"ניתוק" עונה 2 פרק 10: הנצחון הנעלה של קולד הארבור

הכתבה מכילה ספוילרים לפרק סיום העונה בעונה השנייה של ״ניתוק״.

הנצחון הנעלה של קולד הארבור - מתוך ״ניתוק״ צילום מסך

גבירותי ורבותיי עשינו את זה! אחרי מסע מפרך מרתק שהתפרש על פני עשרה שבועות, סוף סוף הגענו אל פרק הסיום האפי של העונה השנייה של ״ניתוק״, שהציג לנו את הניצחון הנעלה של קולד הארבור, ואיזה ניצחון משובח זה היה. במשך שעה ורבע חווינו סצנה אחרי סצנה של מסע מטלטל ומרגש, שטרף את כל הקלפים, וחשף לא מעט תגליות משמעותיות ומפתיעות, ובמקביל סיפק לנו את תצוגת הבימוי הטובה ביותר של בן סטילר עד היום, ואת תצוגת המשחק המרשימה ביותר של הסדרה, שככל הנראה תזכה אותה בכל הפרסים האפשריים בתקופת הפרסים הקרובה. על אף הציפיות הגדולות שלי מהסדרה (שאם קראתם את הביקורת שלי עליה, אתם יודעים שהיא בהחלט עמדה בהן לדעתי), הפרק הזה תפס אותי לגמרי לא מוכן, ובעזרת שילוב מדויק של כל מה שהזכרתי קודם לכן, הצליח להחזיק אותי מרותק אל הספה מתחילתו ועד סופו. כשסיימתי לצפות בו בפעם הראשונה (וגם בשנייה והשלישית) מצאתי את עצמי כל כך המום ונדהם, שהמשכתי לחשוב עליו עוד ימים רבים לאחר מכן. אבל דווקא בגלל זה ודווקא בגלל שהוא פרק כל כך ייחודי ומרהיב, ככל שחשבתי עליו יותר ויותר ככה הבנתי שהוא עוד עלול להיות הטעות הפתאלית ביותר של הסדרה.

כל כך טוב שזה נורא - מתוך ״ניתוק״ באדיבות אפל

כדי להבין מדוע מדובר בטעות שכזו אף על פי שמדובר בפרק כל כך טוב ומספק (ולמעשה דווקא בגלל זה), אנחנו צריכים לנתח את הפרק הזה דרך הנושא המרכזי שלו - הכאב. המשמעות והקונספט של כאב הם פשוטו כמשמעו הנושא המרכזי של הפרק. כל אחת מהדמויות השונות, חיצוניות ופנימיות כאחד, מתמודדות עם הנושא המורכב הזה בדרך האישית שלהם, אבל בו זמנית הכאב משמש כסוג של שפה אוניברסלית, שאפילו מצליחה לחצות את מחסום הניתוק (עוד על כך בהמשך), מה שהופך אותו להיות גם התמה המרכזית של הסיפור שחושפת בפנינו לא מעט מהמסתורין שנבנה עבורנו בשתי העונות.

הבנה גורלית

מיד לאחר הפתיח, שמגיע בפעם הראשונה ללא סצנה מקדימה, על מנת שלא לקטוע את הרצף העלילתי של הפרק, אנחנו ממשיכים בדיוק מהמקום שבו עצרנו בסוף הפרק הקודם (ממש מאותו הפריים), כאשר אנחנו חוזרים הישר אל בקתת הלידה ורואים את קובל ניגשת ישר לעניינים ושואלת את מארק הפנימי והמאוד מבולבל האם הוא סיים את קולד הארבור. היא לא מניחה לו לרגע, עד שהיא מקבלת ממנו תשובה ולשמחתה (ולשמחתנו) היא שלילית. מעבר לעובדה שזו בחירה מצוינת לפתוח את הפרק בכזו מהירות ואינטנסיביות, שיוצרת אצלנו חיבור מיידי אליו ואל העלילה שלו, זו גם בחירה שמדגישה את הבלבול וחוסר ההבנה של מארק הפנימי, שבפעם הראשונה מתחיל להבין את גודל ההשפעה שיש לו על לומון ועל מארק החיצוני. הסיבה היא שבדיוק כמונו הצופים, גם מארק הפנימי נזרק הישר אל תוך העלילה בלי יותר מדי הסברים או הכנה. לוקח לו כמה שניות (וקצת עזרה מדבון) כדי להתאפס על עצמו, אבל ברגע שהוא עונה לקובל שהוא לא סיים אותו, והיא משיבה לו בתגובה ובהקלה רבה כי מיס קייסי או יותר נכון ג'מה עדיין בחיים, נופל לו האסימון בפעם הראשונה שיש לו השפעה ישירה על המצב שלה ובכך גם באופן ישיר על הכאב של מארק החיצוני. קל לשכוח את זה בין כל ההתרחשויות של שלושת הפרקים שקדמו לפרק הזה, אבל למעשה עד לנקודה זו מארק הפנימי כלל לא היה מודע לגודל ההשפעה שלו על מארק החיצוני. הוא לא יודע על קומת הבדיקות, הוא לא יודע על הקשר הישיר בין שמות התיקים שלו לחדרים השונים, והוא בעיקר לא יודע שיש לו השפעה ומעורבות ישירה בכל זה, ועכשיו כשקובל מספרת לו על זה בפעם הראשונה, ניכר שהוא פתאום מבין את גודל האחריות שלו, אבל בו זמנית גם לא ממש יודע מה לעשות עם זה. בנוסף, הבחירה האמנותית לדון ולהציג את ההשפעות והכאב שלומון גרמו למארק החיצוני דווקא מעייניו של מארק הפנימי, היא בחירה יצירתית במיוחד. לא רק כי היא מקדמת את הסיפור והעלילה של מארק הפנימי, אלא גם כי היא ממשיכה לדחוף לקצה את מחסום הניתוק, ומחזירה אותנו פעם נוספת לשאלה האם פנימי וחיצוני הם אחד אחד או שניים שונים. הבחירה הזו גורמת למארק הפנימי להבין בפעם הראשונה את מימדי הכאב של מארק החיצוני, ולהבין שהוא לא היחיד שסובל מכל מה שקורה. במקביל, דרך ההצגה הזו גורמת למארק הפנימי להבין שהקשר בינו לבין מארק החיצוני הרבה יותר עמוק ומשמעותי מאשר סתם שני אנשים זרים שבמקרה חולקים גוף פיזי.

