ביקורת ComicON: ״ת׳אנדרבולטס*״ - הכי אנושי. הכי כבד. הכי קולנוע.
- עידו שייביץ
- 3 במאי
- זמן קריאה 14 דקות
תודה לדיסני ישראל ופורום פילם על ההזמנה להקרנת העיתונאים!
שימו לב! הביקורת והסרט מתייחסים לנושאים כבדים ורגישים, בין היתר התמודדות עם טראומה וחשיבות בריאות הנפש.
תקציר: ילנה בלובה (פלורנס פיו), אחותה של האלמנה השחורה, מרגישה שהיא לא מוצאת יותר מיצוי בעיסוקה כרוצחת שכירה תחת שירותיה של ולנטינה אלגרה דה פונטיין (ג׳וליה לואי-דרייפוס). כשזו משכנעת את ילנה לצאת למשימת התנקשות אחת אחרונה, היא מגלה שהובלה למלכודת, אליה נשלחו מגוון שכיריה של ולנטינה לא רק על מנת להתנקש אחד בשני, אלא גם להימחות מעל פני האדמה. בשיתוף פעולה יחד עם שאר השכירים, לצד אביה אלכסיי (דיוויד הארבור) והנוקם הותיק וחבר הקונגרס הטרי באקי בארנס (סבסטיאן סטאן), תאחד ילנה בלא-מודע את הקבוצה על מנת למנוע את התוכניות של ולנטינה, ולגלות מה עומד מאחורי ״פרויקט סנטרי״ והופעתו המוזרה והפתאומית של בחור תמהוני אחד בשם בוב (לואיס פולמן) - במסע שיאלץ אותם להתמודד עם האיומים האפלים השוכנים בנפשם.
זה לא סוד שמארוול הביאו את עצמם לפוזיציה מאוד קריטית ורגישה בשנים האחרונות. מאחר וסאגת המולטיוורס לא הצליחה לשמור על יציבות ואחידות ברמת האיכות של תוצריה, לעיתים כתוצאה של חמדנותם של דיסני ולעיתים מגורמים שאינם בשליטתם לחלוטין (לדוגמה, מגפת הקורונה, שביתת התסריטאים, ג׳ונתן מייג׳ורס), יותר ויותר מעריצים נאמנים של סאגת האינסוף האייקונית החלו לאבד אמון במפעל הזה של הפקות סרטי גיבורי-על בתקציבי עתק. ברגע שמארוול החליטו לארגן מחדש את התוכניות שלהם ולעבוד בצורה מאוד יסודית ומהירה אל עבר אירוע איחוד-דמויות קולנועי נוסף, הם נאלצו לסלול את הדרך לשם עם תוצרים בעלי רמות התלהבות ועניין הולכים וגדלים, בשאיפה להגיע לאותה רמת השפעה תרבותית שהייתה להם ב-״הנוקמים: סוף המשחק״.
״עולם חדש מופלא״ לא בדיוק עזר למטרה הזאת, אבל לסרט הזה הייתה הפקה ויחסי ציבור בעייתיים מלכתחילה, ואני מאמין שמארוול רצו פשוט לגמור איתו כבר. ״ארבעת המופלאים״ נמצא עוד לפנינו, אך מארוול עדיין מהססים לשתף כל פיסת מידע נרחבת על הסרט, בעודם מנסים לבנות עניין ציבורי בצוות עצמו ומקדמים שיווקית את עיצוב ההפקה הייחודי. ובין המותחן הפוליטי המאכזב וההרפתקה הרטרו-עתידנית המסקרנת, הם החליטו שרגע לפני ״דומסדיי״, הם יציבו בלו״ז סרט מקורקע ואפלולי, בכיכובם של חבורת דמויות משניות, כאשר לקהל לא היה כל כך אכפת מהן כבר בפרויקטים המקוריים שלהם. ומסתבר, כלאחר יד, שיתכן וזו הייתה הבחירה הטובה ביותר שלהם בשנים האחרונות.
