הוסף תגובה
“We are gonna need to do normal adult stuff" - סילביה”
אני כבר כמה שנים טובות טוען שאפל הדיחה את HBO והפכה להיות יצרנית התוכן הטלוויזיונית הטובה ביותר בעולם. כשאומרים זאת, רוב הדיונים והניתוחים מתייחסים לסדרות הדרמה של שירות הסטרימינג (ובפרט על סדרות המד״ב שלה) כמו ״ניתוק״ או ״סיילו״, ולמרות שהם לא טועים ואין ספק שאלו גולות הכותרת של השירות, קל לשכוח שהאמרה הזו נכונה גם לסדרות הקומדיה של אפל. סדרות כמו ״שרינקינג״ או ״טד לאסו״ למשל היו לא פחות איכותיות ומבריקות בדרכן מסדרות הדרמה של אפל, והן היו חלק חשוב ומשמעותי בתהליך של אפל לעבור להיות גוף הטלוויזיה האיכותי שהיא. אחת מאותן סדרות קומדיה הייתה ״הסטודיו״ של סת׳ רוגן, שעלתה מוקדם יותר השנה לשירות הסטרימינג. השילוב של הסאטירה נוקבת על הוליווד של ימינו יחד עם ההומור המטורף של רוגן, הפכו את הסדרה הזו עד מהרה לאחת מסדרות הקומדיה היותר מדוברות של השנים האחרונות ולסדרת הקומדיה המובילה (ובפער) בעונת הפרסים הקרובה. אבל מלבד כל זאת, הסדדה הזו הזכירה לי משהו נוסף. היא הזכירה לי את הסדרה ״אפלטוני״, שמייצגת את שיתוף הפעולה הנוסף בין אפל לרוגן. הסדרה עוקבת אחרי וויל (סת׳ רוגן) וסלביה (רוז ביירן), חברי ילדות שמתאחדים אחרי שנים של נתק ומפתחים קשר קרוב מחדש. היא אמנם נראתה פחות איכותית ומצחיקה מ-״הסטודיו״, אבל היא עדיין נדמתה כבעלת פוטנציאל רב להיות אחלה של סדרה קלילה וכיפית. כל זאת ועוד הובילו אותי די מהר להתחיל את העונה הראשונה, שעמדה במשימה די בגבורה, ולאחר מכן להמשיך באופן די מידי לעונה השנייה - שלצערי הדרדרה מפרק לפרק, והפכה להיות אחת העונות המעצבנות והמאכזבות ביותר שחוויתי השנה…
כפי שניתן להבין מהפסקה הקודמת, לעונה הראשונה של הסדרה היה קונספט עלילתי מאוד ברור. מה קורה כששני חברים ותיקים ממינים שונים מתאחדים, והאם הם מסוגלים לקיים מערכת יחסים אפלטונית (ולכן גם השם של הסדרה). הקונספט הזה נחקר די טוב במהלך אותה העונה, אבל בסיומה הוא גם די מיצה את עצמו, והציב את וויל וסילביה במצב שבו טיב מערכת היחסים בניהם ברור לחלוטין. בעקבות כך, הסדרה נאלצה להמציא את עצמה מחדש ולמזוג איזשהו רעיון מסדר לתוך הבלילה ששמה ״השטויות של רוגן וביירן״, כדי שיהיה איזשהו קו עלילה מסדר, ולו הקטן ביותר. אבל לצערי, היא נכשלה בכך ובגדול. לא בגלל העובדה שלא היו לכותבים וליוצרים שום רעיון חדש ומעניין, אלא בדיוק להפך, בגלל שהיו להם יותר מידי מהם. העונה החדשה מלאה בקווי עלילה שונים ומשונים, שלמרות שלכולם בסיס טוב ומעניין, אף אחד מהם לא נחקר מספיק לעומק, מה שמסתכם לעונה די חסרת פואנטה. במקום להתמקד במספר קווי עלילה בודדים (או חס וחלילה ברעיון מסדר אחד מוביל עם כמה קווי עלילה משניים), הכותבים בעונה החדשה בחרו להציג כמעט בכל פרק מספר קווי עלילה חדשים, ולקפוץ בניהם לבין אלו שהוצגו בפרקים הקודמים ללא הרף. הדבר יוצר חווית צפייה די מתישה, מה שמאוד לא אופייני לסדרות קומדיה. יש בעונה הזו חומר עלילתי שבקלות היה יכול להספיק לעוד עונה נוספת (אם לא 2). זה מרגיש כאילו במעין נסיון מוזר של לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, בכל פעם שלאחד הכותבים היה רעיון חדש, הוא נכנס אל תוך העונה. לא משנה עד כמה לא טבעי זה הרגיש, או על חשבון מה זה בא, ואין ספק שזה בהחלט פגע בסדרה. לא רק כי היא הופכת למבולגנת ומתישה מידי, אלא גם כי כצופה, לא מצאתי את עצמי מושקע באף אחד מאותם קווי עלילה. כשרובם הגיעו לרגע השיא הגדול שלהם, שהיה אמור לשלב יחדיו הומור ורגש כמו שאפל הוכיחה לא פעם ולא פעמיים שהיא יודעת לעשות, מצאתי את עצמי צופה בהם בחוסר אכפתיות מוחלט, וזה הדבר האחרון שסדרה צריכה לגרום לצופים שלה להרגיש כלפיה.