מתוודע לאחריותו - מתוך ״ניתוק״ צילום מסך

השיחה של מארק הפנימי עם דבון וקובל, בה הוא לאט לאט מבין את גודל המצב וההשפעה שלו עליו, גורמת לכך שמארק הפנימי נקרע מבפנים. מצד אחד הוא רוצה ומאמין שצריך להפיל את לומון, אבל מהצד השני הוא מבין שמה שקובל ודבון מבקשות ממנו (ובסופו של דבר מה שהוא רוצה בעצמו), יוביל לכך שהוא יאלץ להקריב את חייו. הדבר הזה יוצר אצלו תחושה שדבון וקובל מנסות לנצל אותו ולגרום לו להקריב את חייו ואת חייהם של כל הפנימיים בשביל להציל את ג'מה, דבר שהוא לא בטוח שהוא רוצה לעשות, גם אם זה המעשה הנכון. כדי לנסות לשכנע אותו שזה לא המצב, קובל ודבון מביאות לו מצלמה שבתוכה נמצא מסר ממארק החיצוני. הן מבקשות ממנו לצפות במסר ולהקליט תגובה, מה שמוביל לאחד הסיקוונסים הטובים ביותר של הסדרה כולה, בו מארק הפנימי ומארק החיצוני מתקשרים אחד עם השני. זה אחד הסיקוונסים החשובים ביותר בסדרה כולה, ומעבר לכך שהוא עשוי ומבוצע בצורה פנומנלית, הוא גם מכיל בתוכו כמה חשיפות ורגעים חסרי תקדים. ראשית, זו הפעם הראשונה אי פעם (לפחות למיטב ידיעתנו) שפנימי וחיצוני, מדברים אחד עם השני ללא פילטרים של לומון. זו בעצם הפעם הראשונה שמחסום הניתוק נשבר, אבל יתרה מכך הוא נשבר בצורה כזו שמאפשרת לשני החלקים שמרכיבים אותו להתקיים זה לצד זה במקביל. בניגוד למיזוג מחדש, מארק הפנימי ומארק החיצוני לא הופכים לאדם אחד (או מתים כמו שקרה לפיטי), אלא הם מתקיימים במקביל, ומתקשרים אחד עם השני. זה השג כל כך חסר תקדים, שלא רק שהוא מצליח לשבור את מכונת השליטה של לומון לחלוטין(עליה דיברנו בניתוח לפרק 8), אלא שהוא גם תופס את מארק החיצוני והפנימי בהלם מוחלט. הם אמנם היו מודעים זה לזה כל השנים האלו, אבל זה אף פעם לא היה בצורה כה חיה וממשית כמו שקרה במהלך הסיקוונס הזה, וההפתעה והלם על הפנים של שניהם בהחלט ניכרת ומצליחה לשדר באופן מושלם עד כמה הסיטואציה וההשג הזה כל כך אבסורדיים.

עצם המפגש הלא מפולטר הזה מוביל לכך שבפעם הראשונה אדם חיצוני מתייחס למארק הפנימי כשווה לו. במהלך כל הסדרה מועבר לפנימיים שהם לא באמת בני אדם וכי החיצוניים עליונים עליהם (כמו למשל בסרטון התגובה לבקשת הפיטורים של הלנה להלי בעונה הראשונה), אבל כורח הנסיבות מוביל לכך שמארק החיצוני מתייחס למארק הפנימי כשווה אליו. מארק החיצוני אינו רודה במארק הפנימי או מפקד עליו, אלא דווקא מדבר איתו בגובה העיניים, מחמיא לו ומתעניין בשלומו ובחייו, ומקבל ממנו יחס שהוא מעולם לא קיבל מאף חיצוני עד כה. למעשה, לפני שבכלל מארק החיצוני מספר לו על תהליך המיזוג מחדש, ומנסה לשכנע אותו לשתף איתו פעולה כשווה בין שווים, הוא קודם כל מתנצל בפניו בשיא הכנות על הסיוט שהוא גרם לו לעבור במשך השנתיים האחרונות, ולוקח אחריות על הכאב שהוא גרם לו בעקיפין, דבר שתופס את מארק הפנימי ממש לא מוכן. זו הפעם הראשונה אי פעם שמישהו חיצוני מכיר במארק הפנימי ובכאב שלו ברצינות, דבר שהוא לא ציפה שיקרה אף פעם (בוודאי שלא מהחיצוני של עצמו).

כשמארק פגש את מארק

מכאן אנחנו עוברים לסשן של תגובות בין שני המארקים, שמקיימים דיון פורה בניהם על מה ואיך צריך לעשות כדי להפיל את לומון ולהציל את ג'מה. הסשן הזה מתחיל בקצב רגוע וחביב, ובמהלך כמה התגובות הראשונות נשמע שיש שיח חיובי ואופטימי בין השניים. הדיאלוג שלהם מועבר בעיקר דרך מסך המצלמה, שמסמלת את הקשר הפיזי בניהם, מה שממשיך את הקו של תחילת הפרק כאשר אנחנו ממשיכים לראות את הכאב של מארק החיצוני דרך עיניו של מארק הפנימי ואת הכאב של מארק הפנימי ולהפך. עצם ההצגה הזו מדגישה את העובדה, שלמרות שהם בסופו של דבר שני אנשים שונים שחולקים גוף פיזי, כל אחד מהם חווה כאב שהשני לא היה מודע לו (עד לאותו הרגע). כאשר הם עדים לאותו הכאב בעזרת אותה המצלמה, שכאמור מסמלת את הגשר הפיזי בניהם, הם הופכים את חווית הכאב המשותפת שלהם לגשר רוחני שמקשר אותם אחד לשני בצורה הרבה יותר משמעותית מאשר הקשר הפיזיולוגי ביניהם. אנחנו ממשיכים בקצב הזה ובצורה הזו במשך כמה דקות, אבל ברגע שנושא המיזוג מחדש עולה על הפרק, ניכר שהשיח בין השניים מדרדר במהירות. הצילום והבימוי של הסיקוונס שעד עכשיו היו איטיים ושקטים כדי לשדר את אותה תחושת כאב משותפת והכלה הדדית משתנים בין רגע, והופכים להיות הרבה יותר מהירים וחדים. יש הרבה יותר קאטים, שמצליחים להעביר את העובדה שהיחסים בין השניים (שעד עכשיו נראו חיוביים ביותר), מדרדרים במהירות והרגשות המרכזיים שעד עכשיו היו סליחה, הכלה ומחילה, הופכים עד מהרה לרגשות של כעס וניצול, במיוחד מצידו של מארק הפנימי, שהשילוב של הסיטואציה עם חוויות העבר מצליח להאפיל על היחס המכבד של החיצוני שלו כלפיו (ותכלס אי אפשר להאשים אותו בזה), עד כדי כך שבסופו של דבר הוא מטיח בפני החיצוני שהוא נצלן שמבקש ממנו להקריב את כל מה שחשוב לו.

חווית העבר שמעפילה על ההגיון - מתוך ״ניתוק״ צילום מסך

כשמארק החיצוני רואה את התגובה הזו הוא מתחיל לזעום לא כי הוא כועס על הפנימי שלו (כלומר לא באופן ישיר לפחות), אלא בעיקר כי הוא מתוסכל מכל הסיטואציה ולא יודע איך לשכנע אותו, שהוא באמת דובר אמת ובעדו. בנסיון הייל מרי אחד אחרון הוא קורא לדבון וקובל כדי לבקש עזרה בשיח, קובל מבקשת לדבר עם מארק הפנימי ביחידות, וטוענת שהיא יכולה לעזור לו לשנות את דעתו. מארק החיצוני נואש ואין לו יותר מידי מה להפסיד, נענה לבקשה ובזמן שדבון יורדת בחזרה למטה הוא נכנס אל הבקתה ומאפשר למיס קובל לנהל עם מארק הפנימי שיחה. במהלך השיחה שסוגרת את הקטע הזה ואת פתיחת הפרק כולו קורים שני דברים מאוד מעניינים, שמאדירים את חשיבותו של מארק הפנימי. הראשון הוא שקובל, שכבר מזמן חצתה את הרוביקון, עושה את מעשה הבגידה הגדול ביותר בלומון שהיא יכולה לעשות, ומספרת לו לפרטי פרטים (כמעט) את כל מה שאפשר לדעת על העבודה שלו בלומון. היא מספרת לו את מה שאנחנו כצופים כבר יודעים מפרק 7, וחושפת בפניו את המשמעות האמיתית של המספרים, ואיך הם משפיעים על ג'מה, ולמעשה מציבה אותו בפעם הראשונה בחייו הקצרים בעמדה שבה מעתה והלאה הוא נושא באחריות למעשים שלו, כי מעכשיו והלאה מארק הפנימי כבר לא יכול לטעון שהוא לא יודע מה עושה ולאיזה נזק העבודה שלו גורמת. בנוסף, אם לא די בכך, רגע החשיפה הזה משמעותי עבור מארק הפנימי מסיבה נוספת, שכן הוא משמש גם כאקט של אמון וכסוג של Leap of faith מצידה של קובל (שמייצגת גם את מארק החיצוני). זו הפעם הראשונה שהם מספקים לו מידע קונקרטי וסודי, שלא בצורה מסתורית, ובכך הם בעצם משדרים לו שהם סומכים עליו, ושהם באותו הצד איתו, תחושה שכאמור הוא לא חווה מאף חיצוני עד היום.

