תודה לטוליפ אנטרטיינמנט על ההזמנה להקרנת העיתונאים!

תקציר: עלילת חייו של הזמר המכונה ״מלך הפופ״, מייקל ג׳קסון. מייקל (ג׳פאר ג׳קסון) הוא האח הקטן למשפחת ג׳קסון, בה חמשת הבנים מאומנים בנוקשות על ידי אביהם המתעלל ומנהלם הנוקשה, ג׳ו (קולמן דומינגו), להופעותיהם המוזיקליות בתור ההרכב ״ג׳קסון פייב״. אך כישרון השירה הניחן במייקל מובא לתשומת ליבם של מפיקים מוזיקליים אחרים, המעודדים אותו לצאת לקריירת סולו. מייקל נהנה מאור הזרקורים וההצלחה הכלכלית של קריירת המוזיקה העצמאית שלו, כששיריו הופכים ללהיטים ציבוריים בכל רחבי העולם. מייקל מנסה להתמיד בדרכו, בזמן שהוא מנסה להתנתק ככל הניתן משליטתו הרעילה של אביו - שמעוניין לנצל את הפופולריות שלו, על מנת להמשיך להרים את ההרכב המלא של בניו תחת אחיזת ידו.

לפני מספר שבועות, עוד בטרם המערכה האחרונה עם איראן, נכחתי בהקרנה של רשת פלאנט לסרט ההופעה של להקת Twenty One Pilots. למרות שאני מכיר מגוון משיריהם של הלהקה שהיו נוכחים בפלייליסט שלי ואף הייתי בהופעה חיה מסיבוב ההופעות הזה, אני לא יכול לומר שאני המעריץ מספר אחת שלהם. עם זאת, הנחתי שהחוויה הקולנועית שתתעד את ההופעה תצליח להציג את החוויה המוזיקלית באור חדש וכן להראות לי קצת מאחורי הקלעים של תהליך היצירה שלהם. למרבה אכזבתי, הרגעים מאחורי הקלעים היו מאוד דלים במידע ולא סיפקו את הצורך שלי. אך מאידך, קטעי השירה והביצוע המוזיקליים השתדלו להיות עוצמתיים ככל הניתן, ובהתאם התקבלו כך על ידי הקהל. המעריצים הרבים של הלהקה באולם התחילו לזרום עם המוזיקה בצורה הכי פחות מתורבתת שניתן להעלות על הדעת באולם קולנוע, כשעשו מה שמכנים ״קרחנה״ באולם ה-IMAX בראשון לציון, כאילו היו נוכחים באיצטדיון ההופעה עצמה. לא היה להם אכפת לקבל מבט נוסף על היוצרים האהובים עליהם, לא היה אכפת להם מה היה ניתן להפיק מתיעוד קולנועי יקר שכזה ולא באמת אכפת להם מהאופן הטכני שדרכו הוא מוצג. כל מה שהיה אכפת להם הוא היכולת לרקוד, לקפוץ ולהתלהב לצלילי השירים שהם אוהבים, בקרבת אנשים נוספים החולקים את המחשבה הזאת איתם. אז כן, לא כולם ניגשים לפרויקט שכזה בגישה של מבקר קולנוע, ואני כמובן מקל ראש מאחר ומדובר בסרט הופעה. אך הקלת הראש הזאת פחות מתקבלת, כאשר הצפייה בסרט ״מייקל״ - סרט המשווק את עצמו כביוגרפיה קולנועית לכל דבר - עושה בדיוק את אותן הטעויות. הוא מצפה שהקהל יתן לו את הקרדיט לא על כך שהוא מספר סיפור מעניין, אלא מאחר והוא משקף חווית הופעה מרגשת שתגרום לכם לרקוע ברגליים ולהתנועע במושבכם. ולצערי, היווכחתי עוד בהקרנה המוקדמת שזה כנראה יעבוד לו.

הנוף הקולנועי אינו זר לסרטי ביופיק (סרטים ביוגרפיים), שאנחנו רואים שנה אחר שנה מנסים הן להביא שחקנים למועמדות שחקן ראשי באוסקר והן לגרוף עוד קצת כסף ממותג מוזיקלי מוכר. רק בשנים האחרונות ראינו את ״ספרינגסטין: הדרך משום מקום״, ״אנונימי לגמרי״, ״בטר מן״, ״רוקטמן״, ״מאסטרו״, ״אלביס״ והיד עוד נטויה. מן הסתם, אי אפשר להתייחס למייקל ג׳קסון כ-״עוד אחד מהאמנים האלה״, שכן חותמו על היסטוריית המוזיקה במקומו מונח. אבל מעצם ריבוי הפרויקטים האלו, הז׳אנר די התגבש לתבנית שחוזרת על עצמה. אותו תהליך שמופיע שוב ושוב על המסך באופן חזרתי - אדם שהייתה לו התחלה קשוחה, אבל לבסוף הפך לשם דבר שכולם מכירים כנגד כל הסיכויים. בגלל התבניתיות הזאת, מעטים הסרטים שבאמת מצליחים לשבור ממנה ולהראות מעט ייחודיות בעשייה הקולנועית שמאחוריהם. אך שאר הסרטים מרגישים כמו נאצ׳וס שמחוממים מחדש בכל פעם, ואיך שהוא מפעם לפעם הם רק נהיים ״יבשים״ יותר - כלומר צפויים וחיוורים. הסרט הזה, למרבה הצער, נופל באמת על הצד היותר ״תפל״ של התופעה הזו.