ביקורת: ״הסטודיו״ - הוליווד במיטבה

“Movies! Movies! Movies!”

תודה לאפל על הגישה המוקדמת לפרקים!

זה אמנם לא מאוד מפתיע, אבל התעשייה ההוליוודית היא ככל הנראה התעשייה שהכי השפיעה על החיים שלי. למעשה, זה אפילו לא יהיה מוגזם לומר שלתעשייה הזו ולתוצריה יש חלק משמעותי במי שאני כיום. במרוצות השנים, היא יצרה עבורי לא מעט רגעים מיוחדים שנחקקו לי בזכרון, גרמה לי להוציא סכומי עתק על טיולים וכנסים ברחבי העולם, והובילה לאוספי מרצ' עצומים שאני שומר עליהם בקנאות רבה (למרות שאם תשאלו את המשפחה שלי, הם בוודאי יגידי לכם שהם מיותרים). בשנים האחרונות היא הפכה לאספקט כל כך מרכזי ומשמעותי בחיים שלי, שאני משקיע בו כמעט את כל הזמן הפנוי שלי. ככל שעברו השנים כך האהבה שלי אל התעשייה הזו וההשפעה שלה עליי גדלו וגדלו. וככל שזה קרה, ככה נחשפתי יותר ויותר אל מאחורי הקלעים שלה, שבמקרים מסוימים (כמו ״שלגיה״ או ״בלייד״ למשל) היו יותר מעניינים ומרתקים מהתוכן עצמו. לא מעט פעמים הרגשתי שרציתי לראות סרט או סדרה על מאחורי הקלעים של פרויקטים מסוימים, יותר מאשר את הפרויקטים עצמם. לכן, כשאפל שחררו בהפתעה ודי משום מקום (כמו שהם מאוד אוהבים לעשות) את הטריילר הראשון לסדרת הקומדיה שלהם ״הסטודיו״, מצאתי את עצמי מאוד מאוד מסוקרן. אחרי הכל, סדרת קומדיה שכזו, שמדברת וצוחקת על כל הרע והטוב של התעשייה המשונה הזו, היא דבר שרציתי כבר די הרבה זמן. תוסיפו על זה את העובדה שמדובר בסדרה של אפל, שאני באופן אישי מחשיב כיצרנית הטלויזיה הטובה ביותר כיום, וכי מדובר בסדרה בהובלתו של סת' רוגן, שאני מאוד מתחבר אל סגנון ההומור שלו, ותבינו מכל זה מובן שמדובר בפרויקט עם פוטנציאל רב. ואחרי שצפיתי בכל פרקי העונה הראשונה, אני יכול לקבוע בוודאות מוחלט שהסדרה לא רק מממשת את הפוטנציאל הזה, אלא גם מצליחה להתעלות מעליו. היא מספקת את מה שמסתמנת להיות הפתעת השנה בטלוויזיה ואת סדרת הקומדיה הטובה ביותר שראיתי מזה שנים.

סדרת הקומדיה הטובה ביותר של העשור - מתוך ״הסטודיו״ באדיבות אפל

כולם אוהבים את הוליווד

כדי להיות סדרת קומדיה כזו מוצלחת, הרבה לפני שהיא צריכה להעביר ביקורת על הוליווד או לזרוק רפרנסים לסרטים או מושגים שרק פלח קטן באוכלוסייה מכירים, היא צריכה להיות מצחיקה ומהנה עבור כל הצופים בה. וזו, משימה שהיא עומדת בה בגבורה. גם אם נניח בצד לרגע (אבל רק לרגע!) את כל הסאטירה המאוד ייחודית ומוצלחת שהיא מצליחה להציג על התחום ואת החוויה המיוחדת שהיא מספקת עבור מי שמכיר את התעשייה ההוליוודית על בוריה, היא מכילה בתוכה אינסוף רגעים קומים וקורעים מצחוק שפונים לכולם, ויצחיקו אתכם לא משנה מה אתם יודעים או לא יודעים על הוליווד. הסיבה העיקרית לכך היא שההומור שמוביל אותה הוא הומור פשוט אך איכותי. מצד אחד, לא מדובר בהומור ילדותי או קרינג'י, ומצד שני, לא מדובר בהומור עילאי ומתנשא. מדובר במשהו אחר, בוגר מצד אחד אבל קליל מצד שני, שמשלב בתוכו את כל סגנונות הקומדיה השונים. החל מבדיחות גסות, דרך משחקי מילים ועד קומדיית סלאפסטיק, הכל מבוצע באיזון מושלם, שלא מגזים לכיוון אחד. הדיוק הזה יוצר בסופו של דבר מעין תמהיל קומי איכותי, שיגרום לכם לצחוק בקול רם עד שתכאב לכם הבטן, לא משנה מי אתם.