הדבר המשמעותי השני קורה מיד לאחר מכן, כאשר מארק הפנימי שבשלב הזה עצם החשיפה הזו בלבד עדיין לא מספיקה לו, מחליט לצאת החוצה מהבקתה ולסיים את הדיאלוג. אלא שרגע לפני שהוא עושה את זה, ובזמן שקובל רודפת אחריו בתחנונים שינסה להבין שמיזוג מחדש הוא הפתרון האמיתי, הוא משגר איום כלפי דבון וקובל ואומר שאם הדבר הבא שהוא רואה לא יהיה קומת המנותקים הם יכולים לשכוח מהעזרה שלו בנושא. בשניה שהוא משגר את האיום הזה מארק הפנימי יוצא מהבקתה ולתדהמתו ולתדהמתנו הצופים, בעזרת מעבר יפיפה אנחנו רואים שהוא אכן מתעורר לחיים בחזרה בקומת המנותקים. המעשה הזה ודרך התצוגה שלו, לא רק מצליחים פעם נוספת להעביר בצורה מושלמת את חווית הניתוק מהצד של הפנימי, אלא גם משמשים כמתן האמון האולטימטיבי מצד מארק החיצוני במארק הפנימי. עצם זה שמארק החיצוני נענה לבקשתו של מארק הפנימי ומחזיר אותו אל קומת המנותקים למרות שהוא לא קיבל את הבטחתו המפורשת שיעזור להם, מעידה בפני מארק הפנימי שהוא סומך עליו לחלוטין. במעשה הזה מארק החיצוני משדר למארק הפנימי ללא מילים, שהוא יודע עד כמה הוא כואב ועד כמה ההקרבה שהוא דורש ממנו אדירה, אבל שבו זמנית הוא באמת זקוק לעזרתו ושהוא מאמין בלב שלם שעל בסיס אותו חיבור רוחני שנוצר בניהם על בסיס אותו כאב משותף, הוא יבין את זה ויאמין ויסמוך על מארק החיצוני בדיוק כמו שמארק החיצוני סומך עליו. בנוסף, עצם העובדה שגם אנחנו כצופים לא רואים מה קרה בין הרגע בו מארק הפנימי יצא מבקתת הלידה ועד שהוא חזר אל קומת המנותקים רק מחזקת את התחושה הזו. למרות שאנחנו יכולים לנחש ולשער שקובל סיפרה את כל תוכן השיחה גם למארק החיצוני ולדבון, עצם זה שאנחנו לא יודעים את זה בוודאות גורמת למארק הפנימי להיות בעמדת הכוח הגדולה ביותר שהיה בה אי פעם, כאשר גם אנחנו הצופים וגם מארק החיצוני סומכים עליו שיעשה את הדבר הנכון.

האולטימטום שנענה בחיוב - מתוך ״ניתוק״ צילום מסך

השלמת פערים

בזמן שמארק הפנימי מתעורר בקומת המנותקים, ומתחיל לעכל את כל מה שקרה מול הציור הגדול והמפואר של ״הנצחון הנעלה של קולד הארבור״, המעלית נפתחת ומתוכה יוצאת הלי, שמסתערת עליו בחיבוק עז. השניים הולכים יחד אל עבר המשרד שלהם, ועוברים במסדרונות של קומת המנותקים שהפעם הם אינם לבנים כלל וכלל, אלא שחורים ואפלים, מה שמסמל את הכאב הרב ושפל המדרגה אליו הגיעו מארק והלי פנימית וחיצונית. כאשר הם מגיעים אל משרדם, הם רואים בובה בגודל אמיתי של קיר איגן, שעומד לצפות בהם (או יותר נכון במארק) בזמן שהוא משלים את קולד הארבור, דבר שמדגיש את חשיבות היום הזה והפרויקט עבור לומון. השניים מתיישבים אחד ליד השני, אבל שניה לפני שמארק ניגש אל הקובץ ומסיים אותו, הלי והוא פותחים בשיחה ומעדכנים אחד את השני בכל מה שקרה. מארק מספר להלי על כל מה שקרה בבקתת היולדות, ואילו הלי מספרת לו על השיחה שלה עם ג'ים איגן שהתרחשה במקביל, ועל כך שטען שהוא רואה בה את קיר. השיחה עליה הלי מספרת היא למעשה סוג של תמונת מראה לשיחה של מארק הפנימי עם מארק החיצוני. במהלך השיחה הזו, בדומה למארק גם הלי קיבלה בפעם הראשונה פידבק חיובי ומילים מעצימות ממישהו חיצוני (ולא סתם מישהו חיצוני, אלא ג'ים איגן בכבודו ובעצמו). בניגוד לפידבק החיובי שהגיע ממארק החיצוני, הפידבק הזה הרבה יותר אינטרסנטי ומסתורי. בעוד שמארק החיצוני אמר למארק הפנימי שהוא מצטער ורוצה לעזור לו, ג'ים אומר להלי רק דבר אחד, שהוא שונא את הבת שלו (מה שבצורה מצחיקה מאוד מעיד גם על הכאב הקטן והמאוד משונה שג'ים איגן חווה בעצמו), ושהוא רואה בה את קיר, ולכן היה מעדיף אילו היא הייתה הבת שלו (אף על פי שזה לא נאמר באופן ישיר אלא שודר בעקיפין). על אף שמדובר לכאורה במחמאות, אלו לא מחמאות שנובעות מאכפתיות או דאגה עבור הלי אלא מאינטרסנטיות של ג'ים. הוא לא אומר לה שהוא אוהב אותה חלילה, או שהוא רוצה בטובתה, או שהוא מאמין בה חס וחלילה, אלא רק אומר לה מחמאות שהיא צריכה לשמוע, כדי לנסות ולהעביר אותה לצד שלו, זאת בניגוד מוחלט לכל השיחה של מארק החיצוני ומארק הפנימי, שנבעה מדאגה אמיתית וכנה. בגלל אותם מניעים מושחתים, לא רק שנסיון השכנוע הזה לא עובד בכלל, אלא הוא מגדיל לעשות ויוצר נזק לג'ים ולומון, כי בעקבותיה בפעם הראשונה הלי מגלה אמפתיה כלפי הלנה, אותה היא תיעבה עד עכשיו. בדיוק כמו שמארק בנה על בסיס הכאב המשותף שלו חיבור בין הפנימי לחיצוני, גם הלי נפגשת עם הכאב של הלנה ויוצרת איתה חיבור על בסיסו (חלש יותר וחד צדדי בשלב הזה). היא מבינה את האמת הפשוטה, שלמרות שאין ספק שהלנה היא אדם נורא שהעביר אותה גיהנום, גם היא חווה כאב מאותם אנשים וגורמים כמוה, ובעוד שזה לא תירוץ ליחס של הלנה עבור הלי, היא בהחלט יכולה להבין ולהזדהות עם הכאב הזה.