חוסר האכפתיות הזה פוגע לא רק בקווי העלילה של הסדרה, אלא גם בהומור והרגעים הקומים שלה. כפי שלורד ומילר אמרו לא מזמן בפאנל של ״פרוייקט הייל מרי״ בקומיקון סן דייגו, ״כדי שתוכל לצחוק ממשהו, צריך להיות לך אכפת ממנו״. פה זה לחלוטין לא המצב. יתרה מכך, נראה שכותבי הסדרה ידעו היטב את הבעיה שהם נקלעו אליה, ובניגוד לעונה הראשונה בה הם התבססו על קשר עם הדמויות בשביל רגעי ההומור, כאן הם התבססו כמעט אך ורק על רגעי ההומור בשביל הקשר עם הדמויות (סטייל ״הסטודיו״). אבל זה לא הלך להם בכלל. השינוי הדי פתאומי הזה גם הוביל בהתאמה להקצנה פראית בגודל ובסיטואציות של אותם אלמנטים, אבל במקום שכמו ב-״הסטודיו״ הקיצוניות והטירוף ישרתו את הסדרה ויהפכו אותה למצחיקה יותר ואיכותית יותר, פה קורה בדיוק ההפך. ההקצנה הזו גורמת ללא מעט מאותם רגעי קומדיה להפוך למטומטמים יותר, מביכים יותר ובעיקר קרינג׳יים יותר, עד כדי כך שמצאתי את עצמי לא פעם ולא פעמיים מסיט את המבט הצידה מרוב מבוכה וחוסר הנאה. ההומור הזה, שנע בין טמטום והשפלה פומבית של הדמויות השונות לבין הרצון של העונה לצאת צעירה, אדג׳ית ומגניבה שלא לצורך, לא רק הקנתה לעונה הזו תחושה מאולצת (כאשר לעיתים ממש הרגשתי שאחד מחברי צוות ההפקה של הסדרה יושב לידי על הספה ומסמן לי מתי לצחוק), אלא גם הופך אותה (בהעדר הקבלה טובה יותר) לסוג של סבאל׳ה חביב שמתחיל פתאום להסתובב עם כובע הפוך ולהגיד מילים כמו מזניב (או how do you do fellow kids). וכמו שאנחנו יודעים, זה אף פעם, אבל אף פעם, לא נגמר טוב.
למרות שהבעיות העלילתיות האלו בהחלט מורגשות במהלך כל העונה, פרק הסיום שלה הוא זה ששם את הזרקור הגדול ביותר עליהן - דווקא בגלל שהן לא קיימות בו כמעט בכלל. כשהגעתי לפרק הזה אחרי 9 פרקים שסבלו מאוד מאותן הבעיות, וראיתי שזמן הריצה שלו משתרע על לא פחות ולא יותר מאשר 40 דקות, קצת נחרדתי. אני אפילו מודה שהתחלתי אותו בלי יותר מידי חשק או רצון לצפות בו. אבל ככל שהתקדמתי במהלך הצפייה, ככה שמתי לב שאני הרבה יותר נהנה מהפרק הפעם. הדמויות היו הרבה יותר מחוברות למציאות והרבה פחות מוגזמות, הרגעים הרגשיים עבדו הרבה יותר טוב ואפילו רגעי הקומדיה המופרעים הצחיקו אותי הרבה יותר. נוצרה בפניי לא רק חווית צפייה כיפית ומהנה במיוחד, אלא גם פרק מצוין של קומדיה במיטבה. אבל איכשהו ולמרות שבאמת ובתמים נהנתי מאוד מפרק סיום העונה, כשכתוביות הסיום עלו, מצאתי את עצמי איכשהו רק כועס ומאוכזב יותר ויותר מהסדרה בגללו. הרגשתי ככה כי אחרי שעונה שלמה, בה פרק אחרי פרק מצאתי את עצמי מאוכזב בכל פעם מחדש, קיבלתי פרק שהראה לי בצורה הכי טובה שאפשר את הפוטנציאל החבוי של הסדרה במלוא תפארתו. הוא הראה לי שכשסוף