תצחיק אתכם לא משנה מי אתם - ״הסטודיו״ באדיבות אפל

הבלאגן חוגג

למעשה, הפן הקומי והבסיסי ביותר של הסדרה הזו עשוי כל כך טוב, שהוא בעיני הסיבה העיקרית לכך שהסדרה מצליחה לתפוס את הכאוס והחוויה ההוליוודית השלמה בצורה מדויקת. מחד, אם אתם אנשים שרק מחפשים סדרה קומית קלילה ומצחיקה, אתם תהנו מהכאוס והבלאגן שמתרחש בכל סצנה ומהסיטואציות המטורפות והקורעות שהוא מייצר על המסך, מה שיחבר אתכם לעולם הסדרה. מאידך, אם אתם אנשים שיחסית מעורים בפרטים ומכירים את הטרנדים השונים בהוליווד, אתם תרגישו כאילו כל אותם סיפורים ומעשיות שאתם קוראים עליהם ברשתות השונות מתעוררות מולכם לחיים בצורה הכי ביזארית ומוקצנת שאפשר. הבנייה הזו מובילה לכך שלא משנה מאיזה קצה של הסקאלה אתם מגיעים, הסדרה יודעת איך להביא אתכם אל נקודת המיזוג, המשלבת את הטירוף של הוליווד יחד עם ההומור הנהדר של העלילה. בנוסף, הסדרה שמחולקת לעשרה פרקים, מסודרת כך שכל פרק בוחן ומתמקד בקונספט או באספקט אחר שקשור לתעשיית הקולנוע האמריקאית. החל מתהליך הליהוק לתכנים ועד לתקופת הפרסים הנכספת, אנחנו מתמקדים כל פעם בחלק אחר במסע הפיתוח של אולפני קולנוע במהלך השנה. זו החלטה מצויינת של הסדרה, לא רק כי היא מצליחה להדגיש ולהראות איך כל חלק בהוליווד כאוטי בפני עצמו והשילוב בניהם כאוטי אף יותר. הבחירה הזאת מספקת מבנה מסודר וברור שגם עובד נהדר, ומצליח להציג את תעשיית הקולנוע על מגוון היבטיה, שתבדר אתכם.

הבלאגן שעושה את הוליווד - מתוך ״הסטודיו״ באדיבות אפל

כל סרט צריך תסריט

אף על פי שהחלוקה הזו לפרקים שמתמקדים בקונספטים שונים בתעשייה היא החלטה טובה ונכונה, יש לה חסרון אחד, שהוא בעיניי החסרון היחיד בסדרה כולה. היא פשוט מרגישה בעיקר כמו אסופה של ״וואן-אופים״ שלא ממש מקושרים בניהם, מאשר סיפור אחד ארוך ורציף. עצם העובדה שכל פרק מתמקד בסיפור וקונספט אחר אמנם עוזר לנו להתחבר ולהציג את התעשייה ההוליוודית בצורה המדוייקת ביותר שאפשר, אבל במקום מסוים, זה דבר שפוגע פוגע בסדרה. גם כי הוא גורם לה להרגיש יותר כמו סדרת אנתולוגיה מאשר סדרה עלילתית רציפה (אם כי לא בדיוק), וגם כי בשילוב העבודה שלא כל הפרקים אחידים ברמתם, הוא גורם לנו להרגיש את ההבדלים ברמת הפרקים באופן הרבה יותר חד וברור. אין ממש עלילה קוהרנטית ומתמשכת, פיתוח דמויות או שינוי במערכות יחסים ועמדות כוח, אלא הצגה של אותן הדמויות שוב ושוב, כפי שהן נבנו לנו בפרק הראשון של הסדרה, בסיטואציות שונות ומשונות של התעשייה ההוליוודית. זה גורם למקום שלהן בתור דמויות להדחק קצת הצידה, וחבל.

