אלו של שייקספיר, היו מוצגות על במה לאורך השנים. כוונתי בכך היא שמרבית ה-״עוצמות״ שהסרט מנסה להקרין על הקהל לא נגזרות בהכרח מסיפור חוצה להבות או סיבוכיות הגורמת לתחושה של קונפליקט מסקרן להרהר בו, אלא בהבעות פנים ותחושות תסכול של הדמויות השונות. הציפייה המרכזית של הסרט מהצופה היא שהוא יחווה את החוויה המוצגת דרך היכולת להזדהות עם הדמויות ולמקם את עצמם במקום הזה. לצערי, כשאותה ציפייה עושה את ה-״האבי ליפטינג״ בלי כל ניסיון משמעותי להוביל מחשבתית את הקהל להנעת רגש דרך פיתוח החיבור שלו אליהם, הפרויקט מאבד חלק לא קטן פוטנציאלי מהקהל שהוא יכול לפנות אליו.