הכתבה מכילה ספוילרים לפרק סיום העונה בעונה השנייה של ״ניתוק״.

גבירותי ורבותיי עשינו את זה! אחרי מסע מפרך מרתק שהתפרש על פני עשרה שבועות, סוף סוף הגענו אל פרק הסיום האפי של העונה השנייה של ״ניתוק״, שהציג לנו את הניצחון הנעלה של קולד הארבור, ואיזה ניצחון משובח זה היה. במשך שעה ורבע חווינו סצנה אחרי סצנה של מסע מטלטל ומרגש, שטרף את כל הקלפים, וחשף לא מעט תגליות משמעותיות ומפתיעות, ובמקביל סיפק לנו את תצוגת הבימוי הטובה ביותר של בן סטילר עד היום, ואת תצוגת המשחק המרשימה ביותר של הסדרה, שככל הנראה תזכה אותה בכל הפרסים האפשריים בתקופת הפרסים הקרובה. על אף הציפיות הגדולות שלי מהסדרה (שאם קראתם את הביקורת שלי עליה, אתם יודעים שהיא בהחלט עמדה בהן לדעתי), הפרק הזה תפס אותי לגמרי לא מוכן, ובעזרת שילוב מדויק של כל מה שהזכרתי קודם לכן, הצליח להחזיק אותי מרותק אל הספה מתחילתו ועד סופו. כשסיימתי לצפות בו בפעם הראשונה (וגם בשנייה והשלישית) מצאתי את עצמי כל כך המום ונדהם, שהמשכתי לחשוב עליו עוד ימים רבים לאחר מכן. אבל דווקא בגלל זה ודווקא בגלל שהוא פרק כל כך ייחודי ומרהיב, ככל שחשבתי עליו יותר ויותר ככה הבנתי שהוא עוד עלול להיות הטעות הפתאלית ביותר של הסדרה.

כדי להבין מדוע מדובר בטעות שכזו אף על פי שמדובר בפרק כל כך טוב ומספק (ולמעשה דווקא בגלל זה), אנחנו צריכים לנתח את הפרק הזה דרך הנושא המרכזי שלו - הכאב. המשמעות והקונספט של כאב הם פשוטו כמשמעו הנושא המרכזי של הפרק. כל אחת מהדמויות השונות, חיצוניות ופנימיות כאחד, מתמודדות עם הנושא המורכב הזה בדרך האישית שלהם, אבל בו זמנית הכאב משמש כסוג של שפה אוניברסלית, שאפילו מצליחה לחצות את מחסום הניתוק (עוד על כך בהמשך), מה שהופך אותו להיות גם התמה המרכזית של הסיפור שחושפת בפנינו לא מעט מהמסתורין שנבנה עבורנו בשתי העונות. 

הבנה גורלית