אתם מבינים, הסרט הזה הבין ככל הנראה את הדבר הכי חשוב שהפקה כזאת צריכה להבין, מה שגרם לו להתבלט בדרך באמת בלתי צפויה: הוא קודם יצירה קולנועית, ורק אז סרט קומיקס. ניכר מאוד שהיוצרים שמארוול חגגו בגאון בטריילר של הסרט שכונה Absolute Cinema, אשר כולם בעלי ניסיון בהפקות של A24 וסרטי אינדי אחרים, רצו שהפרויקט הזה יכיל מסר בעל ערך ומוסר השכל מעורר רגש. הם כיוונו שאלו יטמעו וישארו עם הקהל במהלך כל חווית הצפייה שלהם, מאשר שהפרויקט יהיה עוד מיצג מבולגן של פיצוצים באפקטים מיוחדים למען הריגוש של האקשן. זה לא אומר שאין בסרט שום אלמנטים של גיבורי על מהסוג שאתם מצפים לראות ממארוול, מאחר וכוחות על, אקשן ואפקטים ממוחשבים בהחלט מעורבים בו. אך אלו משומשים במתינות רבה על מנת לספק רגעי פעולה אינטנסיביים, או על מנת לספק תמיכה נוספת לנקודה הרגשית והמטרה התמאטית של התסריט כמכלול.
בתור הנושא הראשי והמציאותי שיחקר בתסריט שלהם, היוצרים הקולנועיים בחרו להתמקד על טבעה האינטנסיבי, המבלבל והמייאש מבפנים של בריאות הנפש, כולל התמודדות אישית עם טראומות מאירועי עבר ועם דיכאון מתמשך. הנושאים האלה מוכיחים עצמם כבחירה גאונית ואפקטיבית להפליא. הם משתלבים טוב עם תחושת חוסר הייחודיות והערך של חברי הת׳אנדרבולטס השונים, זאת מאחר וכולם משרתים כשכירי חרב על מנת לברוח מבעיות החיים שלהם, תחת האמונה שלאף אחד לא אכפת מהם - בדיוק כמו שלקהל לא היה באמת אכפת מרובם בעבר.
באספקט הזה, הסרט אף שם דגש מיוחד על ילנה, שמספקת לנו הצצה לריקנות ולבדידות הפנימית שהיא חשה, המועצמת בידי הדיכאון שלה שנוצר בעקבות המוות של נטשה ואירועים נוספים שהתרחשו בזמן ״האלמנה השחורה״ ו-״הוקאיי״. זאת גם לצד החרטה הבלתי מרפה על עברה והפחד האופף אותה ממוות שיבוא מבלי שלאף אחד יהיה אכפת, כאשר את כל אלו היא חושבת שהיא צריכה לדחוס עמוק פנימה ולא להחצין לעולם.
הנושאים האלו משתלבים טוב במיוחד עם דמותו של בוב/סנטרי, שהמלחמה הפנימית שהוא חווה עם טראומות הילדות שלו היא מן הסתם בעיטת פתיחה לאירועים מאיימים נוספים בשלב מאוחר יותר של הסרט, אך הוא גם מציג את החשיבות בלשתף את התחושות האלו ולהיתמך בידי יקירים ואהובים. הוא מראה שלפעמים התמודדות עם הרגשות האלו בעצמך יכולה להוביל לאמונה שההאשמה העצמית היא תורה מסיני, או יותר גרוע, לעודד פגיעה עצמית בדרכים ומובנים שונים. הסרט מעלה את השאלה כמה נזק אדם בלתי יציב עם כוח עלול לגרום, ובו בזמן תוהים למה שאדם לא יוכל להרגיש בטוח במי שהוא באמת.
התסריט שוזר את הרעיונות האלו לכדי סיפור בדרכים טבעיות ואינטגרליות אחת לשנייה, מה שגורם לדמויות שלנו להתמודד איתם לאורך העלילה וללמוד את החשיבות הרבה בלא להתעלם או להדחיק רגשות כאלו, גם אם זה ניכר כמו הדבר הצפוי והמתבקש לעשות.
אם כבר דיברנו על הנושאים האלו, הסרט מציג אותם ברצינות ובכבוד הרבים ביותר שניתן, הראויים להם. מעבר לעובדה שהוא אף פעם לא מציב אותם כמושא לצחוק או להקטנת אנשים, התסריט דוחף את גבולות דירוג ה-PG-13 לקיצון. הוא מקדיש זמן ויחס על מנת להציג ולדון בצורה בלתי מתנצלת על קשיים אמיתיים, טראומות שאנשים אמיתיים חוו ויכולים להזדהות איתן, כמו למשל אלימות במשפחה, שימוש בסמים, חשיפה לאירועים מזעזעים והלקאה עצמית (מה שהופך את העובדה שלסרט אין הגבלת גיל בישראל למפתיעה).
