זכינו לצפות בהקרנת הבכורה הניו-יורקית של הסרט החדש בכיכובו של ג׳רמי אלן וויט (״הדוב״), ״ספרינגסטין: הדרך משום מקום״, במהלך פסטיבל הסרטים ניו יורק ה-63 (NYFF)! הסרט קיבל מקום של כבוד בפסטיבל בתור בחירת ה-Spotlight Gala, ואנחנו צפינו בסרט בהקרנת כתבים מוקדמת בסוף ספטמבר 2025, שהתקיימה מספר שעות לפני הבכורה החגיגית עם השחקנים. בואו לשמוע מה חשבנו עליו!

תקציר: סרט ביופיק המגולל תקופה בחייו של הזמר המוכר, ברוס ספרינגסטין (ג׳רמי אלן וויט). על אף שהוא כבר צבר פופולריות ושם גדול לעצמו, ומשתחרר בצורה חופשית מאוד על הבמות עם המוזיקה שלו, הוא לא יכול לשכוח מהצלקות שנשארו לו ממערכת היחסים המורכבת שהייתה בבית ילדותו, בעיקר עם אביו שהיה שתיין ואלים. כשהמחשבות האלו חוזרות לרדוף אותו תוך כדי מחקר לכתיבת אלבום חדש, מחליט ספרינגסטין ליצור את האלבום הכי כואב ואמיתי שלו - ״נברסקה״, דרכו הוא מוציא את כל הכאב האישי שלו החוצה בגוף ראשון. הוא מחפש את הדרך לצעוק לעולם את שעל נפשו, בלי להתנצל, בלי לתת הסברים ובלי לשנות את הסגנון, גם אם זה יפגע בחייו יותר ויותר - וגם אם כל הנוגעים בהפקה המוזיקלית לא מאמינים שזה הצעד הנכון.

סרטים שעוקבים אחרי החיים של זמרים שנחשבים קלאסיים זה לא דבר חדש, בטח שלא לעונות הפרסים. אנחנו מקבלים אחד כזה בכל שנה כמעט באופן עקבי כבר כמה שנים, בין אם זה ״רפסודיה בוהמית״ או ״אנונימי לגמרי״, הרי שבדרך כלל זו נוסחה קלה להתברג במועמדויות בולטות. הסרט הזה לעומת זאת מחפש כן קצת לשנות את הנוסחה, ולמרות שהוא עדיין עוקב אחרי נוסחת ״שחקן X הוא זמר Y״, הוא לא מנסה לבנות את סיפור העלייה שלו לגדולות. הוא מתמקד דווקא בפלח זמנים מסוים מתוך הקריירה שלו, שאני יכול להבין למה יש בו עניין מספק על מנת לפתח אותו לפרויקט קולנועי. אני גם חושב שייצוג באופן כללי של קושי נפשי והתבטאות שלו כדרך המוזיקה זה דבר שאומנם מאוד ״בייטי״ לאוסקרים, אבל עובד כסיפור שיכול לעבוד על המסך הגדול. ואכן, הסרט הזה, לפרקים מסוימים, עובד די אחלה - שזה יותר ממה שציפיתי ממנו בהתחלה.

הבעיה המרכזית שלי עם הפרויקט הוא שלמרות שמדובר בסרט שאורכו קצת פחות משעתיים, הוא באמת מרגיש כמו סרט של 3 שעות - הן מרוב הסקופ שהוא מנסה לכסות, והן מהעובדה שהוא מרגיש צורך באופן חוזר לתת לנו שוטים דרמטיים למצלמה כדי שנהיה בוויב. יש לא מעט רגעים בסרט שאנחנו פשוט רואים את הדמות של ברוס פשוט בוהה על נוף מסוים בשקט, ואנחנו אמורים לתאר לעצמנו את התחושות שלו בהינתן הסיטואציה.