ראינו כבר לא מעט פעמים איך כתיבת פיתוח דמויות מופתית בסדרות קומדיה אחרות של אפל, כמו ״שרינקינג״ או ״מסע אגדי״, שדרגו אותן בכמה רמות מעל השאר. במקום שמעט הפרקים ששמים דגש יותר מרכזי על הדמויות השונות מאשר על האספקט ההוליוודי התורן יהיו הפרקים הטובים והאיכותיים ביותר של העונה, הם דווקא הגרועים שבהם. אם כי חשוב לציין שאין באמת פרקים גרועים בסדרה, רק כאלו פחות מוצלחים.

תקועים במקום - מתוך ״הסטודיו״ באדיבות אפל

הוליווד כדמות

יחד עם זאת, להבדיל מסדרות קומיות אחרות, המחסור בפיתוחי דמויות ועלילה קוהרנטיות מתמשכות לא מאוד מפריע לי במקרה הזה, משלוש סיבות עיקריות. הראשונה וההכי פחות חשובה, היא שלמרות שהסדרה אכן מרגישה כמו אסופה של ״וואן-אופים״, היא לא מנותקת לגמרי, וכן יש בה חלקים קטנים וקווי עלילה שמופיעים ומתפרשים על גבי כמה פרקים. למשל, קו העלילה על הפקת הסרט של ״קול אייד״, שמוזכר בצורה כזו או אחרת בלפחות ארבעה מתוך עשרת פרקי הסדרה. זה אמנם לא מהווה תחליף ראוי לגמרי לבעיה, אבל עצם זה שמרבית הדמויות העיקריות עוברות מסע (קטן ככל שיהיה) שמתפרש על גבי יותר מפרק אחד, בהחלט מצליחה לחפות על כך בקונטקסט המאוד ספציפי של הסדרה. הסיבה השנייה והחשובה יותר, היא שבניית ואפיון הדמויות השונות נעשית באופן כל כך מופתי, שהן פשוט מספיקות בשביל הקונספט של הסדרה. הפרק הראשון של הסדרה, שמתמשך על גבי כמעט שעה, מנצל בצורה מאוד חכמה את העובדה שיש לו כמעט כפול זמן מסך מכל הפרקים האחרים בסדרה. לאורכו הוא מאפיין את כל הדמויות הראשיות שמרכיבות את צוות המנהלים הבכיר של האולפן המומצא המרכזי, אולפן קונטיננטל, בצורה פנומנלית, שזה פשוט מספיק מכאן והלאה. תוך פרק אחד הצלחתי להבין בדיוק מי נגד מי, מה הדינמיקה בין הדמויות השונות ולזכור את השמות, התפקידים וההתנהגות של כולם (שהיו מדוייקים מאוד אם יורשה לי להוסיף). הפרק הראשון והשני (שעולה יחד עם הפרק הראשון ונחשב בעיניי לאחד הפרקים הכי טובים בעונה) מציבים את אותן הדמויות בסיטואציות הזויות ומצחיקות עד דמעות, מה שיוצר אצלי בן רגע חיבור די חזק איתן, שהספיק על מנת להחזיק ולהישאר במהלך כל העונה. אבל הסיבה השלישית והחשובה ביותר היא שהסדרה בנויה מספיק טוב כדי שעצם זה שהדמויות הן לא מרכז עולמה, לא גורע ממנה יותר מידי. בסופו של דבר, מדובר בסדרה קומית שהיא סאטירה נוקבת על הוליווד. ולכן, מטבעה, מדובר בסדרה שהדמות המרכזית בה היא הוליווד. ותכל׳ס, במקרה הזה זה הרבה יותר מבסדר גמור.