קו המשווה

אחרי שהלי ומארק מסיימים לעדכן אחד את השני בכל מה שקרה, הם מתחילים לדון באופציות שעומדות בפניהם ואיך הם צריכים לפעול. בעוד שבהתחלה הם מעלים את הפתרון הקל והפשוט של לא להשלים את הקובץ, ובעצם לדחות את הקץ הנורא כמה שאפשר, הם נוטשים את הרעיון הזה במהרה ומגיעים אל שתי מסקנות מרכזיות שמשכנעות אותם לפעול. הראשונה, היא שלמרות שייתכן שקובל ומארק החיצוני משקרים להם, קיים הסיכוי שהם לא, וקטן ככל שיהיה, הם לא יכולים להתעלם ממנו. היחס של מארק החיצוני וקובל כלפי מארק הפנימי, יחד עם העובדה שבסופו של דבר הם שמו אותו בפעם הראשונה מתחילת חייו בעמדת הכוח, עם אמון עיוור ומוחלט בו, בשילוב אותה השיחה עם הלי, שהיתה הקש ששבר את גב הגמל, גורמים למארק להבין שיש פה סיכוי ראשון אמיתי להפיל את לומון, ויתרה מכך גם להציל חיי חפים מפשע, והם לא יכולים להרשות לעצמם לוותר עליו. אחרי הכל הם יודעים איזה סבל וכאב לומון גרמו לכל מי שהיה קשור אליהם בשביל הניצול האישי שלהם, ובניגוד גמור אל לומון, מארק והלי לא יכולים לעמוד מהצד ולתת למעגל הסבל הזה להמשיך להתקיים, גם אם זה אומר שזה פוגע בהם באופן אישי. המסקנה השניה והמכרעת יותר, היא שלא משנה באיזה תרחיש הם יבחרו, הם לא יוכלו לחיות את החיים שהם רוצים. הם (ובעיקר הלי) מבינים באופן סופי, שלא משנה מה יקרה מכאן והלאה הם לא יצליחו לשרוד את זה בשלום. לא קיים תרחיש שבו שניהם יוצאים מקומת המנותקים, וחיים את החיים שהם מדמיינים יחד, או כפי שקובל אמרה למארק הפנימי ״לא יהיה לך ולהלי ר. סוף שמח״. זו הבנה עצובה וכואבת מאוד שמשמת מעין כאב משותף של מארק הפנימי והלי, ובסופו של דבר מזוקקת למשפט אחד ויחיד שעושה קווץ בלב: ״אבל אני היא״. כאשר הלי אומרת את המשפט הזה בקול, היא מודה בפעם הראשונה בפה מלא במסקנה שהתבשלה אצלה מאז תחילת העונה למעשה (וקיבלה סימוכין ותוקף במהלך השיחה עם ג'ים איגן), והיא שלמרות שהיא רק ניסתה להכחיש ולהלחם בזה כמה שרק אפשר, בסופו של דבר היא הלנה והלנה זו היא. הלי לא יכולה לברוח מזה, לא בפן של הכאב המשותף שהן חולקות, ולא בפן של החיים שאחרי לומון, כי בדיוק כמו שמארק החיצוני והפנימי הם בבסיסם שני אנשים שונים שחולקים גוף פיזי ככה גם הלי והלנה, אלא שבניגוד אליהם, הלנה לא תתן לעולם להלי להיות שווה אליה. כשמארק שומע את המשפט הזה, גם הוא מבין את המסר הזה, ותוך כדי שהוא דומע בשקט הוא מגיע יחד עם הלי למסקנה, שהמעשה הנכון הוא להוציא את התוכנית לפועל, כי זה הדבר הנכון והמוסרי ביותר לעשות לפנימיים והחיצוניים כאחד. אז הוא מתחיל לזקק בפעם האחרונה את קולד הארבור.

מארק מזקק ומזקק, ותוך כדי הוא והלי מנהלים שיחה על מקומות בעולם שהם מכירים. מעבר לכך שזהו רפרנס די ברור ובולט אל סצנת הפתיחה של הסדרה ואל הפעם הראשונה שמארק והלי תקשרו אחד עם השני, בשאלון ההתחלה הביזארי והמוזר שעובר כל עובד מנותק, ובמהלכו מתבקשים העובדים למנות שם של מדינה בארצות הברית, זו גם משמשת כמעין שיחת חולין אחרונה לפני שהבלאגן מתחיל. זה סוג של עוד רגע אחד אחרון ואינטימי בין השניים, שסוגר מעגל ונותן להם זיכרון פרידה מתוק ואהוב, שהם ינצרו לנצח, רגע לפני שהם עומדים לבצע את ההקרבה הגדולה בחייהם. במהלך אותה שיחה, כאשר הלי מונה שמות של מקומות שהיא מכירה, היא מזכירה את קו המשווה. הבחירה בקו המשווה, ממשיכה את ההתעסקות בשוויון, וכשהלי אומרת את זה בעצב היא משדרת לנו ולמארק פעם נוספת, שהיא לעולם לא תוכל לחיות בקו המשווה יחד עם הלנה. מיד בסיומה של אותה שיחה ואחרי ששניהם נצרו את הרגע הזה טוב טוב בליבם ובמוחם, מארק לוחץ על המקלדת, ומזקק זכרון שמח אחד אחרון שמשמש כהקבלה מושלמת, לשיחה שהתקיימה רק לפני רגע בינו לבין הלי. הוא מסיים את קולד הארבור באופן סופי ורשמי, ומוציא את התוכנית הגדולה שלהם לפועל.

סיבה למסיבה

מיד כשמארק מסיים לזקק את קולד הארבור כל האורות כבים, ולאט לאט מתחיל לזרום עשן לחדר, כאשר ברקע מתנגנת המנגינה האייקונית מהשיר B.O.M.B.S (שהיא פחות או יותר המנגינה הכי אפית בעולם), פנסים עולים מן הרצפה ומאירים בזרקור ענק את הפסל (האנימטרוני מסתבר) של קיר איגן, שמשבח את מארק על השלמת הפרוייקט, מה שהופך אותו לאחד האנשים החשובים בהיסטוריה. הקטע הזה מעיד על כך שהשלמת קולד הארבור הייתה כל כך חשובה עבור לומון שהיא הכינה עבור סיומו סצנה כזו סינמטית, וגם כדי להאדיר את רמת ההישג (שבשלב הזה עדיין לא ברורה לנו לגמרי), אלא גם כדי להכין אותנו הצופים ולשדר לנו שהנה אחרי כל כך הרבה מאמץ וצפייה הרגע הגדול של העונה מגיע, והוא מגיע בגדול! כשקיר מסיים את נאום הפתיחה שלו, הוא מפנה את תשומת הלב ואת הזרקור אל מר מילצ'ק, שנכנס באיחור משעשע אל החדר, ומתחיל לבצע סטנדאפ ביזארי ומוזר ביותר, שנגדע די מהר בעקבות חילוקי דעות אומנותיים בין הבובה המדברת של קיר איגן לבין מילצ'ק. אני מודה שעד עכשיו אני לא בטוח שהבנתי את מטרת הסטנדאפ הביזארי הזה עד הסוף, אבל אני לא חושב שזה משנה כי מיד לאחריו מגיע החלק האומנותי האמיתי והמרשים של הפרק ושל הסדרה כולה, כאשר מחלקת מחול ושעשוע נכנסת ומתחילה לבצע נאמבר מוזיקלי מרהיב להמנון של לומון וקיר בהובלתו של לא אחר ממר מילצ'ק בכבודו ובעצמו.