הייצוג שלהם בדרך הזאת לא רק מחבר את הצופים לדמויות דרך הריאליזם, אלא גם יוצר תחושה של נראות, תחושה שאתה לא שקוף. ממש כמו הרצון להעצים קבוצות חברתיות ״מוחלשות״ כאלה ואחרות, כמו נשים או אנשים בעלי צבעי עור מגוונים, צופים הנושאים עימם מעמסה רגשית עלולים להרגיש הרבה יותר מקום נפשי לבקש עזרה ולהיתמך אם הם רואים את הדמויות שהם אוהבים מבינות ומודות שגם הן אנושיות. בעיניי, מוסר ההשכל העלילתי הזאת הוא לא רק עוצמתי, אלא גם חשוב ביותר שאנשים ברחבי העולם ייחשפו אליו. על אחת כמה וכמה עם התקופה הנוראית שהמדינה שלנו עוברת כבר יותר משנה וחצי. היינו צריכים את זה.
עכשיו, כשמאחדים צוות של דמויות לא-יוצלחים מחוברות קומיקס שניכר שאינם כשירים לעבוד יחד עד שהם מצליחים לעשות זאת, מן הסתם שאנשים יקשרו בין הסרט הזה לתכנים אחרים שעשו שימוש בטרופ הזה - לרבות הסרט ״יחידת המתאבדים״ משנת 2021, בבימויו של ג׳יימס גאן, אצל DC. אבל למעשה, הפרויקט הזה לא מעתיק את אותה הנוסחה, מאחר והמטרה בליבתו היא לא להיות קומי או מלא באקשן באותה המידה (למרות שיש לו משניהם במידה מה) - ומסתבר, האמת, שזה דבר טוב. הוא מביא גרסה די מרעננת של הטרופ הזה, שמשתמש בחוסר הכשירות, חדל האישיות וחוסר החשיבות של הדמויות שלו, על מנת להבליט ולחזק את הקשיים והחוויות המוצדקות שלהן. בביצוע באופן הזה, הסרט מצליח להעביר בצורה מדויקת את המסר העמוק שלו, במקום להגחיך את הדמויות לצרכי בדיחות, קללות ופריימים גוריים למיניהם. שלא תבינו לא נכון, אני אוהב את ״יחידת המתאבדים״ של גאן (אפילו יותר מהסרט הזה), אבל שני הפרויקטים סיפקו סוגי חוויות שונות. הסרט של גאן הציג לנו גם כיף של אנטי-גיבורי על וגם פיתוחי דמויות נוגעים ללב, בעוד ש-״ת׳אנדרבולטס*״ שאף להותיר אותנו עם מסר שיטמע בנו.
קישור נוסף שאנשים עלולים לעשות, במיוחד בעניין של התמודדות עם הנושא של בריאות הנפש, הוא לסרט הרווחי ביותר של שנת 2024, ״הקול בראש 2״. במקרה הזה, כן, הדמיון עלול להיות בולט. אבל בעוד שהסרט ההוא התמקד בקשיי ההתבגרות והלחץ המתפתח בסביבה חברתית בגיל הזה, בתחום המגבלות של דירוג PG לכל המשפחה, ״ת׳אנדבולטס*״ צולל עמוק יותר ולמחוזות אפלים יותר, בעודו מתמודד ומזכיר נושאים קשים בישירות. בכך, הוא בונה מיצג קשוח יותר, אך כנה יותר, של הצד המכוער של המציאות והחיים - למטרת מסר שאני מאמין שיפגע קרוב יותר ללב של הצופים הבוגרים היותר.