הוליווד יותר חשובה מהדמויות - מתוך ״הסטודיו״ באדיבות אפל

הסטודיו האמיץ בהיסטוריה

אם כבר עסקינן בביקורת והסאטירה שהסדרה הזו מציגה על הוליווד, אז אלוהים אדירים כמה שהסאטירה הזו ביקורתית, אמיצה ומטורפת! אני יודע שאמרתי שגם מי שלא בקיא בתעשיה ההוליוודית יהנה מהסדרה הזו, ואני עדיין עומד מאחורי האמרה הזו, אבל אם אין ספק שככל שאתם מכירים את מאחורי הקלעים של הוליווד יותר טוב, ככה אתם יותר תהנו מהסדרה. במקום לברוח או להתעלם מהבעיות והתופעות שקיימות בהוליווד (שכולנו מכירים) ולהציג את התעשייה רק מהצד החיובי והכיפי שלה, כמו שלא מעט סדרות וסרטים עושים ועשו, הסדרה הזו מחליטה להכנס בהן ב-200 קמ״ש ואוזרת אומץ להציג את הוליווד גם מהצדדים הפחות מדוברים ופופולאריים שלה, שנחשבים יותר טאבו. אין אספקט או תופעה שקשורה בהוליווד בכלל, ובתעשיית הסרטים בפרט, שלא מדוברים או מבוקרים בצורה הכי נוקבת, חריפה, קיצונית ומדויקת שקיימת. זה אספקט חשוב שהסדרה מתמקדת בו (אולי החשוב ביותר), שעובד בצורה נהדרת והופך אותה לעוד יותר מיוחדת בעיניי. אין פרות קדושות מידי עבור הסדרה וכל נושא, לא משנה עד כמה הוא כואב או לא מדובר, נשחט בצורה הכי ברוטאלית שאפשר (בקטע טוב) במהלכה. זה לא רק יצר עבורי לא מעט רגעים של הלם מוחלט, בהם עצרתי את הפרק והחזרתי אותו אחורה כדי לוודא שאכן שמעתי טוב את המשפט המטורף שנאמר הרגע (בפרק 7 יש רגע שאני עדיין לא מאמין שהופיע על המסך), אלא גם סיפק לסדרה תחושה של כנות מאוד נדירה בימינו. הרגשתי שיוצרי הסדרה הבינו שהרבה מן הקהל שיצפה בסדרה הזו הוא קהל שמכיר את הוליווד לא פחות טוב מהם, ולכן במקום לנסות ליפות עבורנו את המצב, הם פשוט מציגים לנו אותו כפי שהוא, בצורה הקיצונית והמגוחכת ביותר שלו. במקום שהסדרה תצחק עלינו, היא צוחקת יחד איתנו.

הסדרה הכי אמיצה שראיתי לאחרונה - מתוך ״הסטודיו״ באדיבות אפל

לאפל אין אלוהים, אבל יש להם הרבה כסף

את אותה סאטירה קיצונית ומצחיקה עד כדי כאב הסדרה מעבירה בעזרת שני אלמנטים עיקריים. הראשון שבהם הוא שהסדרה מאוד, אבל מאוד עדכנית. היא לא מבזבזת את הזמן לדבר ולבקר נושאים כלליים ואמורפיים שהיו רלוונטים להוליווד של לפני עשור, חמש שנים או אפילו שנתיים, אלא מתמקדת בכל הבעיות והנושאים הבוערים של התעשייה בחודשים האחרונים. בחיי שאני לא יודע איך הם הצליחו לשמור על כזו רלוונטיות בתעשייה שמשתנה בקצב מסחרר, בהתחשב בעובדה שהתסריטים של הסדרה נכתבו לפני שנה לפחות. הרגשתי לא מעט פעמים כאילו הידיעה החדשותית האחרונה שקראתי לפני כמה שעות בטוויטר או הנושא הבוער של הימים האחרונים, מוצגים בפני באופן מדויק, מפורט וקורע מצחוק, וזה הצליח להרשים אותי ולהפתיע אותי עד מאוד. אבל האספקט השני וההרבה יותר משמעותי הוא השימוש שלהם בהופעות אורח, שאני לא יכול להדגיש מספיק כמה הן היו מטורפות לחלוטין. הסדרה לא מסתפקת בהעברת ביקורת או סאטירה נוקבת באופן כללי או בעזרת מותגים מומצאים, כמו שעשו בלא מעט סרטים וסדרות אחרות שעסקו בנושא. בסדרה הזו אפל בחרו להשתמש אך ורק בשמות של מותגים, שחקנים ואירועים אמיתיים בלבד (למעט מקרה אחד בולט). הם רוצים לצחוק על סרטי גיבורי על? אז הם מזכירים את מארוול ואת דיסני בשמם המלא. הם מזכירים שם של שחקן או במאי מוערך בהוליווד? אז הם דואגים שהוא יופיע בגופו וקולו, גם אם זה רק לכמה שניות בודדות. אפילו כשהם רוצים לצחוק על חברות טכנולוגיה שקונות או מקימות אולפני סרטים וטלוויזיה עם כל הכסף המיותר שיש להן, הם לא חוששים להפנות את הביקורת הזו בפה מלא גם אל אמאזון אבל גם על אפל בעצמם.