הסצנה הזו והנאמבר הזה תופסים אותנו הצופים ואת מארק והלי לגמרי לא מוכנים ומכניסים אותנו להלם מוחלט, כי מי לעזאזל ציפה שעשרות נגנים יתחילו לבצע כוריאוגרפיה מסובכת שכזו, אבל למעשה זו בדיוק כל המטרה של הנאמבר הזה. הסחת דעת אחת גדולה. אנחנו רואים איך בזמן שהלי ומארק (וגם אנחנו) יושבים אל מול התזמורת המהפנטת הזו, הם שוכחים לגמרי מכל התוכנית האצילית שלהם להפיל את לומון ולשחרר את ג'מה. הסצנה בנויה ככה שכל כמה זמן, כשהמוזיקה של התזמורת עדיין ממשיכה להתנגן, אנחנו רואים איך לומון ממשיכים לקחת את ג'מה ולקדם אותה אל עבר החדר האחרון בהחלט בקומת הבדיקות, בזמן שמארק והלי מבזבזים זמן יקר כשהם עומדים בהלם מוחלט מול התזמורת ולא יודעים מה לעשות עם עצמם. זו הסחת הדעת המושלמת שמראה עד כמה לומון נמצאת צעד אחד לפני כולם, ואיך לכל מעשה ומעשה שלהם יש תכלית אמיתית ורצינית, ושגם אם על פני השטח מדובר במשהו שנועד לרווחת העובדים או כהכרת תודה הוא בסופו של דבר לפני הכל ואחרי הכל משרת את האינטרסים שלהם בלבד.

לוקח למארק והלי כמה דקות טובות להתאפס על עצמם, אבל בסופו של דבר ההפסקה שנוצרת בין הנאמבר הראשון לשני נותנת להם את הצ'אנס שהם היו צריכים כדי להתאושש מההלם והתוכנית מיד חוזרת לפעולה. הם מדברים ביניהם על תזמון הפעולה ומחלקים את העבודה ביניהם, כאשר הלי תבצע את הסחת הדעת ולא תרד לקומת הבדיקות (בחירה חכמה מאוד, בהתחשב בעובדה שאם היא היתה יורדת היא היתה הופכת להיות הלנה), ומארק יתחיל במסע אל עבר מסדרון היצוא וקומת הבדיקות. השניים מסתכלים אחד לשני בעיניים ובאקט אחרון של אהבה ופרידה עם קריצה לאותו זכרון אחרון שנצרו ביחד ממש לפני כמה סצנות, הלי קוראת אל עבר מארק ״נתראה בקו המשווה״, והולכת להוציא את חלקה לפועל בזמן. מארק מחכה כמה שניות ולעיניהם של מחלקת מחול ושעשוע, בורח מהמשרד ומתחיל במסע אל עבר מסדרון הייצוא.

לחם ושעשועים הם הסחת הדעת המושלמת - מתוך ״ניתוק״ צילום מסך

ניתוק רגשי

בזמן שכל זה קורה הסחת הדעת של לומון מצליחה לספק להם מספיק זמן כדי להביא את ג'מה אל החדר של קולד הארבור (ואת ג'ים איגן שיצפה בה), ולהכניס אותה לתוכו מה שסוף סוף חושף אותנו ליעודו של הפרויקט. בזמן שג'מה נכנסת לחדר אנחנו רואים ומבינים שני דברים עיקריים. הראשון הוא שהיא צל של בנאדם. אנחנו לא יודעים למה זה קורה אבל נראה שהגרסא הפנימית שלה הפעם לא רק מנותקת מהזכרונות שלה ומהגרסאות הפנימיות והחיצוניות האחרות שלה, אלא גם מהרגשות והמחשבות שלה. להבדיל מכל הפנימיים שראינו עד כה, כשהיא מתעוררת בפעם הראשונה בחדר היא לא מתחילה לשאול שאלות, כמו מי היא או איפה היא נמצאת, אלא היא עומדת שם במבט חלול מביטה קדימה ומחכה להוראות, כי מסיבה כלשהי התיק הזה ניתק אותה מהרגשות שלה כבת אדם באופן כללי. למעשה, הניתוק הרגשי שלה כל כך חזק ואבסולוטי שאפילו כאשר דוקטור מאוור שואל אותה את השאלות האלו בעצמו, במה שאנחנו יכולים לנחש כנסיון לעורר אצלה פאניקה ולבדוק את עוצמתו של מחסום הניתוק, היא משיבה לו בשלווה וברוגע עם אותו המבט החלול, בזמן שהיא ממתינה להוראות ופקודות נוספות. הדבר השני שאנחנו שמים לב אליו הוא המשימה, אותה ג'מה מתבקשת לבצע, וזה להתמודד עם כל הטראומות הכי כואבות בחיים שלה במקביל. היא לבושה בדיוק כפי שהייתה לבושה ביום התאונה המסתורית, בו היא נלקחה ממארק החיצוני, אל מרתפי לומון, מה שמייצג את הטראומה והכאב היו כרוכים בפרידה שלה ובניתוק שלה ממארק, ותוך כדי היא מתבקשת לקחת מברג ולפרק את העריסה שניצבת במרכז החדר, מה שמייצג עבורה את הטראומה והכאב של ההפלה הטבעית שעברה והנסיון הכושל שלה להביא ילד עם מארק כפי שראינו בפרק 7. השילוב של שתי הטראומות והכאבים הללו יוצר חוויה טראומטית וכואבת הרבה יותר עבור ג'מה, ואילו היא היתה נכנסת אל תוך החדר בגרסתה החיצונית, היא ככל הנראה היתה קורסת מכאב וצער. בעקבות הזיקוק של פרויקט קולד הארבור היא נכנסת לחדר ונראית מוכנה למשימה, היא אמנם לא נראית שמחה או מאושרת לגביה (בכל זאת היא מנותקת לחלוטין מכל הרגשות שלה) אבל היא ניגשת אליה כאילו מדובר בעוד משימה רגילה וסטנדרטית.