אספקט נוסף שהופך את הפרויקט הזה לדי ייחודי ושונה בנוף סרטי מארוול, הוא העובדה שהוא בשום שלב לא שואף לכלול את אלמנט הקומדיה הקלאסי של מארוול - זה שבדרך כלל כולל נקודות מהונדסות למשפטי מחץ, קיו לחריקות תקליט ובכלל רגעים שדורשים מהקהל המתלהב למחוא כפיים לאור האפיות המוצגת על המסך. ואני חושב שזה דבר ממש ממש טוב. הסרט לא מצפה שתחשבו שהוא חוויה ״מגניבה״ או ״באדאס-ית״, והוא לא מכוון באף שלב ליצור סצנות אייקוניות בצורה מלאכותית כך שיהיה ניתן לגזור מהן מימס או מרצ׳נדייז. הוא מקדיש את הזמן והמאמץ אך ורק על הדרמה הקודרת והמחקר של הקונפליקט הפנימי, הנובעים מתחושה של ריקנות, זלזול עצמי וחוסר הערכה עצמית.
יתרה מכך, למרות ששוחררו הרבה חומרים שיווקיים לפרויקט הזה, הוא עדיין מצליח להפתיע את הצופה עם הכיוונים שהוא לוקח על מנת לספר את הסיפור שלו. אני יכול להעיד שהחצי השני של הסרט הפתיע אותי מאוד עם הדרך שבה הוא התקדם, גם סיפורית וגם ויזואלית, והייתי כל כך מושקע במתרחש, שהייתי על קצה הכיסא לאורך רובו.
ואם נגענו בנושא של הויזואליות, אי אפשר להתעלם מהשימוש היצירתי והמחושב בעבודת הסינמטוגרפיה והפריימינג של מגוון שוטים לאורכו של הסרט, שבוצעו בבירור עם תכלית ומטרה שהוחלטו עוד בשלבי הסטוריבורד שלהם. ניתן לראות בבירור שהבמאי וצוות הצילום עבדו בשיתוף פעולה על מנת להטמיע בחוכמה רמיזות לסצנות עתידיות ולסצנות קודמות אל תוך האופן שבו הסרט מוצג ויזואלית, ואני מעריך את רמת ההשקעה שהם השקיעו בכך (שהיא אינה מפעימה בטירוף, אבל עדיין ללא ספק מובחנת).
אפילו מעבר לכך, יש כמה שוטים שצולמו בהתאמה למסך ה-IMAX, ואלו נראים פשוט מעולה על המסך הענק. היוצרים הצליחו להעביר על המסך את התחושה המצמררת של יחסי גדלים, גם לנו כצופים וגם לדמויות שבתוך הסיפור, מה שמעצים את הפחד וחוסר האונים שמתמלא בך כשאתה מבין שהאירועים המתרחשים משפיעים על מרחב הרבה יותר גדול משתיארת לעצמך.
הפרמטרים הטכניים המלווים את התוכן המוצג הם גם ייחודיים למדי, במיוחד בהתייחסות לפסקול המוזיקלי של הסרט, שאיכותו ניכרת מאוד לרמה שהוא ככל הנראה אחד הפסקולים הטובים ביותר ששוחררו לפרויקט MCU. על אחת כמה וכמה כשהוא מושמע מהרמקולים האיכותיים והעוטפים של אולם ה-IMAX (אני מבטיח שזו לא פרסומת ל-IMAX), הוא מצליח לחזק בעוצמה רבה את החוויה הקולנועית כולה ולגרום לקהל לחוש מגוון סצנות בצורה אפקטיבית ומוחשית הרבה יותר - כולל סצנות שכבר ציפיתם להן אחרי שהן הופיעו במספר טריילרים לסרט.
בעוד ששיבחתי את הסיפור הכולל והקונספט של הסרט, ושניהם באמת מתפתחים בדרכים איכותיות ומעניינות, אני כן רוצה לציין שכמות רבה של דיאלוגים, במיוחד בסצנות שמתרחשות בחצי הראשון של הסרט, כתובות בצורה יותר מידי ברורה, לא משתמעת לשתי פנים ומכאנית (מה שמכונה ״און-דה-נוז״). דברים שונים מבוטאים על ידי הדמויות בצורה מאוד ברורה וישירה, מבלי להשאיר אף מקום בשיח לקהל לתהות או להסתקרן בנוגע למשמעות נסתרת. מידע מוצג מתוך הצורך לפרוש את יסודות הדינמיקה בין הדמויות, או על מנת לגרום לדמות לקרוא לדמות אחרת לבצע פעולות מאוד ממוקדות וברורות.
