זכינו לצפות בהקרנת הבכורה הצפון-אמריקאית של הסרט החדש של נטפליקס, ״ג׳יי קלי״, בבימויו של נואה באומבך ובכיכובם של ג׳ורג׳ קלוני, אדם סנדלר ולורה דרן, שהתקיימה כחלק מפסטיבל הסרטים ניו יורק ה-63 (NYFF). בואו לקרוא את הביקורת שלנו על הסרט החדש, קצת פחות מחודשיים לפני שהוא עולה לבתי הקולנוע בישראל!

תקציר: דרמה-קומית קלילה ואנושית במרכזה עומד ג׳יי קלי, כוכב קולנוע מבוגר עם קריירה ענפה של 35 שנה מאחוריו. קלי מקיים מידי יום את חיי הכוכבנות, כאשר בקביעות יש אנשים רבים סביבו שדואגים לכל מה שהוא צריך - כמו מנהל, פובליציסט, מאפרת ועוד - וכן אהדה רבה מכל אדם בציבור שנתקל בו. מותו המפתיע של חברו לתעשייה ומפגש איחוד לא נוח במיוחד עם אחד מחבריו לכיתת הנוער למשחק מובילים אותו לשקוע במחשבה קיומית - האם השקעת חייו במשחק והנאה מהפרסום היו החיים שהוא צריך לחיות, או שהוא פספס את מה שיש לחיים להציע? במסע של ניסיון רדיפה אחרי יצירת קשר אישי, אנושי ופרטני שאינו מורם מעם, כאשר כל הצוות שלו נגרר מאחוריו, יגלה קלי כי התפקיד הכי מורכב שיתבקש לבצע בחייו - הוא לשחק את עצמו.

הסרט החדש של נואה באומבך הוא לא הסרט היחיד השנה שמשתמש בפורמט של קולנוע בתוך סרט על מנת להעביר מסר יותר דרמטי על אנשים (האחר הוא כמובן ״ערך סנטימנטלי״), אבל אני חייב להגיד שהוא הצליח מאוד לגעת בי באופן אישי ולגרום לי להתחבר אליו. לא רק בגלל שיש לי הערכה מאוד גדולה למדיום הקולנועי ואיך הוא מייצג את הצורה שבה אנחנו רואים את החיים ודינמיקות חברתיות, אלא כי דווקא הסרט הזה מציג תהייה קיומית שאני יכול להקרין אותה על עצמי. האם התמדה בלתי מתפשרת כלפי מטרה על מנת להצליח ולשגשג בתחום שמעניין ומושך אותך, שבאופן ברור באה על חשבון זמן אישי ועל רגעים יותר קטנים ושגרתיים שלמדנו לקחת כמובנים מאליהם, היא הדרך שבה צריך לחיות את החיים? התשובה אינה חד משמעית, אבל היא גורמת לספקות אישיות. ואני שמח לראות גם את הסרט מציג בדיוק את אותה הנקודה מבלי ליפול בהכרח לכאן או לכאן.

יוצא לא פעם שאני יושב וכותב כתבות במשך זמן רב בדיוק כמו זו שאתם קוראים ברגע זה, או מצלם ועורך תוכן שאנחנו מעלים לערוצי המדיה השונים שלנו, או מפתח קוד של פיצ׳רים באתר ודברים נוספים במשך שעות, וכן זה אכן מה שנדרש בשביל להצליח ולהתבלט בתחום שהוא תחרותי מלכתחילה. עצם העובדה שאני כרגע בטיול ארוך בארה״ב בפסטיבלי סרטים היא העמסה על עצמי בשביל לחוות כמה שיותר מזה. אבל אני אשקר אם לא היה קסם מחמם לב בנסיעה שלקחתי לפני חודש ברכבת של מעל יום ברחבי קנדה, שם בדיוק כמו שקורה בסרט, זכיתי להכיר אנשים פשוטים כמוני ולהתחבר איתם ברמה הפשוטה והאנושית שיש. ההצלחה של באומבך ללכוד את התחושה הזאת באופן שלא מרגיש כמו התמסכנות הוליוודית ממקום פריווילגי, אלא סיטואציה שאפשר למצוא בה נקודות הזדהות אנושיים גם אצל האדם הפשוט ביותר, היא נהדרת בעיניי.