כאבו של קיר

השילוב של מה שקורה בחדר של קולד הארבור, יחד עם סצנת קורבן העז המעולה, חושפת לנו בעקיפין גם את המטרה הגדולה של קיר ולומון. הם מנסים להילחם ולהכחיד את הקונספט של כאב, בדרכם המאוד מעוותת. המטרה של אותו חדר מאוד מאוד טראומתי וכואב עבור ג'מה היא לא לפגוע בה או להרע לה (לפחות לא בכוונה), אלא לבדוק האם מחסום הניתוק עמיד מספיק, כדי לנתק אדם מכל כאביו ורגשותיו בעת הצורך. זה פתרון מעניין וחכם במיוחד לא רק קונספטואלית (דמיינו מה זה אומר לחיות בעולם אוטופי שכל פעם שאתה מתחיל לחוש כאב אתה מתנתק עד שהוא עובר ובכך אתה בכלל לא יודע מה זה כאב), אלא גם כי הרצון למציאת פתרון ובריחה מן הכאב היא למעשה הסיבה שבגללה רוב האנשים שבחרו לעבור ניתוק עשו זאת. החל ממארק, שבחר לעבור את תהליך הניתוק כדי לברוח מהכאב עקב האובדן של אשתו, דרך דילן שעשה זאת כדי להתחמק מהכאב של הכשלון והבוז העצמי שהוא חש לעצמו, ועד לאשת הסנטור שאנחנו פוגשים בעונה הראשונה, שעברה ניתוק כדי להתחמק מכל הכאב שכרוך בחוויה של הלידה - לכולם יש כאב גדול או קטן שהם רוצים לברוח ממנו, והניתוק הוא (לכאורה) הפתרון לבעיה הזו. השילוב של אותן שתי סצנות שמתרחשות במקביל גורם לנו להבין את זה, ולהסתכל על כל הארועים שהובילו עד לאותו הרגע מהזווית הזו, וכך להגיע למסקנה שבסופו של דבר מאז ומעולם כל מה שעטף את הניתוק, היה העיסוק והרצון לרפא ולנצח את הכאב, במה שמר דרומנד מכנה בצורה מדויקת ״מלחמתו הנצחית של קיר בכאב״.

הדבר המשעשע הוא שבמהלך אותה מלחמה נצחית בכאב, לומון יצרו יותר מדי כאב ונזק משני בעולמם של הפנימיים, מה שבסופו של דבר מתעלה על כמות הכאב שהם מרפאים (לכאורה) עבור החיצוניים שלהם, ומוביל למפלתם, ולמרד הפנימיים הגדול. המרד הזה מחולק לשני חלקים שונים, הראשון והפחות מעניין שבהם הוא כאשר הלי מנצלת את הכאב שהיא וכל הפנימיים חוו כדי להמריד את דילן וכל מחלקת מחול ושעשוע נגד מר מילצ'ק, שנעמדים מולו ביחד בעוצמה וקוראים לעברו ״לך תזדיין מר מילצ'ק״, כסימן לניצחון שלהם עליו. החלק השני והיותר מעניין קורה מול הכניסה למסדרון היצוא. בזמן שמארק מנסה לפרוץ את הדלת ולהגיע אל ג'מה בקומה התחתונה, מר דרמונד ולורן (ראש מחלקת טיפוח יונקים), עסוקים בטקס קורבן העז הביזארי, ובמהלכו כאשר לורן מכוונת את האקדח הטעון אל עבר אמיל העז הצעירה, היא מסתכלת אל מר דרמונד על סף בכי של ממש ושואלת אותו כמה עליה עוד לתת? בתשובה הוא עונה לה כמה שהמייסד ידרוש. השיחה הקטנה הזו חשובה מאוד כי היא למעשה מסמלת את האיתות והזעקה לעזרה של הפנימיים ללומון, ואת ההתעלמות המוחלטת שלהם ממנה. כשלורן פונה אל דרומנד בתחנונים זה הרבה יותר מהבעת צער וכאב על גורלו של אמיל המתוק, אלא קריאה לעזרה של ממש, וברגע שמר דרומנד (שמייצג במקרה הזה את לומון כולה) מחליט להתעלם ממנה, נופל לה האסימון שלמרות שלומון מנסים לרפא את הכאב, מדובר בטיפול לחיצוניים בלבד ושהיא בחיים לא תקבל יחס שכזה.

טיפול לחיצוניים בלבד - מתוך ״ניתוק״ צילום מסך

סוף מעשה במחשבת תחילה

מיד אחרי השיחה הזו טקס הקרבת העז נעצר, כי מר דרומנד שומע את מארק שמנסה לפרוץ את דרכו אל מסדרון היצוא. הוא יוצא מהחדר ונעמד מול מארק המבולבל, שמנסה לברוח ונכשל. הדבר מוביל לקרב אלים ועצבני בין מארק לדרומנד, שכבר לא זקוק יותר למארק, לאחר שזה השלים את קולד הארבור, ולכן מרשה לעצמו להפעיל עליו אלימות פיזית. ככל שהקרב הזה ממשיך כנראה שהסיכויים של מארק להצלחה רק יורדים ופוחתים (מה שמסמל את הכוח העצום והסבל הרב שלומון גורמים לאנשים ככלל ולפנימיים בפרט), אבל כאשר הוא נמצא על סף מוות בחניקה מידיו של מר דרומנד, לורן מצטרפת לקרב ומכוונת את האקדח הטעון אל ראשו של דרומנד. לורן מצטרפת לקרב לא רק כי דרומנד ולומון לא הקשיבו לכאב שלה ולתחושות שלה באופן אישי, אלא גם כי היא רואה את הסבל והכאב של מארק (שבאותו רגע מיוצגים על ידי סבל וכאב פיזי), ומבינה שהצער והכאב שלומון גורמים הרבה יותר גדולים ממנה באופן אישי, והיא לא יכולה יותר לעמוד בצד, בטח כשמדובר במישהו שהיה אדיב וחביב כלפיה בפגישה הראשונית שלהם בתחילת העונה. ההצטרפות של לורן אל הקרב מטה אותו לטובתו של מארק, שבסופו של דבר בעזרתה מצליח לנצח את דרומנד ומוביל אותו יחד איתו אל המעלית של קומת הבדיקות, תוך כדי שהוא מכוון עליו את האקדח הטעון. כשהם נכנסים למעלית, מארק הפנימי מנסה להסביר לו שהוא עומד לעבור להיות מארק החיצוני ושהוא צריך לקחת אותו לקולד הארבור, אבל עוד לפני שהוא מסיים את המשפט תהליך הניתוק מתרחש שוב, מה שגורם למארק ללחוץ בשוגג על ההדק ולהרוג את מר דרומנד. זה המוות האמיתי והפיזי הראשון שמופיע בסדרה, והוא פואטי במיוחד. בסופו של דבר דרומנד שמשמש כגוף אנושי ופנים לתאגיד הנבזי שמכונה לומון, מת כתוצאה ממכשיר העינוי שהוא יצר במו ידיו. תהליך הניתוק גרם לכל כך הרבה סבל עבור המנותקים, ודרמונד ושאר צוות ההנהלה שירדו במעליות האלו מעולם לא חוו אפילו שבריר מן הכאב שכל אחד מהעובדים המנותקים. הם יצרו כל כך הרבה כאב וסבל והכחישו אותו, ועכשיו בפעם הראשונה גם דרומנד ולומון חווים את הכאב הזה על בשרם (ליטרלי), כאשר בעקבות אותו רגע אייקוני שמשמש כסמל הנצחי של תהליך הניתוק בו העיינים מתחילות לרצד והמנותק (מארק במקרה הזה) מחליף גרסאות, הכדור נפלט והורג את דראומנד ומספק לנו סוף יפיפה ופואטי עבורו.