הבעיה הזאת פחות בולטת, שלא לומר לא קיימת, במהלך סצנת הפתיחה של הסרט ורובו של החצי השני של הסרט, בהם הדיאלוג כתוב ומוגש בחוכמה. הנקודה הזאת מובילה אותי לתהות מה גרם להבדל המהותי הזה, מה שעלול להעיד על כך שהסצנות הטובות-יותר האלו פותחו בשלב מאוחר יותר של ההפקה, כולל שכתובים שנעשו במהלך שביתת השחקנים או לאחר שביתת התסריטאים. ג׳ק שרייר, הבמאי, רמז שהיו שינויים משמעותיים לתסריט בראיון שקיימנו איתו.
הפרויקט גם קרא לחזרתם של מגוון דמויות MCU שהוצגו בעבר בפרויקטים קודמים, עם המטרה שאלו ימצאו דרך הסיפור שלו את הכוח והנחיצות האישיים שלהם ביקום הקולנועי הרחב. עם זאת, התסריט לא יוצר תחושה כאילו הדמויות האלו מקבלות המשך ישיר לקשתות הסיפוריות שלהן מהרגע ומכיוון המחשבה שבו עזבנו אותן. בעוד שמדובר באותם השחקנים והשחקניות, ויש להם את אותן היכולות הפיזיות, לא מורגשת התחושה כאילו הסרט חוקר לעומק את מחשבותיהם ואת נקודת המבט שלהם כלל, והוא אינו מדגיש איך מעלליהם הקודמים השפיעו על מקומם בסיפור הזה. גוסט, ג׳ון ווקר וטאסקמאסטר הם כולם בהחלט חלקים אינטגרליים לתסריט השלם הזה. אך מלבד סצנה אחת שבה הם מדקלמים בעל פה את ההיסטוריה שלהם כאילו הם פרופסור אקספוזיציה, הם לא מקבלים שום פיתוח דמות לאישיויות המבוססות שלהם, מלבד אולי ללמוד לעבוד בצוות ולהיות פחות אנוכיים.
ג׳ון לא מנסה לפצות על הטעויות שביצע בזמן שעטה את תואר קפטן אמריקה, לגוסט אין בעיות חוסר יציבות מאז אירועי ״אנטמן והצרעה״ והקשר של טאסקמאסטר לדרייקוב ולחדר האדום לא מוזכר כלל. אפילו באקי, שהוא הדמות הכי מבוססת ועשירה שנבחרה להופיע בסרט הזה, מרגיש כאילו הוא הוכנס מעט בכוח. הוא די מגניב והוא בדיוק כפי שהוא מוצג בדרך כלל, הרי שהוא מביא איתו את סגנון הלחימה שלו בזרועות שלופות. אבל בכל הקשור לחיבור ושילוב בעלילה, הוא מרגיש כאילו מארוול בחרו בו להיות ממלא המקום לדמות מוכרת שמעריצים ישלמו לראות יותר ממנה, על מנת לפתות אותם לצפות בסרט. הוא לא ממש עובר כאן קשת סיפורית מלאה. בין הסרט הזה והקמיאו שלו ב-״קפטן אמריקה 4״, ניכר שלבאקי אין ממש קו עלילתי משלו ב-MCU בשלב הזה (אפילו עם מינויו לחבר קונגרס), והוא פשוט זורם עם מה שנקרה בדרכו. יתרה מכך, ניכר כאילו התסריטאים רצו שרוב הדמויות פשוט יעבדו בצורה שהכי מתאימה לצרכים שלהם, מבלי להתעמק יותר מידי באופי שלהם - על מנת לתת יותר מקום למיצוי מקסימלי של הדמויות של ילנה ושל סנטרי.
