הביקורת נכתבה בשיתוף יובל פרידמן מנהל העמוד MARVEL4U

הביקורת אינה מכילה ספוילרים לסדרה ״איירון הארט״ תודה לדיסני פלוס ישראל על הגישה המוקדמת לפרקים!

בואו נודה באמת, אף אחד לא חיכה לסדרה ״איירון הארט״. אולי זה בגלל העובדה שהסדרה נדחתה בכמעט שנתיים, ושהגרסה המקורית שלה צולמה לפני יותר מ-3 שנים (את הטריילר הראשון של הסדרה ראינו כבר ב-D23 2022). אולי זה בגלל שהיא עברה לא מעט שינויים, צילומים מחדש ושכתובים במהלך הדחייה הארוכה הזו. ואולי זה בגלל שהקהל קצת מאס בסדרות של מארוול בדיסני פלוס שלרוב התמקדו בדמויות משניות ולא ממש חשובות (ורק על זה אפשר לכתוב טור נפרד ושלם). אבל השורה התחתונה היא שהסדרה הזו לא ממש עניינה את הקהל. יתרה מכך, נראה שגם את מארוול היא לא ממש עניינה. המחסור העצום בשיווק עד הדקה ה-90, חוסר ההתייחסות המוחלט לסדרה מצד האולפנים ומודל השחרור המשונה שלה יצרו מצב שנדמה שגם למארוול לא ממש אכפת מהסדרה בדומה למעריצים, ושהם אפילו מעוניינים להיפטר ממנה כמה שיותר מהר וכמה שיותר בשקט. מכך נוצרה התחושה שהם לא ממש מאמינים בסדרה הזו, מה שהגדיל את החששות והספקות של הקהל. לכן, כשניגשנו אל הסדרה הזו, היינו שרויים בחששות כבדים. לא ממש ידענו איך לעשות זאת ולמה לצפות, ונסיוננו הקודם גרם לנו להאמין שאנחנו עומדים לקבל סדרה בסגנון של ״מיס מארוול״ או ״שי-האלק״, ולא משהו כמו ״וונה-ויז'ן״ או ״לוקי״. אבל עכשיו, אחרי שסיימנו לצפות בפרקי הסדרה כולה, אנחנו חייבים להודות שלמרות שזו עדיין לא הסדרה הכי טובה של מארוול, אנחנו יצאנו די מופתעים לטובה. 

הבנה בסיסית

הרבה מאותה תחושת ההפתעה שחשנו בעניין הסדרה נבעה סביב הבסיס העלילתי שלה, שהיה מחולק לכמה חלקים שונים. הראשון מבניהם היה הביסוס של הדמויות השונות ושל רירי וויליאמס (הלא היא איירון הארט), בפרט יחד עם הבסיס הסיפורי הכללי. השילוב של איפיון דמות די טוב, שמצליח לתפוס באופן די מדויק את הרוח של בת נוער גאונה בדור של היום, היה אולי קצת קלישאתי (ועוד על כך בהמשך), אבל הוא הרגיש מאוד אמין והגיוני בקונטקסט של הסיפור, במיוחד אחרי אירועי ״הפנתר השחור: וואקנדה לנצח״. הוא הצליח להציג את הרעיון של מישהי שמנסה להיות ממשיכת דרכו של טוני סטארק, רק בלי האמצעים שעמדו לרשותו, בצורה די נאמנה. הוא הפך את רירי וויליאמס מדמות די שולית לדמות שלגמרי היינו רוצים לראות עוד קצת ממנה בהמשך (אם כי יש לציין שהיא עדיין לא הדמות הכי מעניינת ביקום של מארוול, אבל זה לגמרי בסדר). במקביל לקונספט הזה, מתקיים בסדרה קונספט נוסף של ״טכנולוגיה נגד קסם״, שמבוצע גם הוא ברובו בצורה לא רעה בכלל. הקונספט הזה, שנרמז קלות בטריילרים השונים של הסדרה, היה אולי הדבר היחיד שעניין אותנו בה לפני שצפינו בה, שכן ראינו כבר מספר פעמים שאנשי מדע לא מחבבים קסם. ראינו את זה בעבר לא מעט אצל טוני סטארק, ולכן היה מאוד מעניין לראות איך דמות כמו רירי וויליאמס, שמתיימרת להיות ממשיכת דרכו האידיאולוגית, תגיב לקונספט של קסם ותשתלב בתוכו, וזה אכן עבד ובגדול. השילוב בן הקסם לטכנולוגיה של רירי לא הרגיש תלוש או מנותק, אלא הרגיש כמו סוג של הפכים מושלמים, שחיים בסינרגיה אחד עם השני, ומאפשרים לרירי להתפתח ולפצות על החסרונות שהיו לה בדרכים יצירתיות ומעניינות. מצד אחד, אלו הזכירו לנו במובנים מסוימים את טוני, אבל מצד שני, הם הראו לנו עד כמה היא שונה ואחרת ממנו. זה סיפק את התחושה שרירי לא באה להחליף את טוני, אלא להמשיך את דרכו באמת, בצורה שמצד אחד מכבדת את המורשת שלו, אבל מצד שני, מנסה לחדש אותה. השילוב של הקונספט הזה, יחד עם אותו ביסוס עלילתי ואפיון דמויות טוב, משמש כאחת מנקודת האור הבולטות ביותר של הסדרה ולאחד מהדברים המרכזיים שמחזיקים אותה בחיים. 