הניתוק הגיע אל לומון - מתוך ״ניתוק״ צילום מסך

מארק החיצוני בדיוק מתעורר ברגע הזה, מוצא את עצמו בכאוס ובבלאגן עצום והוא לא מבין מה קורה פה, מה שמשמש כסוג של הסחת דעת קטנה עבורו, בדיוק כמו שהכאוס והבלאגן של מחול ושעשוע היו הסחת דעת עבור מארק הפנימי. הוא מתעשת על עצמו ומתחיל ללכת במסדרונות הלבנים של לומון בחיפוש אחר אשתו, כשהוא מכוסה בדם של דרומנד (מה שמסמל את הכאב והסבל שלומון גרמו לו ולפנימי שלו ללא ידיעתו), במין הקבלה מוזרה מאוד לסצנת פתיחת העונה כאשר מארק הפנימי עשה את אותו דבר בקומת המנותקים. לוקח לו קצת זמן אבל בסוף הוא מוצא את המקום הנכון, ואחרי שהוא מנסה לשכנע את ססילי הרופאה של ג'מה לפתוח את הדלת ללא הצלחה, הוא משתמש בדם של דרומנד כדי לפתוח את הדלת ונכנס אל החדר. עצם המעשה של שימוש בדם דרומנד מעניין כשלעצמו, כי הוא מסמל את כך שאחרי שלומון לקחו ולקחו ולקחו ממארק הפנימי והחיצוני כאחד ללא הפסקה במשך שנתיים לפחות, הוא לוקח מהם משהו בפעם הראשונה, ומנצל אותם לטובתו בדיוק כפי שהם עשו עד עכשיו.

לא את הכל אפשר לנתק

כשמארק נכנס אל החדר הוא לא מאמין למראה עיניו. אחרי כל הדיבורים השמועות והתכנונים הוא סוף סוף רואה את ג'מה אשתו עומדת מולו בשר ודם. ההתרגשות בעיניו ניכרת מאוד, אבל כשהיא רואה אותו ומגיבה במגננה במקום באהבה וחיבוק, הוא מבין שזו עדיין לא לגמרי ג'מה שהוא מכיר, והוא מתחיל לנסות ולהוציא אותה החוצה. הוא מעביר אותה סוג של טיפול בריאות, בו הוא מספר לה עובדות עליה ועל חייהם המשותפים, אלא שבמקום לספר לה עובדות יבשות כמו שהיא הייתה מספרת לפנימיים בפגישות הבריאות שלהם איתה, הוא מספר לה עובדות אישיות ומרגשות יותר, כמו מה השם שלה, העובדה שהוא בעלה, ושהיו להם חיים משותפים ביחד. עצם העובדות האלו והחמלה והאהבה שהוא מפגין כלפיה, מצליחות לשבור משהו במחסום הניתוק הרגשי ולגרום לג'מה לנצח את הכאב שלה. היא מפסיקה את פירוק העריסה למרות האיומים והפקודות שמגיעות מהרמקולים והולכת עם מארק עד שהיא יוצאת מהחדר, באקט שמסמל לנו שאם יש משהו שיכול לנצח את הכאב זו אהבה ותמיכה, ולא התנתקות מוחלטת ממנו. במקביל לכל זה, ג'ים איגן שצופה במתרחש מבעד לעיני המצלמה, מבין שהוא ולומון הפסידו בקרב (ואולי במלחמה כולה), ומזקק את כל כאבו ותחושת הזעם שלו לכדי צעקה אחת גדולה של המילה ״פאק!״. באמצעות הצעקה הזו הסדרה מנסה להראות לנו שבסופו של דבר, על אף שלומון מנסים לשדר לנו כל הזמן שהם נעלים יותר ומורמים מן העם, כשהם מפסידים וחווים כאב הם אנושים בדיוק כמו כולם. ברגע הזה נעלם להם כל הפאסון והם משחררים צעקה קדמונית ואנושית שמראה שלמרות ואחרי הכל מי שמנהל את העניינים הוא לא המשיח. הוא בנאדם.

גם ג'ים איגן הוא בנאדם - מתוך ״ניתוק״ צילום מסך

כשמארק וג'מה יוצאים מהחדר, וג'מה חוזרת להיות בחזרה הגרסא החיצונית שלה, אנחנו רואים את הצבע והרגשות חוזרים לה אל הפנים, ועכשיו אחרי שמארק זיהה אותה גם היא מזהה את מארק. השניים מתחילים להתחבק ולהתנשק אחד עם השני, תוך כדי שהם דומעים כי סוף סוף הם ניצחו את לומון והתאחדו אחד עם השני, מה שבסופו של דבר ריפא להם את הכאב הרבה יותר מכל ניתוק שהם חוו או היו יכולים לחוות. בזמן שזה קורה האזעקות בלומון מתחילות לפעול והמסדרונות מוארים בפעם הראשונה בסדרה באור אדום, שאמנם מסמל גם את האזעקה והפאניקה שמתחוללים בלומון, אבל גם מסמל את האהבה והרגש שיש בין מארק לג'מה, שבסופו של דבר הביסה את לומון. השניים מתחילים לרוץ מהר אל המסדרון, בזמן שד״ר מאוור מתחנן בפניהם שיעצרו בעזרת כל מיני נימוקים שהם ספק נכונים ספק שקריים, אבל אותם זה לא ממש מעניין. הם רצים אל המעלית ובורחים משם כמה שיותר מהר, וכאשר הם נכנסים לתוכה הם חוזרים להתחבק ולהתנשק אחד עם השני, כדי לנצור ולחגוג את רגע הנצחון שלהם והאיחוד שלהם הכי מהר והכי חזק שאפשר.

הרגע המתוק לו חיכינו - מתוך ״ניתוק״ צילום מסך.

בחירתה של סופי

הנשיקה של ג'מה ומארק נקטעת רק כאשר המעלית מגיעה לקומת המנותקים, והם הופכים להיות בחזרה מיס קייסי ומארק הפנימי בהתאמה. הפעם, מארק הפנימי לא מבזבז ולו רגע אחד, מתעשת על עצמו מהר, ולוקח את מיס קייסי המאוד מבולבלת ברחבי המסדרונות של לומון שעדיין זוהרים באור אדום, אל עבר יציאת החירום. הוא דוחק בה לצאת כמה שיותר מהר והיא סומכת עליו ויוצאת ממנה, מה שמוביל לכך שסוף סוף בפעם הראשונה מאז שנכנסה אל לומון ג'מה שוב נמצאת בעולם החיצון. ג'מה המתרגשת לא מספיקה לעכל את מה שקורה וכבר מסתובבת אל עבר מארק ומבקשת ממנו בתחנונים לצאת מהדלת גם ולהצטרף אליה. הוא לא מצליח להביא את עצמו לעשות את זה, הוא מסתכל על הדלת בחיל ורעדה ומנסה לפתוח אותה ולהצטרף אל ג'מה בתור מארק החיצוני, ומנסה לקבל את החיים המאוחדים שהובטחו לו, אבל הוא לא מצליח לגרום לעצמו לעשות את זה. הוא לא יכול לשאת את המחשבה שהוא עומד לאבד את הלי ואולי את החיים שלו. הבחירה שלו נהיית יותר קשה, כאשר כשהוא ממש על כפסע מצליחת האתגר והכאב העצום שכלול בפתיחת הדלת, הלי מגיעה מאחוריו וקוראת לעברו שיצטרף אליה. עכשיו, הוא ממש קרוע בין שני העולמות ונאלץ לבחור בין ג'מה וסיכוי לחיים נורמטיביים לצד מארק החיצוני, לבין הלי אהבתו הראשונה ובחיים איתה שלא בטוח שבכלל אפשריים.