אלו כמובן רק חלק מהנושאים בהם הסדרה עושה שימוש באירועים ואנשים אמיתיים, ואני באמת לא יודע איך אפל השיגו את האישורים החוקיים ואת הסכמת החברות והאנשים להופעות ולשימוש שלהם בסדר. אך אין ספק שמדובר בהשקעה מאוד, אבל מאוד חכמה מצידם, והיא מבוצעת בצורה כל כך מדויקת ומבריקה, שמלאה בחן וטוב טעם. היא לא רק מצליחה לספק מגוון רגעים שלא האמנתי שאני רואה על המסך וגרמו לי להתפקע מצחוק, אלא גם הוסיפו לה פן נוסף וחשוב מאוד של אמינות, שחיברה את הסאטירה והביקורת שהסדרה מנסה להעביר למציאות באופן ישיר ומיידי. בנוסף, חשוב לי להגיד שהאזכורים הללו והופעות האורח השונות הם לא דבר חד פעמי. בכל אחד מהפרקים השונים יש מספר לא מבוטל של אזכורים שונים למותגים אמיתיים והופעות אורח של אושיות מאוד בכירות ומפורסמות בתעשייה - אפילו כאלו שאינם מעולם המשחק. וככל שהפרקים מתקדמים, כך גם הרמה, הכמות והאיכות שלהן עולות. פרק 8 במיוחד מנצל את הקונספט הזה למקסימום, וכך אנחנו מקבלים את פיסת המדיה שעושה את השימוש הכי טוב, מבריק וחדשני בקונספט של הופעות אורח שראיתי בחיי. פרק 8 מכיל בתוכו את הקמיאוז הכי טובים שראיתי אי פעם. כן כן, גם יותר מאלו של מארוול.