למרות שהופעות המשחק של רוב הקאסט כאן נעות בין די סבירות לטובות, שתיים מהן שבולטות ביותר הן ללא ספק הופעות המשחק של פלורנס פיו ודיוויד הארבור. שניהם מספקים בדיוק את האנרגיה הנחוצה על מנת להתניע ולהאיץ את המסע הזה בדרכים אפקטיביות ומהנות. פיו נכנסת למשבצת תפקיד ראשי שאינו כל כך גאה בעצמו ואסרטיבי (בשונה מסרטי גיבורים סולו), ומפלסת את דרכו של הסיפור מבלי להתרברב לרגע, גם בתוך הסיפור וגם במציאות, שהיא הדמות המובילה והמרכזית. היא חושפת רבדים חדשים לגמרי בדמותה של ילנה שלא היו כל כך חשופים בהופעותיה הקודמות של הדמות, המציגים את בגרותה המנטלית של הדמות שהתפתחה לאורך זמן בהתחשב בחוויותיה. אלו גם מבליטים את הקשיים והחששות שהיא נזכרת בהם לעיתים קרובות ונושאת בנבכי נפשה, המתקשרים לילדותה בחדר האדום ולאובדן אחותה. הספק והריקנות הפנימיים הופכים אותה לדי אפאתית למציאות, ואף צינית לאחרים לרוב, למרות שאנחנו יודעים שאלו מגיעים כתוצאה של כאב עמוק. הדיאלוגים שלה על מצבה הנפשי יוצרים נתיב נוסף להזדהות, בעוד שהיא לומדת, יחד עם הקהל, שאי אפשר להדחיק את הצער עמוק פנימה ושחייבים לפרוק אותו החוצה על מנת להחלים.
הארבור, בצד האחר של הרגש, משמש בתור האתנחתא הקומית של הסיפור, כשהוא ממלא את תפקיד הבחור המבוגר והמנותק שאינו מהיר מחשבה ואקטיבי כמו השאר, אך עדיין דואג לשמש כדמות אב עבור ילנה. למרות שהוא לא באמת אביה האמיתי, אלא סיפור כיסוי (שהוצג ב-״האלמנה השחורה״), הוא מראה חיבור רגשי עמוק לילנה כאילו היה אביה האמיתי. הוא מספק סצנות רבות בהן הוא בוודאות יצליח להוציא מכם צחוק, במיוחד עם המבטא הרוסי הכבד שלו וההבנה הלוקה-בחסר שלו של סיטואציות חברתיות ושל השפה האנגלית, אך הוא עדיין שואף ומתאמץ לתת לילנה את הביטחון, התמיכה והאכפתיות שהיא טוענת שמעולם לא קיבלה. וכל זה לא רק מחמם את הלב לראות, אלא שהארבור מצליח לעמוד בגבורה בשני צדדי התפקיד ולספק אותם במתינות מאוזנת בצורה נהדרת.
אבל השבחים הגדולים ביותר בנוגע להופעת משחק, מעל לכל חבר קאסט אחר, חייבים להגיע ללואיס פולמן, שעושה פשוט עבודה פנטסטית בגילום התפקיד של בוב / סנטרי. הוא פשוט גונב את ההצגה בתפקידו המורכב ומרובה הרבדים, בגילומו האמין ביותר של אדם תמים, מבולבל וחביב שלא אמור לעורר חשד בעיני אף אחד, וכן במשחקו המשכנע והמפתיע כאדם באמת שבור נפשית שנפגע, עונה וחווה גזלייט במשך כל חייו, שרק מחפש למצוא מעט שקט נפשי כשמוחו לא מפסיק לסעור ולרוץ.
ברגע אחד, הוא מאוד קלאמזי ומחייך בביישנות כשהוא מחפש את הטוב שבאדם. שנייה אחר כך, הוא שיכור מכוח עד למצב שהוא מסוגל לדרוש את נקמתו על כל האנשים שאיכזבו אותו. וברגע אחר לגמרי, הוא נדמה כאדם שקט ומופנם לגמרי כשהוא סופג את כל האשמה שהוא מטיל על עצמו, כך שהוא הופך להיות אפאתי לכל הכאב המתמשך שאופף אותו. הוא חד משמעית היה החלק הטוב ביותר בכל ההרפתקה הזאת, הטמיע בעצמו את הדמות הזו בצורה מושלמת, וגילומו כבוב יהפוך את הדמות לחביבת הקהל תוך זמן קצר. האמת שאני לא יכול לחכות לראות אותו שוב ב-״דומסדיי״. ואחרי שראיתי את ״מיקי 17״, אני לא חושב שסטיבן יואן, שלוהק במקור לתפקיד, היה עושה עבודה טובה שכזו.