עוד אספקט עלילתי חיובי וחשוב שצריך לדבר עליו, הוא העובדה שהסדרה הצליחה לשמור ולהסתיר כמות נכבדת של סודות ולהפתיע את הצופה. נכון לא היה מדובר בטוויסטים עצומים כמו בפרוייקטים אחרים של מארוול, ואין ספק שהשמועות שרחשו סביב הסדרה רמזו על מה שעומד להתרחש בחלק מהם כבר ממזמן. אבל עצם העובדה שמארוול עצמם הצליחו לשמור קלפים כל כך משמעותיים כל כך קרוב לחזה, היא הישג מרשים בהתחשב באקלים הנוכחי. ההפתעה הזו היא מה שהפכה את אותם קווי עלילה (ושניים מהם בעיקר) לקווי העלילה הטובים ביותר של הסדרה. אלו הם בעיקר הדברים שהצליחו לשמור על הסקרנות שלנו מפרק לפרק, והיוו חלק עיקרי במניע שגרם לנו להמשיך את הסדרה ומפרק לפרק לאהוב אותה יותר. ההפתעה הזו (שנמצאת בעיקר בחצי השני של העונה) היא הישג באמת חשוב ומשמעותי, ואנחנו מקווים שאחרי שהקהל יחווה אותה על בשרו, היא תזכיר לו וגם למארוול עד כמה העניין של הפתעות חשוב בסרטים ובסדרות שלהם. אנחנו מקווים שהתגובה אליו תגרום להם לחזור לתקופה שבה הטריילרים לא חשפו את כל מה שקורה בסרטים…