האזכורים והקמיאוז הטובים בתעשייה - מתוך ״הסטודיו״ באדיבות אפל

היפוך תפקידים

כדי להצליח להעביר את אותה הסאטירה והטירוף שמתרחש בהוליווד ברמה יומיומית בצורה אמינה, אנחנו צריכים קאסט שיהיה מבריק לפחות כמו התסריט והקונספט של הסדרה. ולמרות שכאמור הדמויות של אותו הקאסט נדחקות קצת הצידה בפיתוח שלהן במהלך הסדרה, המשחק של כל אחד ואחת מהם דווקא מרהיב ביותר. כל הקאסט, ובמיוחד השחקנים הראשיים שלו, עושים עבודה מבריקה בזמן שלו על המסך ומתאימים לתפקיד שלהם כמו כפפה ליד. הם מצליחים לגלם את תפקידם בכאוס הברוטלי של הוליווד בצורה מושלמת. החל מסת' רוגן (שנמנה בין יוצרי הסדרה), שמגלם את מאט ראמיק, המפיק שמגשים את חלום חייו והופך להיות המנהל החדש והטרי של אולפני קונטיננטל, דרך קאת'רין אוהרה שמגלמת את פאטי לי המנהלת הקודמת שמודחת מתפקידה על ידי גריפין מיל, ראש תאגיד המדיה המחזיק בבעלות האולפן שאותו מגלם בריאן קרנסטון, ועד אייק ברינהולץ וצ'ייס סוי וונדרס, שמשחקים את סאל ספרשטיין וקווין האקט, המנהלים הזוטרים יותר הכפופים ישירות למאט - כולם נותנים תצוגת משחק נהדרת, שמצליחה להפיח חיים בדמויות שלהם ובאפיון ובאופי הספציפי שלהם באופן מדויק. המשחק שהם מביאים מצליח להוות חלק לא מבוטל בהנאה שלי מאותן דמויות שמרכיבות את הבלאגן ההוליוודי. בנוסף, כפי שאמרתי, הסדרה מלאה בהופעות אורח של השחקנים והאנשים המוכשרים והמפורסמים ביותר בתעשייה, מה שמוביל לכך שהסדרה מלאה בעשרות תצוגות משחק נוספות וקטנות, אך איכותיות במיוחד. הדבר הזה הפתיע אותי במיוחד, בהתחשב בעובדה שהרבה מהופעות האורח האלו היו של במאים שונים או של אנשים שנמצאים מאחורי הקלעים של תכנים, כמו מרטין סקורסזה למשל, ודי הופתעתי לטובה מכך שרובם מוכשרים מול המצלמה כמעט כמו שהם מוכשרים מאחוריה.

אבל מעל כולם מתעלה האחת והיחידה, קאת'רין האן, שככל שאני רואה אותה ביותר פרויקטים, ככה אני מתאהב בה יותר ויותר. האן מגלמת את דמותה של מאיה, מנהלת השיווק של האולפן, שנאלצת לשווק ולהתמודד עם השגעונות החדשים של צוות המנהלים ושל הביקורת הציבורית, והיא פשוט נולדה לתפקיד הזה. האן, שכבר הפגינה יכולות קומיות לא פעם ולא פעמיים, מצליחה לתפוס באופן מדויק למדי את האופי של מנהלת השיווק היצרתית והמבריקה, ובו בזמן מוחצנת ותחמנית, ולספק את אחת מהתצוגות הקומיות הטובות ביותר בקריירה שלה. הופעת המשחק שלה הצחיקה אותי עד דמעות. דמותה של מאיה הייתה הדמות האהובה עליי ביותר בסדרה, והרבה מזה בזכות הניואנסים הקטנים של האן שהיו מדויקים ומבריקים. היא גונבת את ההצגה בכל רגע שהיא מופיעה על המסך, והתלונה היחידה שלי היא שלא קיבלנו יותר זמן מסך שלה. אני לגמרי רואה אותה מועמדת באמי הקרוב על פרס שחקנית המשנה הטובה ביותר בקומדיה.