אני כן הבחנתי באכזבה קלה בנוגע למשחק, שאינה בעיה גדולה אך עדיין משהו שהיה די ניכר במהלך הצפייה שלי, וזו הופעתה של ג׳וליה לואי-דרייפוס בתפקיד ולנטינה. היא עשתה עבודה די טובה והיא מילאה את התפקיד נאמנה, אני פשוט ציפיתי מהדמות שלה להיות מעט יותר מאיימת ותככנית. אהבתי את הופעותיה בסצנת האפטר-קרדיט של ״האלמנה השחורה״ ובפרקים של ״הפאלקון וחייל החורף״, בהם היא הביאה אל המסך אלמנט של מסתורין ורמיזות שיש לה לא מעט כוח בידיים, מה שיצר תחושה מסוימת ומתבקשת של חוסר נוחות, כזו שאתה מצפה לקבל מתפקיד נבלי שכזה.
עם זאת, בסרט הזה היא עברה כפוליטיקאית רגילה וסדירה ללא כל ייחוד בולט. היא אולי מעוניינת להימלט ממעשי הנוכלות שלה מבלי לקחת אחריות על שום דבר (👀) ומבלי להגביל את שיטות הפעולה וההטעייה שלה, אך הופעתה נראית יותר מידי נינוחה וישירה. היא לא באמת זוממת קונספירציות בקנה מידה גדול, מה שמוציא כל איום אמיתי שהדמות שלה יכלה להשרות ולהוביל ליצירת חשש בעיני הצופים לשלום הגיבורים שלהם - מה שפולמן הצליח לעשות בצורה נהדרת עם סנטרי.
עיצוב האפקטים, הממוחשבים והפרקטיים כאחד, גם הוא בוצע בצורה מאוד ייחודית ויצירתית ביחס לפרויקטים של מארוול. מעבר להשקעה הבולטת בעבודת המצלמה שציינתי קודם לכן, אותם אפקטים הצליחו להעצים את רמת הסיכון שבפניו הדמויות עובדות, וליצור מיצגים די מלחיצים ומפתיעים - שעדיין נשארים יחסית קרובים למציאות ונמנעים מזליגה לכאוס מלאכותי ומבולגן במערכה השלישית, ״בור״ שסרטי קומיקס רבים נופלים אליו.
הבחירה האומנותית להציג ויזואלית את הריקנות הפנימית שאנשים חשים באמצעות צללים גדולים ואפלים הנוצרים בהיעלמות מיידית בין רגע, הייתה עוצמתית להפליא. היא יצרה תחושה של חוסר והיעלמות, נוכחות באין נוכח, המובילים לבלבול ולחוסר ודאות. היא מציגה באופן ויזואלי שריקנות כזאת אינה רק כואבת עמוק בפנים ושמדובר בנושא רציני ביותר, אלא שהוא גם יכול להשתלט על כולך ולהקריס אותך לחלוטין. השימוש הויזואלי בדמות ה-״וויד״ מעבירה את המטאפורה הזאת בדרך מושכת לצפייה, שמתעלה על הדיאלוג הכתוב. אני יודע שלא מדובר באופן נדיר להצגת חוויה כשמסתכלים על כלל ההיצע הקולנועי לרוחב התעשייה, אבל בין כותלי היקום הקולנועי של מארוול, מדובר בעוד סימן של יצירתיות ותעדוף יצירת ״קולנוע״ מעל לכל יעד אחר.
היה לי המון ביטחון בסרט הזה לפני שצפיתי בו. הטריילרים בישרו לי שזה עומד להיות פרויקט מאוד שונה, הלוקח את עצמו ברצינות שאת, יותר מהרגיל. ועם זאת, לא תפסתי בדעתי את רמת הרצינות אליה יגיע, והוא הצליח להפנט ולהמם אותי בכל פנייה בדרך - כך שהמערכה האחרונה לכדה את תשומת ליבי באופן מלא. אני רואה את ההצלחה הזאת כהישג אדיר עבור מארוול סטודיוס, שסוף סוף אפשרו לפרויקט לקבל קצת יותר זמן בתנור, וכן התירו קצת את הגבולות של שיטות העבודה הנוסחאיות והמרסנות שלהם. בעשייתם כך, הם אפשרו לאמני קולנוע מוכשרים ומנוסים להביא את הטאצ׳ האישי שלהם לתוך קנבס העבודה הענק של העולם הזה, וכן לחקור בצורה מעמיקה ואישית את הדמויות האלו.