סוף הכותבים והיוצרים השכילו להוריד רגע רגל מהגז, להפסיק לשנייה לנסות ולהצחיק בכוח ובכל מחיר, ונתנו לדמויות ולקווי העלילה זמן לנשום ולהתפתח בקצב נכון ובלי יותר מידי בלאגן כאוטי שלא לצורך - נוצר פרק כיפי קליל ומקסים, שעשה לי שמח וטוב בלב. עצם קיומו של פרק שכזה (במיוחד בתור פרק סיום) הכעיסה אותי במיוחד, כי הוא היה ההוכחה הניצחת לכך שאותו בלאגן עלילתי, והומור מוגזם וקרינג'י, היו בחירה מודעת בהחלט. לא הייתה שום סיבה שכל תשעת הפרקים הקודמים של הסדרה לא ישדרו את אותה התחושה הקלילה והכיפית, בטח ובטח כאשר זה הכיוון הטבעי והאינטואטיבי של הסיפור והדמויות. עצם העובדה שאנחנו מקבלים פרק שכזה רק בסוף העונה, אחרי מסע ארוך ודי מפרך (ואפילו מתיש), גורם לו לא רק להראות כסוג של פרס ניחומים, אלא מוזיל את העונה כולה. הוא משדר תחושה מזלזלת של התנשאות ויציאת ידי חובה. ואני לא אוהב שמזלזלים בי.
הסיבה העיקרית שבכל זאת כן הצלחתי להפיק איזושהי הנאה מסוימת מהסדרה בכלל, ומרגעי הקומדיה שלה בפרט, הייתה תצוגת המשחק של העונה, שהייתה טובה מאוד. הדמויות השונות, חדשות וישנות כאחד, היו דמויות מאופיינות היטב, ולמרות הבעיות העלילתיות הרבות של העונה החדשה, ניכר שהשחקנים השונים עשו ככל שביכולתם כדי לספק את החוויה הכי טובה שאפשר, ואין ספק שכל אחד מהם מתאים לטייפקאסט של הדמות שלו כמו כפפה ליד. לא משנה עד כמה התפקיד של אותם שחקנים היה גדול או קטן, ועד כמה התסריט או הסצנה בה הם לקחו חלק היו מביכים להחריד, הם כולם עושים את עבודתם נאמנה, והיא שזו שמצליחה גם להציל לא מעט סצנות במהלך העונה (אם כי לא את כולן). יחד עם זאת, מי שבולטים בתצוגות המשחק שלהם מעל כולם היו כמובן שני השחקנים הראשיים של הסדרה, סת' רוגן שמגלם את דמותו של וויל, ורוז ביירן שמגלמת את דמותה של סילביה. השניים משחקים את הדמויות שלהם באופן מדויק (וזאת מבלי להזכיר את העובדה שרוגן משתתף ברוב הסצנות הכאוטיות של הסדרה גרמה להן לעבור הרבה יותר חלק בגרון), אבל יתרה מכך והרבה יותר חשוב, הקשר והכימיה בניהם עובדים בצורה פנומנלית. ביירן ורוגן בהחלט מצליחים להעביר את התחושה של אותם חברים ישנים מעולמות שונים שהחיים שלהם מתנגשים אחד בשני שוב ושוב ושוב בצורה פנומלית.רוגן וביירן הם אלו שסוחבים את הסדרה על גביהם, עד כדי כך שקשה לי לחשוב על זוג שחקנים אחר שהיה מצליח להעביר את אותה התחושה של מערכת יחסים משונה בצורה טובה כמוהם. הם לגמרי מתאימים אחד לשני, והסצנות שלהם ביחד הם תמיד הסצנות המצחיקות, מהנות ומרגשות ביותר במהלך העונה. לא משנה עד כמה הסיטואציה אליה הם נקלעו הייתה מגוחכת או מטומטמת, הם ומערכת היחסים בניהם תמיד, אבל תמיד, היו נקודת אור בולטת במיוחד.