לכל חליפה יש שני צדדים

יחד עם זאת, וממש כמו חרב פיפיות, כמו שהעלילה מכילה בתוכה את רוב הנקודות החיוביות של הסדרה - ככה היא גם מכילה בתוכה את הנקודות השליליות הגדולות ביותר של הסדרה. הנקודות האלו מתחלקות בעיקרן לשני נושאים עיקריים ודי מציקים. הראשון מבניהם הוא העובדה שבגלל שהסדרה עוסקת בעיקר בבני נוער אמריקאיים, רוב הדמויות המשניות מאופיינות בצורה הכי סטריאוטיפית שאפשר לבני נוער אמריקאיים אדג׳ים, שחושבים שהם מגניבים. ציינו את האספקט הזה לחיוב באפיון דמותה של רירי ואנחנו עדיין עומדים מאחוריו, בעיקר בגלל העובדה שהכתיבה שלה עמוקה יותר ומשולבת עם עוד אלמנטים נוספים. אבל לצערנו, כשזה נוגע בדמויות המשניות האחרות, שזהו כל האופי שלהן, המצב הוא אחר. כשאותה תחושה אדג'ית ולכאורה מגניבה, שמלאה בהתנשאות ובהתחכמויות שמאפיינת מאוד את בני הנוער האמריקאיים של ימינו, היא כל מה שמאפיין את רוב הדמויות האחרות המקיפות את רירי, הן הופכת חלקים שלמים מהסדרה לפשוט בלתי נסבלים. אין לנו בעיה עם דמות אחת או שתיים כאלו ועם כמה סצנות שעוסקות בנושא, אבל ברגע שזו האווירה העיקרית של פרקים שלמים, זה הופך את הסדרה למאוד מתישה בחלקים מסוימים, במיוחד כאשר מדובר בסדרה שעל פניו זהו לא הנושא העיקרי בה. זה קצת מצחיק למען האמת, כי התחושה המתישה הזו נובעת מהאפיון וההבנה המאוד טובים של מארוול והכותבים של איך נראים בני הנוער של ימינו (ואולי הם אפילו בעצמם כאלו? מי יודע). אבל בפועל, ברגע שכל הדמויות המשניות מאופיינות כמעט באותה הצורה למעט שינויים קוסמטים קלים, הסדרה מקבלת גוון די אחיד, מונוטוני, משעמם ודי מציק, שהיה ניתן לפתור בקלות אילו רק היו מספקים יותר סוגים של דמויות משניות.

אבל זה עוד כלום לעומת הבעיה השנייה והגדולה ביותר של הסדרה הזו, שכן היא סובלת ממחלה נוראית בשם עיגולי פינות. נכון, המחלה הזו אמנם לא הצליחה לגעת בנקודות החשובות והקריטיות של הסדרה, ולכן כפי שציינו קודם לכן, גם הצלחנו להנות מהעלילה שלה למרות הבעיה הזו. אבל היא כן שם, והיא כן מאוד מורגשת. היא נמצאת בעיקר בפרטים הקטנים, כאשר יש לא מעט אירועים ודברים שמתרחשים בכל פרק שקורים ללא כל הסבר והגיון, רק כדי שהעלילה תוכל להתקדם בנוחות אל עבר הנקודה הבאה. עיגול הפינות הזה לא רק מתרחש בפן העלילתי, כאשר דמויות מסוימות עושות מעשים חסרי כל היגיון פנימי, מופיעות משום מקום, או שהכל בא להן בקלות, אלא גם מגיע בדמותם של פרטים קטנים וטכניים יותר, שממש שוברים את ההיגיון של העולם הפנימי ומפרים את ההמשכיות של הסיפור. אנחנו רק יכולים להניח כמובן שהדברים האלו לא נעשו בכוונה, ושאלו בעיות שנובעות בעיקר מחוסר מחשבה, או חוסר רצון להשקיע מאמץ בנקודות הפשוטות יותר והמשעממות יותר. בחירה להתקדם עם כיוון בעל תחושה כללית של ״יהיה בסדר״, שטוען שהמעריצים לא ישימו לב אם יעגלו כמה פינות, בכדי לספק להם נקודות עלילתיות שהם לא מצאו דרכים אחרות להגיע אליהן (וגם זה לפעמים לא קורה). אבל אנחנו כן שמים לב, וזה מעצבן. זה מעצבן כי זה משדר זלזול וחוסר אכפתיות של הכותבים, לא רק מהסיפור שלהם, אלא גם מקהל, שהם לפעמים מתייחסים אליו ממש כקהל טיפש. דיברנו פה לא מעט פעמים על איך פרטים קטנים יכולים להפוך סדרות ליצירות אומנות של ממש (ואפילו כתבנו ניתוחים של עשרות אלפי מילים על אותם הפרטים), אבל פה נראה שבחרו לא רק שלא לנסות להכניס את הקונספט הזה אל הסדרה, אלא גם לזנוח אותו לחלוטין ולזלזל בו לגמרי, מה שבסופו של דבר מזלזל גם בסדרה עצמה.