הוא חושב וחושב במשך כמה שניות ובסופו של דבר בוחר בהחלטה המתבקשת והמובנת אך המאוד קשה, וחוזר אל זרעותיה של הלי שמביטה בו באהבה גמורה. הבחירה הזו היא הבחירה ההגיונית והטובה ביותר, בעיקר בגלל שהיא מצליחה ליצור את המצב (שעד כה חשבנו שבלתי אפשרי) בו גם מארק החיצוני וגם מארק הפנימי מאושרים ונמצאים עם אהבת חייהם. אחרי הכל הזכרון האחרון שנמצא במוחו של מארק החיצוני הוא הזכרון מהמעלית, מה שאומר שכרגע במוחו הוא חווה לנצח נצחים (או לפחות עד שמארק הפנימי יצא מלומון), את הרגע המאושר בחייו, בו הוא מתאחד עם אשתו אחרי מסע של כאב מפרך. מהצד השני, מארק הפנימי יזכה להמשיך לחוות את חייו בעצמו כאדם עצמאי, אחרי שעשה את כל מה שמארק החיצוני ביקש ממנו והוציא את אשתו מחוץ ללומון. הבחירה הזו מתחברת למה שקרה בתחילת הפרק, כאשר מארק החיצוני וקובל שמו את מארק הפנימי כאדם המרכזי בסיטואציה בפעם הראשונה בחייו (שכן הוא זה שמבצע את החבירה הקשה ולא מארק החיצוני), אבל גם משמשת כסוף הטוב שלו, שמאפשר לו להמשיך לחיות יחד עם אהבת חייו (או לפחות לנסות) בדיוק כמו החיצוני שלו, (רק שפה זה זכרון מתמשך ולא רגע אחד שקפוא בזמן) ובכך להיות שווה לו. יחד עם זאת, הבחירה הזו פוגעת בג'מה שחווה עכשיו את אובדן בעלה מול עיניה, בדיוק כפי שמארק חווה את האובדן שלה לפני שנתיים, אבל בסופו של דבר זה עדיין התרחיש הכי אופטימלי (בטח עבורו של מארק הפנימי) וכפי שהסדרה ניסתה ללמד אותנו, אין פתרון שמצליח לקחת את כל הכאב.

סגירת מעגל

מכאן, אנחנו עוברים אל סצנת הסיום של הפרק ושל העונה כולה כאשר מארק הפנימי והלי מחזיקים ידיים ומתחילים לרוץ במסדרונות של לומון. הסצנה הזו מהווה הקבלה ישירה לסצנת פתיחת העונה והיא משמשת כסגירת מעגל עבור העונה כולה והארק המרכזי של הסדרה עד כה. מארק הפנימי שבדיוק כמו בסצנת הפתיחה שוב רץ במסדרונות של לומון שממשיכים להיות מוארים באדום, (אלא שהפעם הצבע מסמל את אהבתם של הלי ושל מארק הפנימי), עושה את זה הפעם מתוך שמחה ואושר, ולא מתוך לחץ או חרדה. בניגוד לאותה סצנת פתיחה בה הוא רץ לבד, הפעם הוא עושה את זה כשהוא לא לבד ואוחז בידו את אהבתו הראשונה, כאשר חיוך ושמחה מרוחים על פניהם כשהם יודעים שלא משנה לאן הם ילכו מכאן הם יעשו את זה יחד. בנוסף, הוא רץ הפעם עבורו, וכדי לנסות ולהלחם עבור חייו כפי שהוא רוצה ולא כדי לעזור לחיצוני שלו, כפי שעשה בריצה שלו בתחילת העונה, על מנת למצוא את מיס קייסי ולשחרר אותה עבורו. וכמובן, הפעם מארק רץ הרחק ממיס קייסי/ג'מה ולא לעברה, מה שממשיך לסמל שמבחינתו הוא מימש את ההבטחה שלו לחיצוני שלו, וכעת המסע והסיפור שלהם יחדיו נגמר והוא יכול ללכת ולנסות להיות האדם העצמאי שמגיע לו להיות. בנוסף, במהלך כל אותה הסצנה, עוד לפני שהם מחזיקים ידיים, ועד שהתמונה קופאת ולאט לאט הופכת להיות אדומה לגמרי (כדי להעיד פעם נוספת על אהבתם החזקה של מארק והלי) מתנגן השיר Windmills Of Your Mind. מילות השיר הזה מספרות על תהליכים חזרתיים ושגרתיים שקורים כל הזמן, ולמעשה משמש כאלגוריה למצב בו מארק הפנימי היה שרוי עד עכשיו, כאשר הוא היה תקוע במעגל הזה שמתחיל ונגמר בשעות העבודה. עכשיו מארק ממרה את מילות השיר והמגינה, ובורח מאותו מעגל. הוא מפסיק להיות כדור שלג שמתגלגל במעלה ההר או גלגל בתוך גלגל, ובכך סוגר את המסע שלו בשתי העונות (ובמיוחד בעונה הזו), ומנסה לצאת לדרך חדשה שתגדיר אותו באופן עצמאי לגמרי.

אז מה הטעות?

אחרי כל הניתוח הזה אני חייב לכם רק עוד דבר אחד. אם הפרק הזה כל כך טוב, ומכיל עשרות הקבלות ורפרנסים שכתבתי עליהם אלפי מילים עד עכשיו, איך זה הגיוני שהוא הטעות הפטאלית ביותר של הסדרה? ובכן התשובה היא שבדיוק בגלל זה. הפרק הזה סוגר את רוב קווי העלילה ואת נקודות המסתורין הגדולות ביותר של הסדרה, ועושה את זה בצורה כל כך טובה חכמה והרמטית שהוא לא משאיר לנו שום קצה של עלילה נראית לעין לקראת העונה השלישית שתבוא עלינו לטובה. הפרק הזה לחלוטין מרגיש כמו פרק סיום סדרה ולא כמו פרק סיום עונה, ובניגוד לפרק הסיום של העונה הקודמת שהשאיר קצה עלילתי שאפשר היה לעקוב אחריו באופן טבעי, והיה מספיק מסתורי ומשמעותי פה אין כזה (ותכלס, זה בסדר גמור בקונטקסט של העונה והפרק), ועצם העובדה שאין כזה, גורמת לי לתהות איך ומה עוד בן סטילר ודן אריקסון רוצים לעשות מכאן ואילך, כאשר אנחנו יודעים את התשובות לרוב השאלות הגדולות של הסדרה, וקצת לחשוש שהם ינסו לדחוף את עצמם בכוח אל עבר עלילה שעוד עלולה להרוס את הסדרה. מצד שני, גם אילו אפל היו מודיעים כי העונה הזו היא העונה האחרונה, זו היתה החלטה מוזרה כי יש עוד לא מעט קווי מסתורין קטנים, שנשארו ללא מענה. איך ארווינג יודע על המסדרון השחור? עם מי הוא מדבר בטלפון? מה קרה ברגע התאונה של ג'מה? אלו רק חלק מאותן השאלות שלולא היינו מקבלים הכרזה רשמית על עונה 3, היו נשארות ללא מענה לנצח. בשיא הכנות אני לא יודע מה היה הפתרון הנכון והטוב יותר (ואני חושב על זה כבר כמעט שלושה חודשים), אבל הנקודה היא שבסופו של דבר גדולתה של הסדרה והפרק הכניסו את הסדרה למילכוד שיהיה לה מאוד קשה לצאת ממנו. יחד עם זאת אני סומך בעיניים עצומות על הצוות היצירתי שעומד מאחוריה, ובטוח שיש להם כיוון למשהו שגם אם לא יצליח להתעלות על הסיפור של שתי העונות, יצליח לספק טלוויזיה איכותית ביותר, וזה כל מה שחשוב.