ברוב רובה של הסדרה, היא מצולמת ומבוימת בצורה די סטנדרטית ולא מרשימה במיוחד (ואין עם זה שום דבר רע). אבל יחד עם זאת, יש שתי סוגי סצנות ששווה להתעכב עליהן גם מהפן הזה. סוג הסצנות הראשונות הן הסצנות הכאוטיות והמבולגנות של הסדרה, שעם כמה שלא אהבתי את ההגזמה הפראית שבהן, אני לא יכול להודות שהן לא היו מבוימות היטב. הן אולי לא בוימו בצורה מבריקה וחדשנית כמו ב-״הסטודיו״, אבל הם עדיין בוימו בצורה מספיק טובה, כך שהבלאגן יעבור בצורה חלקה מבחינה ויוזאלית, ותתרום לכאוס שאותן הסצנות ניסו לייצר. הסצנות השניות היו הסצנות בהן הדמויות השונות נמצאות בדרכים, וספציפית כאשר הן נוסעות במכוניות. במהלך הסצנות האלו, העובדה שהן צולמו על סט צילומים ועל גבי מסך ירוק הייתה מאוד בולטת לעין, והיה ניתן די בקלות להבדיל בין המכונית ששוכנת לה באותו אולפן ממוזג לבין המסך הירוק עליו הלבישו את הכבישים השונים של דרום קליפורניה. זה קצת פגם באמינות של אותן הסצנות בעיניי. זה אמנם לא הדבר הכי חשוב בסדרה הזו, וכנראה שבתרחישים אחרים כנראה והייתי מעלים עין, אבל במצב הנוכחי זה הרגיש כמו עוד קיסם במדורה של הבעיות שלי עם העונה הנוכחית. זה לא ממש שיפר את ההנאה שלי מהצפייה בה, וחבל.
עם כל אולפן או גוף שידור אחר היה חתום על הסדרה הזו, כנראה שהייתי קצת יותר סלחן. אבל כאשר אפל היא זו שנותנת את הגושפנקא, קצת קשה שלא להתאכזב ממנה ומהעונה השנייה של הסדרה ״אפלטוני״. נכון, היא לא עונה גרועה והיא לא טלוויזיה מחרידה, ואין ספק שיש לה שחקנים מצויינים שכיף לראות על המסך, לצד רעיונות עלילתיים מעניינים ומיוחדים. אבל לצערי, השילוב של הרצון העז שלהם לשלב כמה שיותר קווי עלילה ולהגזים ולהתאמץ להיות מצחיקים כמה שרק אפשר ובכל רגע נתון, הופכים אותה לטלוויזיה מתישה. תוסיפו על זה את העובדה שבסופו של דבר אנחנו מקבלים פרק סיום שמראה לנו איך הסדרה יכולה וצריכה להראות באמת, ותקבלו עונה שהמילה הכי טובה שמגדירה אותה, לצערי, היא המילה ״אכזבה״.
ציון שלנו:
בינוני
הטוב
הרע
פסק הדין
חשוב לזכור שגדול יותר זה לא תמיד טוב יותר
העונה השנייה של הסדרה ״אפלטוני״ החלה את שידוריה באפל טי וי פלוס עם פרק נוסף בכל יום רביעי.
העונה החדשה של ״בית הדרקון״ ב-HBO Max מחזירה אותנו אל תוך העולם של ווסטרוז, היישר לנקודה שבה עצרנו בסוף העונה השנייה. אחרי הכנות רבות לקראת קרב משמעותי שישנה את סדרי הכוחות בממלכה, אנחנו סוף סוף זוכים לראות אותו במלוא הדרו. האם העונה החדשה מצליחה לספק לצופים שוב את הדרמה ואת האקשן שהם כל כך אוהבים לראות בעולם ״משחקי הכס״?
הסרט החדש בסדרת ״צעצוע של סיפור״ של פיקסאר מעמיד את הצעצועים במלחמה אל מול החברה החדשה של בוני - הטאבלט ליליפאד. הנחישות של ג׳סי לנתק את בוני מהמסך, לחבר בינה לבין ילדות אחרות בנות גילה ולהימנע מנטישה מדאיגה נוספת תוביל אותה למסע בלתי צפוי, במהלכו שתיהן יכירו קצת יותר טוב את החברים שעלולים להימצא במסך ומעבר לו. האם ההתמכרות של האנושות לעליית הטכנולוגיה מצליחה להצדיק את חזרתו של המותג הותיק והאהוב לסרט נוסף וחמישי במספר, גם אחרי כל הסגירות העלילתיות?
ב-8 השנים האחרונות כולנו נחשפנו בצורה כלשהי לסדרת הטלוויזיה ״קופה ראשית״. היא התחילה בתור סדרה קטנה מסוג ה-״מוקומנטרי״ (דוקומנטרי מתוסרט) והפכה מהר מאוד לאחד מסדרות הקאלט הגדולות והאהובות ביותר בתעשייה הישראלית. אחרי חמש עונות, ועונה שישית שתעלה בהמשך השנה, עובדי הסופר מגיעים בפעם הראשונה למסך הגדול! אך האם יש הצדקה לקיומו של הסרט? או שזאת מסחטת כספים שאיבדה את הקסם שלה?