האן מבריקה בתפקידה - מתוך ״הסטודיו״ באדיבות אפל

כאוס ויזואלי

את כל זה מלווה צילום ובימוי יוצאים מן הכלל, שהיו ללא ספק האספקט שהכי הפתיע אותי בסדרה. הצילום והבימוי של הסדרה הצליחו לתפוס באופן מדויק ויוצא דופן את הבלאגן והכאוס שהעלילה והמשחק מנסים להעביר, ואלו עוברים לצופה גם בצורה ויזואלית בצורה שהיא לא פחות ממושלמת. התפיסה הזאת נעשית בעזרת הרבה מאוד אספקטים שונים, כמו שימוש בעיקר בצבעים חמים והרבה מהם על מנת לגרום לצופה להרגיש שהוא בסוג של חגיגה מבולגנת ובלתי נגמרת, או בחירת זוויות צילום מיוחדות שגורמות לסביבה להרגיש חיה. אבל בפועל, הדבר שהכי תורם לתחושה הוא העובדה שכל הסצנות בסדרה הן ״וואן שוט״ (או לכל הפחות ערוכות בצורה כזאת). כן כן, מה ששמעתם, כל סצנה וסצנה בסדרה הזו מציגה את עצמה כשוט מתמשך, ואין ספק שמדובר בבחירה מאוד חכמה לצילום הסדרה. לא רק כי זה קונספט מאוד יצירתי, שמבוצע היטב וגורם לסדרה להתבלט בנוף גם מהבחינה הזאת, אלא כי הוא פשוט ממחיש בצורה טובה מאוד את הבלאגן היומיומי ששורר באולפן הוליוודי. עצם העובדה שהסצנות השונות מצולמות בוואן שוטים ״מאלצות״ אותנו להיות עדים לרקע של האולפן בזמן שהעלילה של הפרק מתרחשת, מה שחושף אותנו להתרחשויות שוליות שקורות ברקע, שלא היינו שמים לב אליהן אחרת ומדגיש כמה אולפן הוליוודי עמוס כל הזמן. בנוסף, עצם העובדה שמדובר בהרבה וואן שוטים מחוברים ושלא עושים קאט בלי סיבה, אילץ את במאי הסדרה לבנות את הפריים בצורה חכמה ויצירתית, מה שמשדרג את הויזואלית של הסדרה בעוד רמה. במקביל, כאשר המצלמה כן זזה במהלך אותן הסצנות, המעבר נהיה יחסית מהיר וקצבי, וזאת בכדי לשמור על הקצב המהיר והכאוטי של העלילה והסיפור. זה מוסיף עוד רובד ויזואלי קטן וחביב שתורם לסדרה, שמשדר את אלמנט הלחץ, כמו כן את התחושה שהצופה נמצא במרכז העניינים וכמו הדמויות בסצנה - לא באמת יכול לברוח מהסיטואציה.

ויזואליות מרהיבה - מתוך ״הסטודיו״ באדיבות אפל

מוזיקה קלאסית

אספקט טכני נוסף, שאני לרוב לא מרבה לציין בביקורות שלי, הוא המוזיקה שבלטה פה מאוד לחיוב. המוזיקה שמלווה את הסדרה כולה היא מוזיקת ג'אז קצבית (סטייל ״בבילון״), שמאוד מזוהה עם תור הזהב של הוליווד בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת. המוזיקה הזו מתאימה לסדרה לא רק כי היא עוד רפרנס הוליוודי קלאסי, שיגרום לצופים שבקיאים בהיסטוריה של הוליווד לחייך מאוזן לאוזן, אלא גם כי בהיותה מוזיקה קצבית ומהירה, היא משתלבת באופן משולם עם אווירת הבלאגן והחיפזון שמייצרים העלילה והמשחק. היא מצליחה לחזק ולשדרג אותם בכך שהיא משדרת את אותה התחושה במקביל אליהם, בחוש נוסף בחוויה מעבר לראייה.

גם האוזניים נהנות - מתוך ״הסטודיו״ באדיבות אפל

הקאט הסופי

לא משנה כמה אתם חושבים ש-״הסטודיו״ טובה, היא כנראה טובה אף יותר. השילוב של בימוי מרהיב שמורכב מעשרות וואן שוטים מיוחדים, יחד עם משחק נהדר של הקאסט לכל רוחבו ועלילה שהכילה אינסוף רגעים שגרמו לי לצחוק בקול רם, יוצר סדרת קומדיה איכותית ביותר. תוסיפו על זה את הסאטירה הנוקבת, הבוגרת והאמיצה על תעשיית הקולנוע בכלל והוליווד בפרט שראיתי לאחרונה (ואולי אי פעם) ששוחטת את כל הפרות הקדושות שבעולם, הרלוונטיות העצומה שלה לימינו, ואת השימוש המבריק והקיצוני שלה בשמות של מותגים אמיתיים ובעשרות הופעות אורח של האנשים המוכשרים ביותר בתעשייה, ותקבלו את אחת מחוויות הקומדיה הטובות ביותר של העשור האחרון, אם לא הטובה ביותר שבהן. בהתחשב בכך שלצד הסדרה הזו, אפל עתידים להריץ את ״ניתוק״ בתקופת הפרסים הקרובה בקטגוריית הדרמה, צפוייה לתפוח הגדול תקופת פרסים מאוד משמעותית ואף הטובה ביותר בתולדותיה, שייתכן ותוכיח באופן חד משמעי שאפל הם יצרני הטלוויזיה הטובים ביותר כיום, בדרמה וקומדיה יחדיו.