עוצמת חרב הפיפיות של הסדרה מורגשת בעיקר בפרקים 3 ו-6, שהם הפרקים שסוגרים את כל אחד את שני החצאים של הסדרה. במהלך הפרקים האלו, הסיפור שנבנה עד אליהם מגיע אל השיא העלילתי שלו. ולמרות שהוא לא שיא עלילתי רע ואף מכיל בתוכו כמה רגעים די מוצלחים, בוגרים ואפלים שעוד יהיו חשובים להמשך, הוא כן שם באור הזרקורים את שתי הבעיות האלו. כי לצד ההתלהבות שלנו ממה שקורה על המסך באותם הפרקים, אנחנו לא יכולים שלא לתהות איך היינו מרגישים אם גם הפרקים שהובילו אליהם היו נבנים באותה הצורה. מה היה קורה אילו מידי פעם לא היו מבליחות סצנות שהיו גורמות לנו לצקצק בקול מול המסך או לגלגל עיניים, מה שמאוד הדגיש את הדיסונס בין איך שהסדרה נראית כשהכותבים השקיעו בה מחשבה, ואיך היא נראית כשהם לא.

שמים את הטכני בטכנולוגיה

לשמחתנו, בפן הטכני הסדרה הרבה פחות מקוטבת, ומצליחה לשמר רמה יחסית אחידה וגבוהה לכל אורכה. הפן הטכני שהכי בולט לחיוב בסדרה הוא הליהוק והמשחק של השחקנים הראשיים שלה, שהיו מצוינים. אנתוני ראמוס בתור ״הברדס״, שמצליח לספק הופעת משחק מאופקת ומסתורית שהולמת את דמותו. אלדן ארנרייך, שמשחק דמות שעל פניו מוצגת כדמות שולית ודי לוזרית, אבל לאט לאט הופכת להיות אחת הדמויות החשובות, המרכזיות והמעניינות ביותר בסדרה כולה - והמעבר הזה מרגיש מאוד חלק וטבעי הודות לתצוגת המשחק המעולה שלו. וכמובן, דומיניק תורן בתור איירון הארט, שכפי שכבר ציינו קודם לכן, מצליחה לתפוס את רוחה ואווירתה של רירי וויליאמס בצורה מדויקת. כל השחקנים המרכזיים מספקים הופעת משחק מרשימה במיוחד, כולל מספר סצנות יחסית מורכבות שמציגות נושאים כמו התמודדות עם חרדה, אובדן וכאב בצורה הטובה ביותר שניתן ביחס לתסריט. אבל מעל כולם מתעלה שחקן אחד ומסתורי במיוחד שאת זהותו ואת דמותו לא נחשוף כאן מפאת ספוילרים. השחקן הזה אמנם מופיע רק ממש לקראת סופה של הסדרה, אבל אין ספק שהוא ליהוק מצוין לדמות חשובה במיוחד, והוא לגמרי השחקן הבולט ביותר בסדרה. למרות הופעתו הקצרה, הוא מצליח להיות אייקוני במיוחד, ולהתברג איפשהו בראש רשימת הליהוקים המוצלחים ביותר של מארוול אי פעם. הוא מצליח לתפוס את הדמות שלו בצורה פנטסטית, וכל סצנה שהוא מופיע בה היא תענוג של ממש. אנחנו רק מחכים לפעם הבאה שנראה אותו על המסך שלנו, ואין לנו ספק שהפעם הבאה הזו תגיע (ובתקווה בקרוב מאוד).  