אותם אנשים יצירתיים, שקיבלו סוף סוף את השליטה היצירתית שלהם, הביאו תוצר ייחודי ואיכותי לתוך שורת הפרויקטים של היקום הקולנועי של מארוול - כזה שבהחלט ניתן לקרוא לו, ללא כל צל של אירוניה, ״אבסולוט סינמה״. עכשיו רק נותר להמתין ולראות אם ״ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים״ יוכל לעקוב אחרי אותו העיקרון ולהביא חוויה מרעננת לצופים, כך שייצור ויעגן ביטחון מחודש בעיניהם במותג של מארוול. אני לא כל כך בטוח שכך זה ילך, אבל אני מניח שאנחנו ניווכח בתוצאה ביולי הקרוב.
״ת׳אנדרבולטס*״ אינו דומה לאף סרט אחר של מארוול סטודיוס שראיתם בעבר - בצורה הטובה ביותר. הם מתעסקים בנושאים המורכבים והקשוחים של בריאות הנפש, דרך העדשות הרציניות ביותר שהיקום הקולנועי אי פעם השתמש בהן ובקישור טבעי להבנה עמוקה של הדמויות המרכזיות שבו. הם לא מוציאים החוצה את הבדיחות והאקשן לחלוטין, אבל הם נותנים מספיק פוקוס בסיפור על מנת לשים דגש על המסר המיועד, כך שאנשים ירגישו כל חלק מהאינטנסיביות שלו מבפנים וגם מבחוץ, וכן יוכלו להבחין בקשיים האישיים שלהם עצמם מיוצגים על ידי הלא-גיבורים שהם רואים על המסך. בעוד שלא כל הופעת משחק בולטת לחיוב בקאסט העמוס הזה, פיו והארבור מביאים את החום והפגיעות הנדרשים על מנת לעגן את הסיפור הזה טוב מאוד במציאות, ופולמן מציג גם חן וגם איום בו בזמן, בדיוק כמו שחוסר יציבות נפשית עלולה לגרום לך להציג.
יחד עם מיצגים אומנותיים, מסגור חזותי חכם ופסקול מוזיקלי שמעורר מגוון רחב של רגשות, ניכר מאוד שכל אדם יצירתי בהפקה הזאת היה חלק מהותי בהשגת המטרה הנכספת - להפוך את הפרויקט הזה לחוויה הקולנועית הכי אינטרוספקטיבית שהם יכולים לספק בגבולות הגזרה הנתונים, לפני שהם מפזרים מעל את האלמנטים המצופים מתכני גיבורי על. הם לא רק מצליחים לעשות זאת, אלא הם ככל הנראה היחידים שאי פעם הצליחו לעשות זאת ב-MCU מלבד סרטי ״שומרי הגלקסיה״ של גאן. מארוול צריכים לתמוך בפרויקטים נוספים כמו כזה, מאחר ושמירה על עקביות שכזו תוביל את המותג שלהם ליעד לו הם משתוקקים יותר מכל - שיהיה להם רק סרטים טובים, וסרטים טובים יותר.
אני מדרג את הסרט הזה - 8.5 מתוך 10 🥣🌾
(בכוכבים - ½⭐⭐⭐⭐)
אם אתם מתמודדים עם קושי נפשי, מועקה על הלב, אשמה עצמית שלא מרפה או ריקנות שעוטפת אתכם מבפנים, אנחנו מעודדים אתכם להוריד אותם מליבכם ולדבר על זה עם קרוביכם - חברים, משפחה וכל אדם שאתם מרגישים קרובים אליו מספיק. אתם מוזמנים גם לדבר עם מוקד ער״ן (עזרה ראשונה נפשית), בטלפון 1201 או באתר העמותה. אתם לא לבד, ואתם באמת חשובים.
״ת׳אנדרבולטס*״ זמין בימים אלו בבתי הקולנוע בישראל ובאולמות המיוחדים - IMAX, 4DX ו-ScreenX.
מה דעתכם? מה אתם חשבתם על הפרויקט החדש והשונה של מארוול סטודיוס? והאם יש מישהו מחברי הת׳אנדרבולטס שאתם לא יכולים לחכות לראות ב-״הנוקמים: דומסדיי״? ספרו לנו בתגובות!
コメント