באשר לבימוי ולצילום של הסדרה, ניתן לתאר אותם כדי סטנדרטיים בסך הכל. הם לא מטורפים וחדשניים כמו שראינו בסדרות כמו ״וונדה-ויז'ן״ או ״דרדוויל: נולד מחדש״, אבל הוא לא רע בכלל. יש מידי פעם קצת בעיות עריכה של סצנות שנחתכות מעט מוקדם או מאוחר מידי, אבל מצד שני, יש פעם בפרק או שניים שוטים חמודים ויצירתיים. יחד עם מרבית הקרבות שהיו מבוימים בצורה טובה ואמינה, והאפקטים הכללים של הסדרה שהיו נראים מצוין (כיאה בסדרה שנמצאת בעבודה מעל לשנתיים), גרמו לנו להתלהב קצת יותר ממנה ולהנות גם מהבחינה ויזואלית. אנחנו לא ממליצים להגיע עם צפיות לכאן או לכאן לגבי הויזואליות, ולזכור שבסופו של דבר מדובר בסדרת מארוול די גנרית גם מן הבחינה הזו. בסופו של יום, גם אם אתם לא תעופו ממה שתראו על המסך, אתם גם לא תסבלו ממנו מאוד.

אם אתם מעריצים של מארוול, אתם בוודאי תוהים איך האם וכיצד הסדרה הזו ניסתה להתחבר ליקום הקולנועי של מארוול. וגם פה, כמו ברוב האספקטים השונים של הסדרה, יש חלק רע וחלק טוב. נתחיל בכך שהסדרה מאוד מנסה להתחבר אל היקום הגדול של מארוול, והיא ברוב המקרים מצליחה לעשות את זה בצורה רעה בכלל. היא משתמשת במגוון כלים כמו  “name drops” של דמויות מהיקום הקולנועי (שלפעמים אפילו מגיעים משום מקום), רפרנסים ויוזאלים למגוון דמויות ואירועים שונים מההיסטוריה של היקום הקולנועי, ואפילו עושה שימוש בקווי עלילה כאלו ואחרים שלא הוזכרו מעל עשור, מה שיהווה חוויה כיפית במיוחד עבור המעריצים הכבדים של מארוול. הבעיה מגיעה כאשר הסדרה מסתיימת, ומגיעה ההבנה שההקשרים האלו לא מתכנסים לכדי דבר אמיתי וקונקרטי. שלא תבינו אותנו לא נכון, אנחנו שמחים על השימוש בהיסטוריה של היקום הקולנועי ואנחנו לגמרי מבינים לאן הם רוצים לקחת את קווי העלילה שנבנו על גבי הרפרנסים הללו, אבל אנחנו לא רואים איך זה יתכנס לכדי המשך אמיתי בזמן הקרוב. העובדה שנאלץ לחכות מספר שנים לפחות עד שנראה את ההמשך של מה שהתבסס בסדרה הזו הופכת את השימוש בהם ואת החיבור ליקום הקולנועי למעט מרים מידי.

כפי שראיתם, ל-״איירון הארט״ יש טוב או רע - אין באמצע, והשילוב בניהם באופן אירוני הופך אותה לסדרה די ממוצעת. מצד אחד, הליהוק והמשחק המצוין והשילוב עם הקונספט העלילתי המעניין של ״קסם נגד טכנולוגיה״ יוצר סיפור שבסיסו מלא בדמויות המאופיינות היטב, ומספק לא מעט רגעים ושיאים עלילתיים די מוצלחים. אבל מצד שני, השילוב של לא מעט דמויות משניות שמלאות בעצמן ובעלות אישיות חד-גונית ודי מציקה, יחד עם לא מעט עיגולי פינות מזלזלים בדברים הקטנים, יוצרת חוויה שמשאירה טעם רע בפה, ומזכירה יותר את ערוץ דיסני מאשר את מארוול. בסופו של יום, מעריצי מארוול ימצאו בה נחמה שתעביר להם את הזמן בכיף, ואילו בעוד שעבור המעריצים שנטשו את המותג היא לא תצליח להשיב את האמון שאבד, היא גם לא תהיה חוויה עד כדי כך נוראית, כמו שלצערנו ראינו שמארוול מסוגלת לספק במקרי עבר.

ציון סופי לסדרה ״איירון הארט״ - 6.5/10 - קסם וטכנולוגיה זה שילוב מסקרן, אבל גם מסוכן.

הסדרה ״איירון הארט״ זמינה לצפייה בדיסני פלוס ישראל